השיב משה יורה דעה לח

וראיתי להכנה"ג בטויו"ד בב"י סי צ"ט אות כ"ב שכ' וז"ל כתב הרשב"א אפי' להראב"ד [דאין מבטלין מדאורי'] היינו איסור בעין אבל בלוע בקדירה אי אפשר ומבטלין מדאורי' ומדרבנן אסור ע"כ והוא משולל הבנה דהא הראב"ד איהו סובר טע"כ דאורי' ויליף מגיעו"נ דאינו אלא בלוע בקדירה והרי הוא כממשו וצ"ל בכוונתו דטע"כ שאני דטעמו ניכר ולא בטל אבל במקום דבטל כגון בפגום דהו"ל כאינו ניכר אז לענין לבטל לכתחי' קיל לי' בלוע בקדירה דאין בליעתו נראה לעין וגוף החרסיס לא נעשה נבילה משו"ה שרי מדאורי' דלא הו"ל כמבטל איסור וכעין זה מצאתי בפלתי סי' צ"ט ואכתי קשה דהי' סגי להרשב"א לומר אבל בלוע בקדירה א"א כיון שהוא פגום ולענין מה הוסיף הרשב"א לומר ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת וזה שפת יתר לפי הבנתו גם הפר"מ נראה דלא ניחא לי' בהך סברא שהוא הביא דברי הכנה"ג וכ' עליו בזה"ל אמת שבב"ה עמד איך מותר אינו ב"י מהתורה הא אין מבטלין כו' ותי' המשמ"ה דבלוע כיון שאינו מכוין לבטל אלא לבשל מן התורה מותר ורבנן גזרו עכ"ל הנה הוסיף לומר דמטעם אינו מתכוין הוא דשרי מדאורי' אבל אין זה במשמעות לשון הרשב"א כלל וגם הך סברא דאינו מתכוין לא נזכר בתו"ה להרשב"א כלל לענין ביטול ואדרבא לכאו' ממה שהקשו תוס' והובא ברשב"א במשמ"ה אהא דפריך ונעבד שלא במינן הא אין מבטלין משמע אע"ג דאינו מתכוין לבטל רק לבשל אפי"ה אסור לבטל מיהו לזה הי' אפשר לומר דהכא שאני כיון שהוא פגום י"ל אע"ג דנימא באינו מתכוין אסור לבטל הכא כיון שהוא לפגם וכ"ע ידעו שאין כוונתו לבטל משו"ה שרי וסברא זו כתב בספר ישועות יעקב או"ח סי' תמ"ז לתרץ דעת רבינו יוסף בתוס' עיי"ש

ואני מוסיף תבלין ואמלא את דבריו דאינו מתכוין לבד לא מהני דהא הואל פסיק רישא אך זהו היכ' דהוא טעם לשבח דהו"ל פ"ר דניחא לי' אבל היכ' דהוא לפגם דהו"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' משו"ה שרי וכדע' הערוך וזה דעת רבינו יוסף בתוס' פסחים דמשהו לפגם סרי נבטל וכמ"ש בזה"ל והר"י חולק עליו דאזיל לטעמי' דפליג על הערוך וסובר דאפי' פסיק רישא דלא ניחא לי' אסור כמבואר בתוס' פ"ק דכתובות דף וא"ו משו"ה הוצרך לומר דרב סובר נו"ט לפגם שרי והבן

אבל כ"ז רחוק ממרכז האמת הן בכוונת הרשב"א והן בהפר"מ שהרי הפר"מ כ' סברא זו בשאר דוכתא אפי' אינו לפגם הובא לקמן ותו גם לפי"ז קשה למאי הוסיף הרשב"א ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו כו' אמנם אשר אנכי אחזה בס"ד הן בכוונת הרשב"א והן בהכנה"ג ופר"מ היא כמו שיבואר דלדעתי הרשב"א והרא"ה לטעמייהו אזלי דהנה דעת הראב"ד והרשב"א בתו"ה בית ד' שער ד' דבנבלע איסור משהו בקדירה אם דרכו להשתמש בו דבר מועט ואפשר לבוא לנו"ט אסור לבשל שמא יבוא