השיב משה יורה דעה נד

לפי אותו הלשון א"כ גם אם הי' אנוס יתחייב אח"כ כשיעבור האונס. והנראה לי בזה דסברת הרשב"א בזה דאם הי' אנוס א"כ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר או נשבע ואין צריך התרה כלל באותו יום כמו בהדירו שיאכל אצלו וחלה הוא כו' כמבואר במשנה נדרים ובי"ד סי' רל"ב סעיף י"ג וכמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק ך' כשאומדים הדברים כו' ע"ש אף דשם היא רק אונס ממון וכדברי הש"כ מבואר להדי' בב"י בסי' רל"ב בתשובת הריב"ש ועיין בש"כ ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ג א"כ מכ"ש באונס גמור וכן בקרה בשבת ודאי דאדעתא דהכא לא כשבע וכיון דלא חל שבועה על אותו יום הו"ל כנדר שהותר מקצתו והותר כולו כמבואר בי"ד סי' רכ"ט ובסי' רל"ב סעיף ז' אם כן גם אח"כ פטור אבל כשהיה מזיד א"כ לא הותר כלל רק שעבר על שבועתו מ"ה חייב אח"כ שכיון דאותו הלשון גם על אח"כ מורה כנ"ל בדעת הרשב"א אבל באומר ביום דהלשון מורה דלא קיבל עליו השבועה רק על אותו היום א"כ אף בהזיד פטור אח"כ כנ"ל ועיין בש"כ לח"מ סי' ע"ג ס"ק ך"ז דודאי לא מחייב בשבועה רק במבטא ועיין בי"ד סי' רי"ח סעיף א' בהמחבר ורמ"א שם ובט"ז שם בס"ק ב' ובש"כ ס"ק ב' ע"ש ואף מהא דמבואר בהג"ה סי' רל"ב ס' י"ב בשם תשובת הרא"ש בקהל שעשו חרם על ה' שנים וקבעו זמן שיתחיל כו' ע"ש מבואר דלא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו הנה המעיין בתשובת הרא"ש שם כלל ז' סי' ב' יראה מלשונו ההיפך שהשיב וז"ל לא ידעתי טעם לביטולה כי לא הותרה לא כולה ולא מקצת' וכי בשביל שלא קיימוה בזמן שקבעו בין שהיו שוגגים בין שהיו מזידים תבטל התקנה מי התירם שתבטל עכ"ל הרי להדיא דשם לא הותרה מקצתו רק שלא קיימוה אבל בהותרה מקצתו ודאי ראוי לומר כיון דהותר מקצתו הותר כולו ואין חילוק בין הותר מעצמו או ע"י התרה דבכל ענין אמרינן הותר מקצתו הותר כולו רק לענין אם בעינן להחליף דבריו יש חילוק כמבואר בסי' רכ"ט בש"כ ס"ק ד' וע"ש בט"ז ס"ק ה' ובנ"כ שם מ"ש על הט"ז ובסימן רל"ב סעיף ז' ח'. וכאן א"צ להחליף כיון שאין אומר כלל להעמיד דבריו כמבואר בט"ז סימן רל"ב ס"ק י"ג ובש"כ שם ס"ק י"ז ואף דזקני הרמ"א ז"ל כתב בהג"ה בסי' רל"ב ס' י"ב בדברי תשובת הרא"ש הנ"ל בקהל' שעשו תקנה וחרם ובאותו זמן היו אנוסים ונראה שהוציא כן ממ"ש הרא"ש שם בין שהיו שוגגים דהיינו שכחו והוי כאנוסים א"כ מבואר מהרא"ש דאף באנוסים בהתחלת הזמן חל אחר כך ולא הוי נדר שהותר מקצתו כו' מ"מ גברא אגברא קרמית דבאמת הרא"ש דפוסק להדיא בקרה בשבת דחייב אח"כ אבל הרשב"א דפוסק בקרה בשבת דפטור אח"כ ס"ל דהוי נדר שהותר מקצתו כן י"ל ואף דאם היה אנוס בקצת היום ודאי אין סברא כלל דשוב יפטר מטעם נדר שהותר מקצתו שאני התם דנדר