השיב משה יורה דעה נג

ראי' מהא דשמואל ש"מ כהסמ"ע כן נ"ל ברור בס"ד. ודוחק לומר דהוי קים להו לבעלי הש"ס דשמואל הכשיר הגט תיכף אף אם יבא אח"כ כשיעבור האונס לכך הוקשו או מייתי ראי' מיניה דא"כ הו"ל להש"ס לפרש ועיין בקידושין דף ע"ט ע"ב בגמ' שם כי עבד עובדא במכחישתו ע"ש רש"י ותו' הרי מבואר דאף במעשה שהי' בימי שמואל מפלפלים בעלי הש"ס דלמה כך הי' או כך הי' א"כ ה"כ י"ל כן דלמא כך כוון שמואל או כך כוון שמואל ואם הוי קים להו לבעלי הש"ס כאן הו"ל לפרושי א"ו דהעיקר כהסמ"ע

ועוד דמדברי שמואל עצמן דאמר לא שמי' מתי' יש ראי' להסמ"ע לפי מה שביארתי דהא לא הוצרך שמואל לאשמעינן דלא מיקרי ביאה וכמו דמשמע באה"ע כמ"ש רק מה דאמר לא שמי' מתי' היינו לומר דאין אונס בגיטין או דאונסא דמגלי ושכיחא הו"ל להתנות כתירוץ הגמ' בכתובות ובנדרים א"כ בשלמא אם נימא דאם הוי מהני טענת אונס בגיטין או במקום דמהני טענות אונס כגון בממון כה"ג ובאונס ל"ש דשוב א"צ לקיים התנאי אף אחר שעבר האונס כמ"ש הסמ"ע א"כ הוי שייך שפיר לומר בכה"ג שמה מהי' כיון דעשה את שלו ובא עד מקום שיכול לבא והוי כמו שכבר קיים התנאי דאונסא כמאן דעביד כמבואר בירושלמי שהביא הש"ך ושוב א"צ לקיימו כלל ואין חילוק כלל בין אם הי' מקיים התנאי לגמרי ובין כה"ג שהי' אנוס לכך הוי שייך שפיר לומר שמה מתי' דהוי כמאן דבא ממש ואין הפרש כלל לכך במקום דלא מהני טענת אונס ורוצה לאשמעינן זאת דטענת אונס לא מהני שייך שפיר לומר ודי באמרו לא שמי' מתי' דמהלשון הנ"ל מבואר דטענת אונס לא מהני דאם הוי מהני טענת אונס הוי שמי' מתי' כנ"ל משא"כ אם נימא דלא כהסמ"ע וא"כ אף אם הוי מהני טענת אונס מ"מ לא הוי שייך לומר דשמי' מתי' כיון דהוי צריך עדיין לקיים התנאי כשיעבור האונס ואיך נימא דשמה מתי' דמשמעו שכבר קיים התנאי ואם כן אם רצה שמואל לאשמעינן דלא מהני טענת אונס או משום דאין אונס בגיטין או משום דהוי אונסא דשכיחא הרי לא כשמע זה מאמרו לא שמי' מתי' דהא אף אם הוי אמרינן דמהני טענת אונס הוי אמרינן דלא שמי' מתי' וצריך עדיין לקיים התנאי וכיון דרוצה שמואל לאשמעינן דלא מהני טענת אונס הי' לו לומר איזה לשון דמבואר מיני' דלא מהני טענת אונס א"ו דהעיקר כהסמ"ע א"כ שפיר נשמע מאותו הלשון דלא מהני טענת אונס ושפיר אמר שמ אל ושפיר מייתי הש"ס ראי' מיני' במס' כתובות ושפיר מקשה מיני' במס' נדרים ואף אם תדחוק לומר דקים להו להש"ס כמ"ש מ"מ מהא דשמואל גופא יש ראי' ודו"ק ולדעתי מוכרע כהסמ"ע בס"ד מלשון הש"ע באה"ע דאמר ולא בא עד לאחר למ"ד אין להביא ראי' ולומר דאף אם הוי טענת אונס מועיל מ"מ הי' צריך לבא אח"כ די"ל דרבותא קמ"ל וקאמר שבא אחר ל' יום, מ"מ לא מהני טענת אונס ומ"ש התומים שם בסי' כ"א דהראי' שהביא