השיב משה יורה דעה לט

ב"י אי במזיד אסור לדידי' כמבואר בפר"מ סי' צ"ט ובשוגג שרי וקושית תוס' לק"מ וז"ב ונכון בעזה"י נמצינו למידן מכ"ז דמ"ש הרשב"א בקדרה שנבלע בו משהו לחלק בין אם אפשר לבא לנו"ט או לא וכן מ"ש אהא דאינו ב"י יש לנו בזה ג' פירושי' א' פי' הכנה"ג דמדאורי' שרי מטעם בלוע בקדרה ולא נראה האיסור ב' פי' הפר"מ דמדאורי' שרי מטעם אינו מתכוין לבטל אלא לבשל אבל לולי זאת הי' אסור מהתו' להרשב"א אפי' א"א לבא לנו"ט רק מכח הנהו טעמי הוא דשרי מדאורי' ואינו אסור רק מדרבנן במקום שיש חשש נו"ט שמא יבא לבשל בנו"ט ג' פירושא דידי דמדאורי' גופי' הוא דמחלקינן בהכי דלא אסרה התורה גופי רק במקום שיש חשש נו"ט כדאשכחן ביחוד א"א ובחצי שיעור ובחמץ להר"ן ז"ל וכמש"ל. ונ"ל דהעיקר כדברי דס' הכנה"ג הוא דחוק דמה לי שאין האיסור כראה כיון דכ"ע ידעו שיש בזה איסור כבלע והוא מבטלו בידי' ומשו"ה לא ניחא לי' להפר"מ בהכי והוסיף טעם לומר שאינו מתכוין לבטל האיסור אלא לבשל בהקדירה אמנם הניחא באינו ב"י דהיא לפגם ולא ניחא לי' כמש"ל אבל הלא הפר"מ כתב סברא זו להדי' אדין דקדירה שנבלע בו משהו טעם משובח א"כ מה מועיל דאינו מתכוין הא הו"ל פסיק רישא דניחא לי דקי"ל דאסור מדאורי' לרוב פוסקי' וכו ראיתי שכ' להדיא בספר ישועת יעקב ביו"ד סי' קכ"ב דהא אינו מתכוון לבטל אלא לבשל שרי היינו למ"ד אין מבטלין איסור אינו רק דרבנן [ואתי' כדע' התה"ד דבמידי דרבנן פ"ר שרי עי' מג"א סי' שי"ד] אבל למ"ד אין מבטלין מדאורי' אפי' אינו מתכוין לבטל רק לבשל אסור מטעם פסיק רישא עיי"ש והרי הרשב"א והר"ן הביאו דין דקדירה שנבלע בו משהו בשם הראב"ד דס"ל אין מבטלין מדאורי' אלא ודאי דמדאורי' גופי' האי דמחלקינן בהכי דלא אסרה תורה רק משום חשש שיבא לידי נו"ט וכדפי'. ונ"ל ראי' לזה דאפי' אינו מתכוין לבטל נמי אסור מהא דכ' הרשב"א במשמ"ה דף פ"ב לפרש דעתו דבישל במקצת כלי' מהני הגעלה במקצת בתרומה דוקא וז"ל דתרומה שאני דבלע התירא אע"ג דמעיקרא אסורה לזרי' והו"ל לזרי' כדבר האסור שאני תרומה דאפי' הוא בעינא הקילו לבטלה לכתחי' במה שאין דרך בעליהן להקפיד בחולין בדבר שאין בו טעם וכמו שא' במגורה שפינה ממכה תרומה נותן בה חולין וא"צ להיות יושב ומלקט עיי"ש

ולכאורה קשי' תרתי חדא מנ"ל דמשו"ה התירו לבטל לכתחילה משום דהו"ל התירא בלע אע"ג דאסור לזרי' דילמא הו"ל אסורא בלע והא דשרי לבטל היינו משום דאין מתכוין לבטל להנות ממנו וכן כ' הפר"מ סי' צ"ט להדיא האי טעמא ותו דאי תרומה הו"ל התירא בלע משו"ה שרי לבטל א"כ אמאי קא' בזרוע בשלה חידוש הוא מה דהותר לבטל הא גם זה הו"ל התירא בלע שמותר לכהנים ועי' בנה"כ ובפלתי סי' צ"ג בענין חטאת שמבשל בו שלמים שפלפלו