לידי נו"ט אבל אם דרכו להשתמש בשפע וא"א לבוא לנו"ט מותר לבטל ולבשל בו לכתחילה וראייתו מקנקנים של נכרי ישראל נותן בהם מים ושותה וכ"ה בר"ן פ' א"מ בשם הראב"ד והעתיקו ביו"ד סי' נ"ט וקכ"ב והרא"ה חולק ע"ז דהתם בקנקנים שאני דצונן אינו מבליע ומפליט אלא מפני קליטת טעם היין הוא דאסור והמים מפיגין קליטה זו ועוד משום שאין איסור ביטול לכתחיל' אלא במקום שמתקיים האיסור אבל יין במים נתבטל האיסור לגמרי ודמי כמפסידו עיי"ש ומזה מבואר במקום דליתא להאי טעמא דהיינו במקום דבטל ברוב אפי' אי אפשר לעולם לבוא לידי נו"ט ממש אסור להרא"ה מזה כראה בעליל דדעת הרא"ה הא דאין מבטלין איסור לאו משום חשש שמא יבא לידי נ"ט הוא אלא מצד עצמותו דבדיעבד הוא דשרי אבל לא לכתחילה אבל דעת הראב"ד והרשב"א דמה שאסור לכתחילה היא רק מכח שיש לחוש שמא יבא לידי נו"ט דאסור בדיעבד עיי"ש היטב ולכאורה צריך להבין דבשלמא למ"ד אין מבטלין מדרבנן ניחא דהוא מכח חשש וגזירה שמא יבא לבשל במקום שנו"ט אבל להראב"ד דמדאורי' הוא איך יתכן לומר דהוא משום חשש שמא יבא לבטל בנו"ט. ועכצ"ל דהראב"ד סובר דמה דהתורה גופי' אסרה לבטל אינו מכח עצמותו אלא משום חשש וגדר שלא יבא לידי נו"ט ואל תתמה ע"ז כי כה"ג איסור יחוד א"א אסור מדאורייתא משום גדר שגורם לגלות ערוה כמבואר בא"ע סי' כ"ב וחצי שיעור אסור מדאורי' מטעם חזי לאצטרופי שלא יבא לאכלו כזית בכדי א"פ ובמקום דלא חזי לאצטרופי שרי חצי שיעור וכמבואר בפוס' לענין בל יראה ובצל"ח ר"פ אלו עוברין דבעי קרא מיוחד לחמץ באוכל סוף יום זיין ש"פ עיי"ש. וכה"ג כתב הר"ן ריש פסחים דמשו"ה החמירה תורה לעבור בחמץ בב"י משום דלא בדילי מני' ואתי למיכל ולדבריו ה"ט דסל אחרי' ושל גבוה אינו עובר דבדיל מני' וכ"כ במקום שאפשר לבוא לנו"ט אסור לבטל מדאורי' ובמקום שא"א שרי [ומ"ש הראב"ד הביאו הר"נ הנ"ל גזירה שמא כו' היינו משום דהתם איירי בהדי' בנפל דם או חלב י"ל דהיינו עירוי תתאה גבר באופן דאין בו איסור דאורי' אלא מדרבנן הוא דאסור גוף הבליעה משו"ה כתב עלה לשון גזירה לומר דגם ע"ז גזרו שמא יבא לנו"ט וכמו דהתורה אסרה מחשש זה באיסור תורה] ועפי"ז מבואר כוונת הרשב"א הנ"ל דע"כ לא אמרינן אין מבטלין אלא בזרוע בשלה כו' ר"ל דיש חשש שמא יבא לידי נותן טעמו [אע"ג דהתם איירי במינו אפי"ה משכחת לה שיהי' מקצת האיל והזרוע חוץ לרוטב באופן שלא יהא אפי' רוב נגד הזרוע כגון שיש שמנונית הרבה על הזרוע וכמ"ש תוס' בסוגי' דזרוע בשלה והרשב"א שם וכמו שיבואר להלן] ואסור בדיעבד משו"ה אסור נמי לבטל לכתחילה אבל בקדירה שאינו ב"י אי אפשר כבוא לידי נו"ט ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובות כלומר מאחר שהיא עתה אינו ב"י שוב לא יתן לעולם טעם לשבח אלא לפגם ובטל ברובו א"כ הו"ל כמו קדירה שנבלע בו משהו ואין דרכו להשתמש בו רק בשפע שרי לבטל מה"ט דאמרן והרא"ה לטעמי' דסובר אפי' במקום דליכא למיחש לבוא לידי נו"ט נמי אסור לבטל מעצמותו משו"ה מקשה דאי משום ביטול אסור לכתחיל' למ"ד מדאורי' ואמאי שרי ע אינו ב"י מדאורי' וע"ש וכ"א על מקומו יבא בשלום