א' הוא שיפרע באותו יום ואם יפרע ברגע אחרונה לא עבר כלל על שום שבועה אם כן כשהיה אכוס במקצתו עדיין לא הותר כלל דהא בל"ז שהי' אנוס אין כאן העברת שבועה במה שלא פרע במקצת היום ותחלת השבועה הי' רק על זה שיפרע באותו יום ומה לי שהי' אנוס במקצתו יפרע בשאר היום משא"כ כשהי' אנוס בכל אותו היום או בשעה אחרונה עיין בסי' רל"ב ס' י"ב בהג"ה בפלוגתא דהר"ן והאגודה ע"ש דכיון דעבר כל היום ולא פרע א"כ לא הי' אכוס בודאי היה עובר על השבועה אף להסוברים דחל השבועה גם אח"כ דמ"מ נשבע שיפרע באותו יום ולא פרע וזה פשוט וכמ"ש להדיא הב"י בשם הרשב"א דעבר על שבועתו אף אם יפרע אחר כך רק בכאן דהי' אנוס לא עבר על השבועה דאדעתא דהכי לא נשבע אם כן הוי הותר מקצתו כו' כנ"ל ברור בדעת הרשב"א ז"ל ושוב אין חיוב אח"כ כנ"ל והוא נכון מאד בס"ד

ולפי מה שבארתי בדעת הרשב"א יצמח מזה דין חדש בהקדים סוגיא דנדרים דף ך"ז ע"א ההוא גברא דאתפיס זכוותי' בב"ד כו' שם א"ל רבא אנוס כו' וכ"ת קטלא שאני כו' ושם ע"ב ולר"ה מכדי אסמכתא היא כו' ומסיק שם והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקני מיני' בב"ד חשוב עכ"ל הש"ס עי' רש"י בד"ה והוא דלא אנוס באונסא דמוכחא לאינש כי האי דלעיל דפסקי' מעברא עכ"ל ודברי רש"י הנ"ל פליאה נשגבה דאדרבא אונסא דמגלי' כי האי לא איכפת לן כלל כמבואר להדיא לעיל בגמרא ומוכרח מהא דשמואל ואם אכוס באונסא כי האי קני ומלבד שדברי רש"י הנ"ל הם פליאה גם כן תמוה דהו"ל לרש"י לומר דלא אניס גם באונסא דמוכחא כו' ולומר דאף בזה כאונס דהאי איירי ויהיה מאיזה טעם שיהיה אבל הלשון של רש"י משמע דרק באונס כזה איירי ולא איירי כלל באונס דלא מגלי' והוא תימה על תימה דלמה לא נימא דאיירי גם באונס דלכ"ע מבטל הקנין ומלבד כל אלה שפת יתר היא ברש"י ומה בעי רש"י בזה והנ"ל בזה דהא באמת קשה על מה דפסק והלכתא כו' והוא דלא אניס דלמה לו למפסק הלכתא הלא ידוע דקיי"ל כרבא לגבי ר"ה דבתרא הוא ובפרט דלא מתרץ מידי על קושית רבא ורבא מייתי ראי' ממשנה מפורשת. וע"ק דהאי והלכתא שלא כסדר דמעיקרא אמר אסמכתא קני' ואח"כ אמר והוא דלא אניס ואין זה ענין לדיני אסמכתא רק הוא דין בפ"ע דאונס מבטל הקנין ואח"כ אמר והוא דקני מיני' בבד"ח דהוא שייך לדין אסמכתא דקנין בבד"ח מבטל האסמכתא וקני ולמה עשה פירוד בין הדבקים וכך הול"ל והלכתא אסמכתא קני והוא דקני מיני' בבד"ח והוא דלא אניס ונראה דכל זה הי' קשה לרש"י ז"ל ולכך פירש דלא איירי כלל באונס דלא מגלי' דע"ז אין מן הצורך למפסק הלכתא כלל כמ"ש וגם אין זה מקומו כאן דאף בלי אסמכתא האונס עצמו מבטל הקנין רק דאיירי באונסא דמוכחא ובלא אסמכתא אינו מבטל הקנין כדמוכח משמואל לעיל רק מטעם אסמכתא ואבאר זה דהא הטעם דקנין בבד"ח מבטל אסמכתא כתבו הפוסקים משום