בזה דהו"ל התירא בלע וא"כ הזרוע לגבי האיל נמי הו"ל התירא בלע מה"ט שמותר לכהנים אע"ג דאסור לזרי' דמ"ש זה מזה ועי' פלתי סי' צ"ט וא"כ בדין הוא שיהא מותר לבטל אע"כ דהאי התירא בלע לבד לא מהני לבטל לכתחילה דסו"ס הו"ל מבטל איסור לגבי זרים אלא דהתם בתרומה שאני דאין כוונתו לבטל להנות ממנו אלא שלא תאמר דהו"ל פסיק רישא שהרי נותן בו חולין שמותר לזרי' עז"א דהו"ל עתה התירא בלע כיון שמותר לכהנים וכלומר דאינו ודאי שיאכלנו זרים דיכול להיות שכהנים יאכלנו וא"כ אפילו אם אכלו זרים אח"כ לית לן בה כיון דאינו מתכוין ואינו פסיק רישא משא"כ כשמבשל הזרוע עם האיל דודאי יאכלו הבעלים ישראל את גוף האיל דכמו שמצו' על הכהן לאכול הזרוע כ"כ מצוה על הבעלים לאכול האיל וא"כ אע"ג דאינו מתכוין לבטל אפי"ה אסור דהו"ל פסיק רישא דודא יאכלו הישראל פליטת הזרוע שעם האיל ואפי"ה הותר לבטל ובשאר אסורי' כה"ג אסור מזה מוכח דדעת הרשב"א באינו מתכוין לבטל ודאי שרי אי לא הוי פסיק רישא אבל במקום דהוי פסיק רישא אסור דהו"ל כמזיד א"כ הא דמחלק הרשב"א בין אפשר לבא לנו"ט או לא היינו רק מטעמא דידן דהתורה לא אסרה לבטל רק משום חשש שמא יבא לידי נו"ט וכדאמרן

והנה נ"ל להביא ראיה לדעת הרשב"א דבקדירה שא"א לבוא לנו"ט שרי לבטל והוא ע"פ המבואר ברש"י סוגי' הנ"ל דמ"ד טעם כעיקר לאו דאורי' ה"ט דמדאורי' ברובא בטל מאחרי רבי' כו' ולא כתב דטעם גופי' בעינא אינו רק דרבנן דהטמאי' לאסור צירן ורוטבן וכמבואר שם בריטב"א ובחוו"ד סי' צ"ח וק"ה ומאן דס"ל טעכ"ע דאורי' סובר טעמא לא בטיל עיי"ש

ומעתה קשה בשלמא ממשרת דכתי' משרת ענבים לא ישתה מוכח דטעם לא בטל ואסור אפי' דיעבד אבל למאן דיליף טע"כ מגעולי נכרי' דכתי' תעבירו באש מנ"ל למילף דטעם לא בטל דילמא לעולם טעמא בטל ושרי בדיעבד והא דצותה תורה להגעיל היינו מפני דאסור לבשל בלא הנעלה דאין מבטלין איסור לכתחילה מדאורי' ואפילו למאן דאמר דרבנן נמי קשה דמידי טעמייהו דאינו רק מדרבנן משום דלא מצינו מפורש בתורה שיהא אסור לבטל איסור. אם כן מהא דכתיב תעבירו באש מנ"ל למילף אסורא בדיעבד דטעמא לא בטל הא תפסת מרובה לא תפסת אימא דלא אסרה תורה לבשל בלא הגעלה רק לכתחילה משום מבטלין איסור ונילף מהכא דמדאורייתא אין מבטלין ומנ"ל למילף טע"כ אפי' דיעבד [שוב מצאתי קושיא זו בישועות יעקב סי' צ"ט] אלא ודאי דהיה סברא פשוטה לחז"ל או היה קבלה בידם דבלוע בקדרה שא"א לבוא לידי נו"ט שרי לבטל הן מטעמא דידי או מטעמו של הכנ"הג ופר"מ ואם כן אי ס"ד דטע"כ לאו דאורייתא דבטל בדיעבד א"כ מותר לבטל לכתחילה דא"א לבוא לידי נו"ט ממש דבכל אופן הוא בטל ודמי ממש לקדרה שאינו ב"י דמותר לבטל והאי טעמא וכדכתיבנא לעיל א"ו דטע"כ אסור בדיעבד דטעמא דלא בטיל וממילא אפי' משהו כיון שאפשר לבוא לנו"ט אסור לבטל אבל להרא"ה דבלוע בקדרה ואי אפשר לבוא לנו"ט אפ"ה אסור לבטל מדאורייתא הדק"ל מנ"ל דטע"כ דיעבד אסור אימא רק לכתחילה מטעם אין מבטלין ומדיליף דיעבד מוכח כהרשב"א וכדאמרן ונ"ל שכו דעת רש"י ז"ל דהא דאין מבטלין מדאורייתא היינו מחשש שיבא לנו"ט מהא דאי' פג"ה בסוגיא הנ"ל רבא א' לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וקמ"ל דהכא שרי פרש"י בקדשים אסור אבל בחולין שרי והקשו עליו התוס' מי דחקו לפרש דרבא ס"ל טעם כעיקר בחולין ל"ד הא הכא במאה וסמך איירי ועוד דבקדשים גופיה אין כ"ש אוסר אלא בטל ברובו במינו והכא במינו איירי תו הקשו המפורשי' לפרש"י מה ענין טע"כ דאיירי באינו מינו לכאן דאיירי במינו. והריטב"א כתב לתרץ דעת רש"י דהכי קים להו דלגמרי שרי רחמנא בין שהיה האיל שלם ובין שאבדו מקצת אבריו ונמצא הי' בו טעם הזרוע ומיהו כיון שעל הרוב היה מתבשל כולו ויש בו סמך או מאה וסמך עכ"ל

והנה מלבד דאכתי לא מתורץ הך קושי' דהא הכא איירי במידי דבטל ברוב ומה ענין טע"כ לכאן אף גם זאת קשה מהיכן קים להו לחכמי' דבדיעבד שרי בנאבדו מקצת אבריו דילמא לא התירה התורה רק בכולו שלם אבל בנאבדו מקצת אבריו בעת הבישול אסור ד"ת ותו דא"כ מה זה דכ' רש"י וליגמר מני' למישרי אף שאר קדשי' במאה וסמך כו' הא במאה וסמך באמת שרי בשאר קדשי' אפי' באינו מינו דטע"כ לא הוי אלא בפחות מזה דנותן טעם ע"כ לא ידעתי בזה ארוכה לרש"י ז"ל אמנם עפמ"ש ניחא בהקדם מ"ש הרשב"א אהא דא' אביי ל"נ אלא לר"י דמין במינו ל"ב היינו דאביי לטעמי' דס"ל דאזלינן בתר טעמא והו"ל רוטב לגבי בשר מב"מ אבל לרבא דאזיל בתר שמא הו"ל רוטב לגבי בשר מין שלא במינו עיי"ש ונודע דברי זקני הרמ"א ז"ל בסו' צ"ח דלענין טעם כעיקר אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ותמכו בידיו הפר"מ והחוו"ד להצילו ממה שהשיגו הש"ך ז"ל והשתא אתי שפיר דהא התוס' הקשו אימא דה"ק זהו היתר כו' לענין שאין מבטלין לכתחי' ותירצו דלשון מכלל איסור משמע דבר האסור באכילה וידוע מ"ש הר"ן דלרבא לא שרינן תערובות גוף האיל כ"א פליטתו וטעמו והנה אביי א' לעיל חידוש הוא פרש"י דלכתחי' הותר לבטל האיסור וע"ז בא רבא לומר דמה דהותר כאן לבטל האיסור במאה וסמך לאו חידוש הוא כלל אלא בדין היא דהא הא דאין מבטלין איסור מדאורי' היינו מחשש שמא יבא לידי נו"ט אבל הכא אפי' נאבד בעת הבישול מקצת אבריו כדאשכחן בבני עלי בשמואל א' או שנשפך הרוטב ולית בי' מאה וסמך נגד הזרוע אפי"ה שרי בדיעבד דבזרוע בשלה ע"כ טע"כ לאו דאורי' משו"ה התירה התורה לבטל לכתחי' במאה וסמך ומזה גופי' דהתירה התורה לבטל לכתחי' שמעינן