השיב משה יורה דעה מו

שיתרככו משמע דהסרה וריכוך הוא ענין אחד וגם ממ"ש גרב ושחין משמע דאין חילוק בין גרב לשחין וכן כתב הב"י בשם סמ"ק הרגילו הנשים כו' אעפ"י שמן הדין לא הי' צריך וכן כתב הבר"ה הורגלו הנשים להסיר מעליהם כל גרב וכל שחין אעפ"י שמן הדין לא היה צריך וכתב ר"פ לפ"ז אין לאסור לאשה לטבול לאשה שיש לה חטטין של גרבנים בראשה וכו' מכל הנ"ל מוכח דאינו אלא מנהג שהרגילו הנשים בעצמן ובודאי עכ"פ ריכוך במים מהני בהו ואיך נניח דברי הטור וש"ע וד"מ ונפסוק כדברי הג"ה שהביא הרש"ל שצריך הסרה דוקא וגם הרמ"א בש"ע לא הגיה כלום וכן הש"כ לא הביא את הג"ה הנ"ל ואפשר דהט"ז לא הביא ג"כ רק לחומרא בעלמא למי שרוצה להחמיר על עצמו ולא לפסוק הדין ואף אם נימא דמהרר"ק והרש"ל פליגו על הטור והש"ע אנו אין לכו אלא דברי הטור וב"י וד"מ וימחול כת"ר ויעיין בפנים וימצא שדברי כנים ושלום למר ולתורתו עכ"ד וחזרתי וכתבתי אליו וזה לשוני עיינתי בדבר קדשו ואדון לפניו על ראשון ראשון כו' תחילת דברי פי מעכ"ת שעלה על דעתו לכאורה שיש חילוק בין גרב לשאר שחין ואבעבועות הנה דבר ד' בפי מעכ"ת אמת בפירוש המלה דגרב הוא דבר אחר משחין אבל לדינא אין חילוק כמו שאבאר וכן מסיק מעכ"ת ולא עלה על דעתו כלל שיהי' חילוק לדינא רק דחלוקין הן בעצמן בטבע שזה מתרכך וזה קשה להתרכך אבל אם מתרכך ודאי מהני כמו שאבאר בסמוך. ומ"ש מעכ"ת מרש"י בחומש ומגמ' דבבכורות יאמין לי מעכ"ת שקודם ששלחתי אליו כבר עיינתי במקומות ההם וגם ברמב"ם פ"ז מ"ה ביאת מקדש הלכה י' וז"ל וכן מי שיש בו גרב יבש עיי"ש וזה פשוט דגרב היינו יבש וכעין גרב זה קאמינא כנודע דרכן של אבעבועות קטנות יבשות הללו שאין בהם לחלוחות רק אם יסירן יצא לפעמים דם מן הבשר אבל בו אין שום לחלוחות ויבש כחרס הוא וממש אין לצייר בו חוץ ופנים כלל מחמת קטנות כמותו ודקותו אך מ"ש מעכ"ת דעלה על דעתו לכאורה שזה גרב היבש צריך הסרה דוקא ולא מהני שיתרכך במים לא הבנתי למה הא אם מתרכך שוב לא הוי גרב דכיון דאזיל יבשותו מה בינו לשאר חטטין ואבעבועות שנתרככו וזה פשוט וגם באגרתי הראשונ' כתבתי בהדי' בזה הלשון ובודאי דאם מתרכך במים מהני ימחול מעכ"ת על כבודו ויראה בדברי הקודמים אם הם עדיין בעין אצלו ולא השליכם מעל פניו אך הא דכתב מהרש"ל וט"ז צריכה להסיר אף אם כואב לה ולמה לא כתבו דתרכך במים דעתי בזה משום דסברו דאין מצוייר בזה שיתרכך ולא יוסר דבשלומא חטטין ואבעבועות דמלאין ליחה ומוגלא אף אם מתרככין מ"מ האבעבועות במקומן רק דלחין הן אבל בגרב שאין בו שום ליחה כלל ואין בו שום ממש רק מחמת דנתיבש בבשר ויבשותו סיבת הויתו וכיון דנתרכך הוי כמו מלמולי זיעה ומודח במים כנ"ל לבאר דעת