דכיון דהקנה בבד"ח גמר ומקנה והסמ"ע בח"מ סי' ר"ז ס"ק מ"ב כתב הטעם בשם המרדכי משום דהפקר ביד הפקר ע"ש וכן הוא דעת הר"ן בתחלת דבריו שם בסוגיא דנדרים הנ"ל דכתב והוא דקנו מיני' בבד"ח כלומר דאלימי לאפקועי ממונא כגון בי' דינא דר' אמי ור' אסי עכ"ל ובודאי ר"ל משום הפקר ב"ד דכעין זה אמרינן במס' גיטין פ' השולח דף ל"ו ע"ב לענין פרוזבול דהוי מטעם הפקר ב"ד כמו דאמר רבא שם וע"ז אמר שם בש"ס כי תיקן הלל כו' ור' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה דאלימי לאפקועי ע"ש וכן הוא דעת הגאון ודעת האלפסי שהביאם הר"ן בנדרים שם דהאי קנין הפקר ב"ד נגעו בה ונקדים עוד דאמר לעיל בסוגיא הנ"ל וכ"ת קטלא שאני והנה הפשיטות היא דמיתה שהיא עונש חמור אמרינן בי' אונס רחמנא פטרי' משא"כ בעונש קל ולכאורה אינו מובן דמה"ת לחלק כיון דגילה התורה דאונס ראוי לפטור דמה יעשה הלא אנוס הוא א"כ אף מעונש קל ראוי לפטור ונ"ל דכך הוא קושית הש"ס דנחזי אנן דשני מיני פטור אונס יש א' דאם חייב איזה עונש או בשביל איזה דבר שעשה או בשביל שלא עשה איזה דבר אז אמרינן דאם הי' אנוס על העשי' או על המניעה רחמנא פטרי' מעונש דמה הו"ל למעבד כיון דאנוס הוא ב' דאין כאן עונש כלל רק שקיבל על עצמו שיתן או שימחול איזה דבר או שאוסר על נפשו דבר מה אם יעשה או אם לא יעשה ואח"כ עשה או אם לא עשה הרי מתנתו או מחילתו קיים וכן מה שאסר על נפשו ואם הי' אנוס אז על העשי' או על המניעה בזה לא שייך אונס רחמנ' פטרי' דהא אין אנו רוצים לעונשו כלל רק מה שקיבל ע"ע על אופן זה וכיון שהיה כן הרי קיבל על עצמו ומה איכפת לן שהי' אנוס ומה שאייטי' להכי אונס רחמנא פטרי' רק הטעם הוא דודאי אדעתא דהכי שהי' אנוס לא קיבל על עצמו כמו שכתבו שם הר"ן והרא"ש במשנה דנדרי אונסין דודאי אדעתא דהכי לא נדרי' וזהו לדעתי דברי הש"ס וכ"ת קטלא שאני ר"ל דקטלא שהוא עונש שייך לומר אונס רחמנא פטרי' משא"כ בזה דאין כאן עונש רק שקיבל על נפשו ובטל זכוותי' על אופן זה ומה לן לאנסו מ"מ הרי ביטלן על אופן זה וע"ז אמר והתנן נדרי אונסין כו' וגם בזה אין כאן עונש רק דאדרי' על אופן זה א"ו דאמרינן דודאי אדעתא דהכי שיהי' אנוס לא אדרי' ה"ה נמי אמרינן אדעתא דהכי שיהי' אנוס לא בטיל זכוותי' ואפשר דהש"ס נתכוון לשניהם דלמא קטלא שהוא עונש חמור מאד חס רחמנא משא"כ בשאר דברים וגם נתכוון לזה דמידי דעונש שאני ממידי דלאו עונש רק שקיבל על עצמו או אחר נטל עליו על אופן זה לאסור עליו את שלו שיש לו כח לאסור את שלו על כל מי שרוצה וממש מבואר כן להדיא בפי' הרא"ש שם בד"ה וכ"ת כו' דמעיקרא כתב הרא"ש דכתיב ושפטו העדה ואחר כך כתב קטלא דאתי ממילא כו' ע"ש היטב שהוא ממש כדברי היוצא מזה דשני מיני פטור אונס יש א' בדבר שהוא עונש אמרינן רחמנא פטרי' דמאי