דבדיעבד אפי' בפחות מסמך ומאה שרי ולא בא לידי איסור משא"כ בקדשים דטע"כ אסור מדאורייתא בפחות מסמך ומאה בדיעבד אסור לבטל לכתחילה אפי' במאה וסמך שמא ישפך הרוטב או יאבד מקצתו ויבא לידי נו"ט והוא לא ידע ואשם והן דברי רבא לא נצרכה הא דקתני זהו היתר כו' לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי כקושי' תוספות אלא לענין טעם כעיקר באינו מינו דבקדשים אסור ודאורייתא בדיעבד בפחות מסמך ומאה ממילא אסור לבטל לכתחילה אפילו במאה וסמך שמא יבא לידי נותן טעם והכא שרי טעם כעיקר בדיעבד אפילו בנשפך הרוטב ונאבד מקצת אבריו ולכך מותר לבטל לכתחילה במאה וסמך דה"ל כנאבד האיסור ומזה למדו חכמים דאפילו לדידן דל"ב ברוב במאה וסמך מיהו בטל והיינו דקתני מכלל איסור דמשמע דבר האסור באכילה דהאמת כן היא דאותו היתר לכתחילה בא מכלל איסור דיעבד דבשאר קדשים אסור טע"כ באכילה בדיעבד והכא שרי בדיעבד אע"ג דה"ל אינו מינו ונותן טעם ולכך שרי לכתחילה לבטלו במאה וסמך וממילא מדקא' טעכ"ע דבקדשים אסור בדיעבד דהיינו בפחות ממאה וסמך מכלל דבחולין שרי טע"כ באינו מינו דומיא דהכא דאיירי באינו מינו לרבא וכדפרישת וע"ז פריך וניגמר מני' למשרי אף שאר קדשים במאה וסמך כפרש"י כלומר אפי' לכתחי' דהא דשרי שאר קדשים במאה וסמך בא"מ היינו בדיעבד אבל לכתחי' אסור לבטל וניגמר מהכא דשרי ע"ז משני גלי קרא בחטאת יקדש להיות כמוהו דטע"כ דאורי' והיינו באינו מינו בשמא כגון בשר שור ועז ואיל כמ"ש ב"י סי' צ"ח וכיון דטע"כ בפחות מסמך ומאה אסור בדיעבד תו אסרה התורה לבטל לכתחי' מחשש שמא יבוא לידי נו"ט וליכא למילף מהכא דהכא גלי רחמנא דטע"כ שרי בדיעבד דבטל ברובא רק לכתחי' הקפידה תורה שיהא בו מאה וסמך דאז ה"ל כנאבד האיסור מהעולם ולא חשה התורה שמא יבא לידי נו"ט כגון בנאבד מקצתו דגם אי אתרמי הכי שרי בדיעבד דבטל ברוב אע"ג דישנו ולא נאבד וע"ז פריך אמאי חזית כו' כלומר מאי חזית ליגמר מחטאת דטע"כ דאורי' בדיעבד בפחות ממאה וסמך וממילא משום הכי אסור לכתחי' אפי' במאה וסמך ניגמר מכאן דטע"כ בדיעבד שרי בא"מ דבטל ברובא וממילא ה"ה נמי דמותר לבטל לכתחי' במאה וסמך ומשני חידוש הוא ופרש"י דלכתחי' מבטלינן לי' ומייתינן לי' לידי כך בידי' ויש להבין כוונת רש"י בשנותו את טעמו דלעיל בדברי אביי פי' חידוש הוא דלכתחי' הותר לבטל איסור משמע דההיתר הוא החידוש וכאן הוסיף ואמר דלכתחי' מבטלינן לי' ומייתינן לי' לידי כך בידי' משמע דהמעשה הוא החידוש ואך הוא הדבר אשר דברנו דלעיל דאביי איירי ביבש ביבש דלאביי אפי' נפרך גוף הזרוע לבין האיל שרי וכדפי' הר"ן דלר"י יבש ביבש נמי לא בטל לשיטת רש"י ביבמות והכא בטל אפי' במינו דהאיסור ישנו אלא שאינו ניכר וגם הרוטב