הקדושים הללו ועוד אפשר לומר דמיירי באינו יכול להתרכך דהא אם נתרכך ודאי דאין שום כאב כלל להסירו ובקל מאוד יוסר ולמה כתבו אעפ"י שכואב לה הרבה א"ו כמ"ש דבאינו יכול להתרכך איירי ואין להקשות לפי"ז אמאי נקטו גרב הלא בשאר שחין כמי חוצץ אם איכו מתרכך לק"מ חדא דאורחא דמילתא נקטו דגרב קשה להתרכך ולפעמים אי אפשר אבל שאר שחין ודאי מתרכך כשחופפין היטב במים ועוד נ"ל דלכך נקטו גרב דהסרה לא שייך רק בגרב שאם תרצה לסבול הכאב תוכל להסירה ולקלפו שהוא רק כקליפה על בשרו אבל שחין דעלמא המלאה ליחא ומוגלא ומושרש בבשר ממש אין באפשרות להסיר לגמרי והחוש מעיד ואף אם יש אפשרות רחוק מ"מ הכאב גדול מאוד עד ששב להיות נמנע קיים משו"ז והוי כלא אפשר ומ"ש מעכ"ת דאמאי לא חילקו בטור ובש"ע בזה כבר כתבתי דזה נכלל בגליד שע"ג מכה והוא הוא ובפרט בהא דכתב בש"ע סעי' י"ב בלכלוכי צואה דאם נגלד כגלד דחוצץ ומכ"ש גרב ועוד כיון דכתב בש"ע דבעלת חטטין דצריכה לחוף במים עד שיתרככו א"כ למה לי דינא דגרב ממ"נ אם תתרכך אז ודאי מותר כמ"ש ואם לא תתרכך כמו דאין דרך גרב כ"כ להתרכך בנקל הא עד שיתרככו קתני וממילא ידעינן דאם אינו מתרכך דחוצץ ויש ראי' לדברי מש"ע דריכוך מהני אך דאין דרך גרב כ"כ להתרכך דכתב שם בש"ע סי' ט' דם יבש שע"ג המכה חוצץ כו' לפיכך אשה בעלת חטטים צריכה לחוף במים עד שיתרככו דקשה פתח בדם יבש וסיים בחטטין ולמה לא כתב אהך גופא דתחוף במים עד שתתרכך ולמה כתב בסתם דחוצץ כאילו לא הי' שום תקון א"ו כמ"ש דבדם יבש לא שייך ריכוך כלל דכיון דיתרכך יוסר לגמרי ועוד דשוב לא הוי יבש דמילתא דפשיטא הוא לכך כתב האי דינא בחטטין והכי פירושא לפיכך דחזינא דדם יבש חוצץ אלמא בדבר יבש חוצץ לפיכך במלת חטטים כו'

ומ"ש עוד מעכ"ת במסקנתו והוכיח דריכוך במים מהני ודאי דזה פשוט וברור דאם מתרכך במים מהני ולא עלה על דעתי מעולם להחמיר בזה ומ"ש עוד מעכ"ת דהסרה וריכוך הוא ענין א' דעת שפתיו ברור מללו לדינא דריכוך מהני כמו הסרה אם מתרכך מותרת לטבול אבל העניין אינו אחד. אמת דהסרת הוא באם אינה יכולה האשה לרכך הגרב צריכה להסיר ביד וכך הם דברי הקודמים דאם אינו מתרכך אז צריכה להסיר בידים ובכן עולה על נכון דברי הש"ע ומהרש"ל וט"ז ומדברי הד"מ הנ"ל שבנה מעכ"ת יסודו עליו משם אני מביא ראי' לדברי דקשה מאי וכך הם דברי הרא"ש דכתב הד"מ דהרי במרדכי מבואר דהסיר הכל או שתמתין עד שתתרפא ואי הסרה דכתב הוא דבר קל כמו ריכוך במים א"כ מה זה דכתב או תמתין עד שתתרפא למה תמתין תרכך במים דהא בלא"ה הוא חופפת במים ולמה תדחה טבילת מצוה כיון שהתקון הוא דבר קל א"ו דהסרה דכתב היינו ביד אף שכואב לה וע"ז כתב הד"מ או שתמתין כו' דהיינו אם הוא רכה