הו"ל למעבד. ב' דבר שאינו עונש רק בא מצד שקיבל על עצמו או אחר נטל עליו דאמרינן אדעתא דהכי לא קיבל על עצמו או האחר לא הטיל עליו על אופן זה והנה מקשה שם מדשמואל ומשני אונסא דמגלי' שאני כיון דאיבעיה ליה לאתנוי' ולא אתני איהו דאפסיד אנפשי' ע"כ והשתא נחזי אנן דודאי חילוק זה דבין אונסא דמגלי' לאונס דלא מגלי' לא שייך רק בענין השני של פטור אונס דהיינו רק במקום דאנו אומרים דאדעתא דהכי לא קיבל על נפשו דלא אסיק אדעתי' אבל באונס דמיגלי' דמסיק אדעתי' ולא אתני ש"מ דקיבל על עצמו אף באופן זה עיין רש"י ד"ה דלמא אונסא דמיגלי' שאני אבל בענין הראשון של פטור אונס דהיינו מצד עונש דאמרינן רחמנא פטרי' ודאי אין חילוק כלל בין אונסא דמיגלי' לאונסא דלא מיגלי' דודאי אף אם נאנס באונסא דמיגלי' מ"מ פטור מעונש דמ"מ לא עשה בבחירת עצמו רק שנאנס ואונס רחמנא פטרי' וזה ברור לכל מי שיש לו מוח בקדקדו דאטו אם נאנס באונס דשכיח יתחייב מיתה או מלקות וכדומה איזה עונש וזה ברור והשתא נחזי אכן כיון דמסיק הגמ' דבנידון זה דאתפיס זכוותי' בב"ד דהוי אסמכתא ולא קני אלא אם כן שקנו מיני' בבד"ח וזה מועיל רק משום הפקר ב"ד ויש להבין למה יפקירו ממונו של זה ומאיזה טעם וצ"ל דהיינו משום דלא קיים מה שקיבל עליו בפני הב"ד וא"כ הוא מטעם עונש א"כ לפ"ז אם אנוס הוא אף באונס דמיגלי' אין ראוי לענשו דרחמנא פטרי' מעונש דמה הו"ל למעבד הא מ"מ אתניס א"כ ממילא דאין הב"ד מפקירין את מעונו והוי אסמכתא ולא קני כללו של דבר דמצד קבלתו על עצמו הוי אסמכתא ולא קנ' ומטעם עונש ג"כ ליתא מחמת שנאנס ואף באונסא דמיגליה רחמנא פטריה וזה שמסיק והלכתא אסמכתא קני' והוא ר"ל היכא אסמכתא קני' דלא אנוס ר"ל באונס דמוכחא כפי' רש"י דאונס דלא מוכחא בלא"ה מבטל המעשה ולא קני מטעם אונס ואין ענינו לאסמכתא רק אונס דמוכחא כגון האי דפסקה מעברא דאין מבטל המעשה מטעם אונס אבל כי מצטרף בהדה אסמכתא מבטל הקנין ומפרש הטעם והוא דקנו מיניה בבד"ח דזה מועיל לבטל האסמכתא והיינו משום הפקר ב"ד מטעם עונש וכמש"ל וכיון דהוא אנוס אף באונס דמוכחא מ"מ אין ראוי לענשו וא"כ לא הוי הפקר ב"ד וממילא הוי אסמכתא כנ"ל ברור בדברי רש"י והוא כפתור ופרח בס"ד. וכ"נ ברור לדינא להסוברים דקנין בבד"ח מועיל רק מטעם הפקר ב"ד דאף אם אנוס באונס דשכיח מבטל המעשה במקום שצריך בד"ח משא"כ במקום שא"צ בד"ח עיין בס"ס ד"א בסמ"ע ובב"ח ובט"ז משא"כ להפוסקים דכתבו דהטעם משום דגמר ומקנה דלדדהו אף במקום שצריך בד"ח לא מהני אונס דשכיח ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד

והנה לפ"ז נחזי אנן דאמרינן דבכל דבר דמקבל אדם על עצמו או מטיל על אחרים על איזה אופן מסתמא דעתו אף אם יהיה אונסא דשכיח מדלא אתני דהא ודאי אסיק אדעתי' אונס דשכיח ולכך במדיר חבירו