בפרישה נהפוך הוא עיין עליו הנה לפי פירוש הפרישה צדקו דברי התומים דהא קיי"ל כמאן דגריס דעביד בדלית ולא דעבר בריש כמו שהביא הש"ך ראיה מהא דר"י פקיד לברתי' ואף דהוי אפשר לדחות ראיה זו מ"מ מוכח כן מהא דאיתא שם בירושלמי פרק האומר לדעתי' דרשב"ל היאך צריך למעבד כו' ע"ש ומפני שראיתי שבדחי' זו לראית הש"כ והראיה הנ"ל מהא דאמר לדעתי' דרשב"ל כו' דקדמני התומים וכיוונתי לדבריו בזה ע"כ לא כתבתיו בביאור כי כבר כתוב עם הספר בתומים ע"ש וא"כ לפי פירוש הפר שה מוכח מהירושלמי להיפך אבל פי' הפרישה במח"כ דחוי' מעיקרו מלבד מה שדחה התומים לפירושו וכתב דלדבריו העיקר חסר ע"ש יש לי ראיה ברורה ומוכרעת דליתא לפירושו וגם מוכח מראיה זו ג"כ בבירור דהגירסא דעבר ברי"ש ליתא והעיקר דעבד בדלי"ת וגם יהיו נדחים עפ"ז כל מה שפירש התומים בהירושלמי הנ"ל הן מה שפירש דאיירי דלא היה אונס רק בסוף הזמן ובזה תולה הפלוגתא דר"י סבר דהו"ל להקדים הן מה שפירש דמיירי באין האונס ידוע רק שהוא טוען כן הכל נפיל בבירא דהא בירושלמי דגיטין פרק מי שאחזו על המשנה הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא מייתי נ"כ שם פלוגתא דר"י ורשב"ל הנ"ל ומסיק שם דר"י ור' בא לא סברין כרשב"ג ר"ל ור"נ בר"י סברין כרשב"ג ור"ל דרשב"ג סבר כל עכבה שאינה הימנה ה"ז גט דהיא אנוסה בדבר שלא קיימה התנאי ואף דהוא לא גירש רק על תנאי זה והנה לפי הגירסא דעבר בר' נהפוך הוא דר"י כרשב"ג ולפי פירוש הפרישה אין ענין הא דר"י כלל להא דרשב"ג וכן לשני הפירושים של התומים אין ענין כלל הא דר"י להא דרשב"ג וברור הדבר דהפרישה והתומים לא ראו רק הירושלמי דקידושין פ' האומר ולא ראו הירושלמי דפ' מי שאחזו הנ"ל וא"כ אין מן הירושלמי הנ"ל לא ראיה ולא סתירה לדברי הסמ"ע הנ"ל והוא ברור כשמש בס"ד ומה שיש לעיין ולפלפל בגוף דברי הירושלמי הנ"ל יבואר אי"ה לקמן בס"ד

ומ"ש הט"ז שם בסי' כ"א בהשמטות דאפשר לדמות נידון זה דהסמ"ע למ"ש בסי' רכ"ז סעיף ז' לענין אונאה באם יברר שהיה אונס עכ"ד הנה אם הדמיון הנ"ל היה עולה יפה א"כ הסמ"ע לשיטתו שם בסי' רכ"ז ס"ק י"ז דפסק שם ג"כ והוכיח מהטור שם דאע"פ שעבר האונס אח"כ כו' ע"ש אך לפי דעת הט"ז שם בסי' רכ"ז דאם היה לו אמתלא שלא היה יכול לברר שהיה אנוס בהשיעור כו' יכול לחזור עדיין אבל אם היה יכול לברר ושהה אח"כ בלא אונס ולא חזר שוב אין יכול לחזור ע"ש בט"ז א"כ לפי דבריו דמדמה הא דסי' כ"א לשם א"כ גם בסי' כ"א כן הוא דאם היה אנוס באותו יום ואחר שעבר האונס ג"כ לא בא לישבע וטען שהוא מפני שלא היה יכול לברר אז שהיה אנוס באותו יום ולא יאמינו לו לכך לא בא ישבע עדיין אבל אם היה יכול לברר ולא בא אחר שעבר האונס אבד זכותו כן הוא לפי דעת הט"ז שם לפי מ"ש