והשתא אתי שפיר נמי דעת הרא"ה בהקשותו דוקא למ"ד מדאורי' דאלו למ"ד אין מבטלין מדרבנן אסיק אדעתא די"ל כס' הרשב"א דהוא מטעם גזירה שמא יבא לידי נו"ט והכא ליכא למיחש לזה דלעולם לא יבא לידי נו"ט [ואפי' אם יבשל בו דבר חריף אינו אסור אלא מדרבנן וגזי' לגזירה לא גזרינן והראי' מדלא משני גזי' שמא יבשל בו דבר חריף ועוד לכמה פוס' לא אסור דבר חריף באינו ב"י רק קורט של חלתית] אבל למ"ד מדאורי' אין מבטלין ע"כ מעצמותו אסרה התורה לבטל ואפי' במקום דליכא לבא לידי נו"ט נמי דאמידי דאורי' לא מסתבר לי' להרא"ה ז"ל לומר דהוא משום גדר וסייג וז"ש וכן בדין שלא לבטל ד"ת חתיכת נבילה כו' ר"ל שהביא ראי' דלמ"ד דאורייתא דהוא מכח הדין ולא מכח גדר וסייג דסייג לא שייך רק במבטל בס"מך בא"מ דיש חשש שמא יבא לבטל בפחות מסמך ויסבור שבטל ובאמת בפחות מסמ"ך אינו בטל למ"ד טע"כ דאורי' אבל במבטל במין במינו ברוב מה איכא למיחש שמא יבטל בפחות מרוב הא אין כאן ביטול ואתה רואה שאינו רוצה לאכול האיסור בעין כ"א ע"י ביטול אע"כ בדין הוא שלא לבטל איסור לכתחי' מדאורי' אפי' במקום דליכא חשש נו"ט וא"כ אפי' בקדירה אינו ב"י נמי אסור לבטל וע"ז השיב הרשב"א שמא מדרבנן ופשיטא די"ל משום גדר וסייג ואפי' אי מדאורי' נמי הוא מטעם גדר וחשש שמא יבוא לידי נו"ט והכא באינו ב"י דאי אתה אוכלו אלא בפגמו ותערובות שרי דליכא לבא לנו"ט ועל הקושי' מהא דאין מבטלי' חתי' נביל' אפי' במינו לא חש להשיב כלל דבמינו ביבש בחד בתרי דהאיסור בעין אלא שאינו ניכר ודאי דאסור מדאורי' לבטל לכתחי' אפי' בלא חשש משא"כ בלח בלח דהאיסור נבלל ונתערב ובטל וכאלו איכו בעולם בכה"ג י"ל דמותר לבטל לכתחי' במקום דליכא חשש נו"ט דכאלו מאבדו דמי ומפסידו וכעין סברת הרא"ה עצמו אהא דקנקנים ולא אסור מדאורי' רק מטעם חשש שמא יבא לנו"ט וא"ש וסברא זו לחלק בין יבש ביבש ובין לח בלח מבואר היטב בנוב"י תנינא סי' מ"ה ביו"ד ובחתם סופר יו"ד סי' שי"ט עיי"ש. ובזה מתורץ קושי' ר' עקיבא איגר בתשו' סי' ז"ך על הש"ך בכלי שנתערב דיש להשהות הכלי' עד אחר מעל"ע דשרי מהתו' הא גם נוטל"פ מטעם רוב וביטול וכ"כ קשה על הרשב"א למה נקט טעם דלא הוי יל"מ משום שצריך הוצאות להגעילו הא יחזור ויבלע מי הגעלה ומה"ט צריך סמ"ך וא"כ הדר מטעם ביטול אתינן עלה וא"ל דימתין מעל"ע ויגעיל הא להרשב"א גם בפגם ההיתר משום ביטול וצ"ע ולמ"ש ניחא דהבלוע שהוא לח בלח לאו מטעם ביטול אתינין אלא מטעם