וענוגה שאינה יכולה לסבול הכאב או שאינה יכולה להסיר אם כן מוכח מדברי המרדכי דריכוך במים לא מהני א"כ מאי וכך הם דברי הרא"ש דכתב הד"מ הלא הם כרחוק מזרח ממערב א"ו כמ"ש דזה ברור דריכוך במים מהני דהא בגליד ובדם שע"ג המכה ובריבדא דכוסילתא תוך ג' ימים אינו חוצץ מטעם דרך הוא וא"כ אמאי לא תהני ריכוך במים וה"פ דברי המרדכי להסיר הכל יהי' באיזה אופן הסרה שיהי' אם אפשר ע"י ריכוך המים ואם לא אז ע"י הסרה דיד או תמתין כו' דהיינו אם אי אפשר לרכך במים וגם אינה יכולה לסבול הכאב כו' אז תמתין כו' וע"ז כתב הד"מ וכך הם דברי הרא"ש דכ' עד שיתרככו ש"מ דצריכה ריכוך דוקא ואם כן ממילא ידעינין דאם אינו מתרככין דצריכה להסיר ביר או תמתין כו' וזה ברור בפי' דברי הד"מ וא"כ מבואר במרדכי הנ"ל בפשיטות לכל מעיין דאם אינה יכולה לרכך ולהסיר שתמתין כו' וכן מבואר בפשיטות בש"ע שצריכין לראות אם התרככו אבל אין סומכין על החפיפה שיש לכל הנשים ולומר דמסתמא מתרככין דהא לא כתב בש"ע דתחוף במים ומסתמא מתרככין רק עד שיתרככו קתני דמשמע שיהי' ידועה לה שהתרככו ועוד דאי אמסתמא סמכינן למה לי הך דינא בש"ע כלל הא לכל אשה יש חפיפה א"ו כמ"ש דבעינין שיתרכך בודאי ואם אינו מתרכך בודאי אין לה תקנה רק שתסיר ביד או תמתין עד שתתרפא כמ"ש המרדכי ועוד ראי' ברורה לדברי דיש גרב שאין מתרכך בכל מים וצריכה להסיר ביד דאי כדברי מעכ"ת דריכוך והסרה הוא ענין אחד והסרה דקאמר מהרש"ל היינו ריכוך א"כ מה זה דכתב מהרש"ל אעפ"י שכואב לה מה כאב שייך בריכוך במים ועוד מהרר"ק מ"ט לא האמין לאשתו הא ודאי דלא שבקה היתרא ועבדא איסורא כיון שההיתר הוא ענין קל וגם מפורש שם דלא האמין לה משום שהית' ילדה וכואב לה וזה פשוט דחש שלא תתאכזר לעכור שארה א"ו כמ"ש דיש גרבין דאינם מתרככין בכל מים ואז צריכה להסיר ובזה כ"ע מודים המרדכי והרא"ש והש"ע והד"מ למהרש"ל וט"ז דהא בש"ע קאמר עד שיתרככו משמע בידוע שהתרכך הא וא"ה לא ומ"ש מעכ"ת דלא הביא הש"כ להא דרש"ל הלא כתב הש"ך בס"ק ט"ו בהקיזה דם אחר ג' ימים דחוצץ כל זמן שהגליד עליו עד שיתרפא כהוגן עכ"ל א"כ מ"ש שאר גרב וגלד מגרב זה שעלה ע"י הקזה ועוד דאין צורך להזכיר להאי דינא בגרב כלל כמ"ש לעיל כיון שמבואר בש"ע בחטטין עד שיתרככו וא"כ ממ"נ בגרב כו' כמ"ש לעיל. ומ"ש מעכ"ת דהוי רק חומרא בעלמא כמ"ש הד"מ אמת הדבר קודם שראיתי בד"מ הוי תמי' לי מלתא טובא למה אסרו בגרב הא אין דרך להקפיד בזה והוי מיעוט שאין מקפיד אך אמרתי ודאי דעתם רחבה מדעתנו וסברו דלפעמים דרך להקפיד עליו וחוצץ כמו"ש הב"ח והש"ך בס"ק א' דאם שאינה מקפדת ברוב פעמים מ"מ אם איכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם כן הי' נ"ל לפרש דעת הרש"ל וט"ז ז"ל ואמרתי דהוציא זה מהא דמפורש בגמ' נדה דף ס"ז ע"א בריבדא דכוסילות' דחוצץ לאחר ג' ימים כל זמן שהוגלד עליו וזה פשוט דאין מקפידין על גלד זה טפי משאר גרב וגלד וכשראיתי בד"מ בשם המרדכי דהוא רק חומרא שהחמירו הנשים על עצמם תמו' לי מנ"ל הנ"ל ודוחק לומר דדעת המרדכי דנתפשט חומרא זו גם בזמן חכמי הש"ס ומחמת חומרא זו איתא בגמ' להאי דינא דמדלא מפרש דבנות ישראל החמירו על עצמם כמו דמפרש ר' זירא בטיפת דם כחרדל ש"מ דדינא הוא והי' נ"ל לומר דהיינו טעמא דרש"י בערובין דף ד' ע"ב דהא ואמרינן מיעוטו שאין מקפיד אינו חוצץ היינו בשערו אבל בבשרו חוצץ ועיין בר"ן על האלפסי סוף ה' נדה שכתב מה דנראה לו דהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן עיי"ש. ואף אני אענה חלקי דהוי קשה לרש"י מריבדא דכוסילותא דאין דרך להקפיד לכך פירש רש"י דוקא בשערו כן י"ל בדעת רש"י אבל כבר הכריחו כל הפוסקים והתו' שם בעירובין, דלא כרש"י וכן קיי"ל ביו"ד סי' קצ"ח סעי' א' א"כ ע"כ צ"ל בגמ' הנ"ל כמ"ש ואין להקשות לרש"י ז"ל דסובר דבשר חוצץ אף מיעוטו שאין מקפיד א"כ אמאי אינו חוצץ תוך ג' ימים בריבדא דכוסילותא דאף דלח הוא מ"מ הא טעמא דלח אינו חוצץ כתבו הפוסקים דעל לח אין דרך להקפיד, ועל יבש דרך להקפיד עיין במרדכי ה' מקואות וא"כ קשה לרש"י הא אף אם אין מקפיד חוצץ מיהו לק"מ דרש"י לשיטתו דפירש שם בנדה דף ס"ז ע"א הטעם דתוך ג' ימים אינו חוצץ משום דאז הוא רך ונדבק היטב בבשר והוי ממש כגופו וא"כ רש"י לשיטתו והפוסקים לשיטתייהו כנ"ל ומ"מ יהיה איך שיהיה קשה על המרדכי הנ"ל שהביא ד"מ מריבדא דכוסילותא הנאמר בגמ' ואף אם נדחוק לומר דמחמת חומרא נאמר הך בגמ' כמ"ש לעיל א"כ קשה למה החמירו ביבש ולא בלח כיון דבין כך ובין כך ליכא הקפדה לפי מ"ש המרדכי מי' הא איכא לשנוי' דה"ט דלא החמירו בלח לפי שנכנס בהן מים דהא במרדכי כתב טעם זה סמוך לזה שהביא הד"מ בשמו ומשמע שם מדברי המרדכי דהוא סובר טעם זה בכל לח דאינו חוצץ מדכתב שם וזה לשונו כדאמרינן התם הדם והדיו כו' עיי"ש. ומ"ש שם לקמן הטעם בלח דאינו חוצץ לפי שאין דרך להקפיד הוא בשם הראב"ד עיי"ש אבל טעם זה הוא דעת עצמו או דעת ר"י בתשובה וביבש כתב שנדבק בדוחק על הבשר לכך חייץ והוא היפך מסברת רש"י ז"ל שכתב דבלח נדבק טפי ורש"י ז"נ כפירושו כאן בנדה דפירש הטעם דתוך ג' ימים אינו חוצץ משום דאז רך הוא ונדבק מאוד והוי כגופו סותר עצמו למה שפירש במנחות דף כ"א ע"א על הא דמשני שם הגמרא הא דסריך והא דלא סריך ועיין שם ברש"י ד"ה סריך עיי"ש ואף גם דיש לדחוק ולומר דה"פ שם שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת דמקודם שהתחיל להתייבש