הט"ז כאן דיש לדמות זה לזה אבל באמת במח"כ הט"ז אין הדמיון עולה יפה דאף אם נימא שם כמו שפסק הט"ז מ"מ כאן בסי' כ"א הו' הדין כמ"ש הסמ"ע דבשלמא התם במחילה תלי' מלתא דאמדו חכמים דעתו דאם שתק בכדי שיראה לתגר כו' וודאי מחל דאם לא מחל לא הוי שתיק כולי האי א"כ מה בכך שהי' אנוס תיכף אחר המכירה מ"מ כיון שאחר שעבר האונס שתק בכדי שיראה לתגר כו' ולא חזר בו וודאי מחל דמה לי שתיקה דמקמי הכי או שתיקה דלאחר מכאן משא"כ כאן דאין עליו שום חיוב רק מכח שקיבל על עצמו והרי לא קיבל על עצמו רק על אותו יום ואותו יום הי' אכוס ורחמנא פטרי' ואף שלא בא אח"כ כשעבר האונס הרי לא קיבל על עצמו על אח"כ רק על אותו יום וזה ברור ונ"ל דהט"ז הרגיש בחלישת הדמיון זה לכך חזר מדבריו וכתב ונ"ל דזה תולה בהא דיו"ד סי' רכ"ח סי' מ"א כן נ"ל ברור בס"ד

ועתה נשובה ונחקורה בהא דיו"ד סי' רכ"ח הנה דעת הריב"ש בתשובותיו שהביאם הב"י בי"ד סימן רכ"ח ובח"מ ס"ס ע"ה מבואר דדעת הריב"ש הוא דאף בהזיד באותו יום מ"מ אין עליו אח"כ שום חיוב שבועה ולמה שכבר עבר לא מעלה ולא מוריד כלל אם יקיים אח"כ או לא רק בדעת הרא"ש בתשובה מראה הריב"ש פנים לכאן ולכאן ע"ש והנה דעת הרשב"א בתשובותיו שהביאם הב"י בי"ד סימן רכ"ח גדר דרכו ונעל נתיבו ומשורכת דרכיו וקשה לירד לסוף דעתו כי מתשובת הרשב"א שהביא שם לראשונה בקרה שהי' שבת מורה כדעת הריב"ש ובהתשובה של הרשב"א שהביא הב"י שם אח"כ דכתב עובר בכל יום ויום על שבועתו משמע דחל השבועה גם אח"כ ושם באותו תשובה עצמו כתב אבל אם נשבע לעשות הדבר ביום פלוני ועבר היום שוב אין חיוב שבועה עליו ולוקה על שעבר על שבועתו ופטור מלעשות אותו דבר שנשבע עליו עכ"ל הרי מבואר להדי' כריב"ש ולכאורה יש כאן סתירה מיני' ובי' באותו תשובה עצמו דאינו מובן ההפרש שבין הרישא וסיפא והנה מה שסותר עצמו התשובה ההיא ברישא עם התשובה הקודמת בקרה שהי' שבת הי' נ"ל דדעתו לחלק בין הי' אונס או מזיד אף דמצד הסברא אין מקום כ"כ לחלק בזה דממ"נ אם חל השבועה אף על אח"כ מו יום ההיא והלאה א"כ אף אם הי' אנוס באותו יום מ"מ יתחייב אח"כ מכח אות' שבועה ואי אינו חל רק באותו יום א"כ אפילו הזיד נמי לא יתחייב אח"כ מצד השבועה כמו בככר דאם נשבע שיאכל הככר היום ועבר היום ולא אכלו שאין חייב עוד לאכלו כמ"ש הריב"ש מ"מ הי' נ"ל כך דעת הרשב"א דהוא דחיק ומוקים אנפשי' דסותרין דבריו זא"ז אי לא נימא כך ולכך הוי אמרינן דבקרה שהי' שבת שהי' אנוס הרי הוא פטור אח"כ אבל בעבר במזיד ולא קיים עובר אח"כ בכל יום ויום כן הי' נראה לכאורה אבל מה יועיל כל זה הלא הרישא והסיפא באותו תשובה עצמו סותרים זא"ז דהא הסיפא וודאי בעבר במזיד איירי כמו דאמר ולוקה כו' ואעפ"כ כתב שוב אין חיוב שבועה עליו