דה"ל כנאבד האיסור ביש סמך אבל בכלי יבש ביבש מטעם ביטול ברוב הוא ולהכי הו"ל יש לו מתירין בלא ביטול לולי שצריך הוצאות להגעילו וכ"כ להש"ך מהני מעל"ע מה"ט וזה ברור ולמאי דפרישית דברי רשב"א הנ"ל ניחא נמי הא דיליף הרשב"א דקדירה שנבלע בו משהו אם דרכו להשתמש בו בשפע מותר לבשל בו דא"א לבא לנו"ט מהא דקנקני' דישראל נותן בו מי' ושותה והקשה הט"ז מנ"ל דילמא התם שאני דיין פוגם בכל המשקי' ועיי"ש מה שתירץ ולמ"ש ניחא ברווחא דהרשב"א לטעמי' דאע"ג דפוגם אכתי ראוי לגר שהרי נותן בו מים ושותה והא דשרי משום דטעם פגום בטל ברוב ואע"ג דאין מבטלין לכתחילה עכ"ז שרי משום דא"א אוכלו לעולם אלא בפגם ותערובות וא"א לבא לנו"ט א"כ מה"ט גופי' שרי נמי בקדרה שנבלע בו משהו א"א לבא לנו"ט ודא ודא אחת הוא וזה ברור. והשתא דאתינא להכי נראה דגם הכנה"ג והפר"מ הבינו כך בדברי רשב"א הנ"ל דלכך אינו ב"י מותר משום שא"א לבא לנו"ט אלא דאינהו לא ניחא להו לומר דמה שמחלק הרשב"א בין דרכו להשתמש בשפע חשש נו"ט או לא זה לדינא דאורי' דבדאורייתא לא ניחא למימר דאין מבטלין משום גדר שלא יבא לנו"ט משו"ה סובר הכנה"ג בדעת הרשב"א דמדאורי' דוקא בעין אסור לבטל אבל בלוע בקדרה שאינו כראה איסורו שרי לבטל והפר"מ אתי עלה מטעם אינו מתכוין משו"ה מדאורי' שרי והא דאסור במקום שיש חשש נו"ט זה רק מדרבנן וכן מפורש בדברי הפר"מ להדי' סוף סי' צ"ט שכ' אדין דקדירה שנבלע בו משהו ודבר זה לא מיבעי' למ"ד דרבנן אלא אפילו למ"ד דאורי' אין מבטלין אפשר בכלי דאין מכוין היא מדרבנן שמא יתן טעם פעם אחר ובדרכו להשתמש בשפע שרי עכ"ל משו"ה כ' הרשב"א תחי' לחלק בין בעין לבלוע בכלי דשרי מדאורי' הן מטעם כנה"ג או מטעם הפר"מ דאין מתכוין אלא דאכתי הי' קשה מאי פריך לישתרי הא אפי"ה מדרבנן אסור לבטל לכתחי' שמא יבא לידי נו"ט ולכן לתרץ זה הוצרך הרשב"א להוסיף ולומר ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובות כלומר וא"א לבא לנו"ט משו"ה שרי אפי' מדרבנן ופריך שפיר ועפ"י האמור ניחא הא דמשני' גזי' אטו ב"י וכ תוס' אבל המאכל שרי ויש לתת טעם מה ראוי להתיר המאכל ולאסור הקדירה ולמאי דפרישת כוונת הרשב"א ניחא דהיינו דקא' גזי' אטו ב"י כלומר שיסבור על הקדירה ב"י שהוא אינו ב"י דאדם טועה באיזה שעות דמה"ט גזרו בחמץ אוכלי' כל ארבע ותולין כל חמש וכן פירש הב"ח בסי' קכ"ב וא"כ אפשר לבא לידי נו"ט באותו קדירה עצמו וממילא הוא בכלל אין מבטלין איסור לכתחי' מגזיר' חכמים אע"ג דמהתורה אוכלין בחמץ עד שש ולא חיישינן שיטעה בשעות חכמים גזרו וחששו דאדם טועה בשעות וא"כ איכא חשש נו"ט ואין מבטלין לכתחי' ולכן הקדירה אסורה לבשל בו לכתחי' אבל אם בישל בו בדיעבד דינו כמבטל איסור דבמזיד אסור ובשוגג שרי וכן הדין במבשל בקדירה שאין