ולכאורה הי' נ"ל לומר דההפרש הוא בין הרישא לסיפא בתשובת הרשב"א הנ"ל הוא דיש חילוק בין לזמן בל' ובין בזמן בב' כדברי הט"ז שם בש"ע יו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ' ולא כמ"ש הט"ז דליום בל' הוי שני שבועות אחת שיפרע ואחת על השלמת הזמן רק דליום בל' משמע דשבועה זו מתחלת עיקרה ביום פ' ומאז והלאה על כל יום אבל ביום משמע רק ביום זה וכמו שאבאר לקמן אבל זו קשה מתשובה הקודמת דכתב ג"כ לפרעו לזמן כו' ואעפ"כ השיב בקרה שהי' שבת דפטור אח"כ וג"כ קשה מתשובת הרשב"א שהביא הב"י עוד שם אח"כ בנשבע או מנדה עצמו אם לא יפרע עד יום פ' והי' אנוס שלא הי' לפרוע אפילו כסות אין כאן נידוי אפילו ירויח אח"כ ואם הי' לו דבר לשום לב"ח יתירו לו אפילו שלא מדעת המלוה שאין הנידוי מעלה ומוריד בכפיית פריעת החוב אחר שעבר הזמן עכ"ד והנה לכאורה כראה דעד יום הוי כמו ליום ואף אם אפשר לצדד ולומר דעד יום הוי כמו ביום מ"מ קשה מתשובה הקודמת בקרה שהי' שבת כמש"ל ולכאורה נ"ל דההפרש הוא בין רישא לסיפא בתשובה השני' של הרשב"א הנ"ל בין נתחייב כבר או לא כמ"ש הריב"ש בדעת הרא"ש דברישא בנשבע לפרוע הרי נתחייב לשלם בלא השבועה וכן להזמין בתו כו' משמע דכבר נשתדכה וחייב מכח השידוכין אבל בסיפא נשבע לעשות הדבר ביום פ' משמע דבר חדש שלא הי' עליו שום חיוב כלל כנ"ל אבל גם על זה קשה מתשובה הקודמת בקרה שהי' שבת וכן בתשובה שהביא אח"כ קשה שהרי שם בנשבע לפרוע מיירי וע"כ צ"ל דמחלק בתרתי בין ליום ובין ביום ובין אנוס למזיד דהיינו דליום בל' אז אם הי' אנוס פטור אח"כ אבל אם הי' מזיד חייב אחר כך אבל ביום בבי"ת אף אם הזיד באותו יום מ"מ פטור אח"כ ועפ"ז א"ש כל השלשה תשובות של הרשב"א שהביא הב"י שם ולא יהי' ביניהם סתירה ודוק ומה שקשה ע"ז מהגהת זקני רמ"א ז"ל בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב שכתב שם מי שנשבע כו' לעשות דבר ביום פ' ונאנס כו' ואם יכול לקיימה אח"כ כו' ומציין ע"ז ב"י סי' רכ"ח בשם תשובת הרשב"א הרי דאפילו ביום בבי"ת ונאנס אעפ"כ חייב אח"כ כשיכול לקיים עיין בט"ז שם בסי' רל"ב ס"ק י"ח מ"ם בזה דלא דקדק בזה ולא נחית לחלק בכך אבל באמת בב"י איתא ליום עכ"ד ובאמת יש תימה רב' על זקני רמ"א ז"ל איך מפרש תשובת הרשב"א השלישית הנ"ל שהביא הב"י בסי' רכ"ח שכתב להדיא דאם אין לו כלל פטור אפילו אם ירויח אח"כ מיהו לפי ע"ש גם באומר ליום כשהוא אנוס פטור אח"כ אף שעבר האונס להרשב"א ובאמת כי בתשובת הרשב"א שהביא הב"י דמורה שמחויב אח"כ דכתב עובר בכל יום לא הזכיר מאונס כלל ולא איירי מהי' אנוס כלל ע"ש והאמת אהוב מן הכל ויורה דרכו דדעת הרשב"א כמ"ש ומיהו קשה להבין טעמו של דבר דקשה ממ"נ כמש"ל דהיינו באומר ליום דאם חל אח"כ השבועת