השיב משה יורה דעה כט

דם לפי שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח אבל לא חותך א"כ אין ענין בכאן להבלעת הדם דשם אף דהרשב"א במשה"ב נחלק על סברא זו וכן היש"ש מ"מ י"ל דרש"י סובר כן ועוד י"ל על פי מ"ש הפלתי סי' הנ"ל ס"ק ב' בדברי הרשב"א דאם ה"א דמצוה בכך לא הוי דם שפירש עכ"ל ע"ש א"כ לפ"ז לק"מ אף אם נפרש כפיר' מהר"מ ברש"י ולפי מ"ש השיך סי' ס"ז ס"ק ו' בכונת דברי הרמ"א דחתיכה ומליחה מהני אף לרש"י ז"ל א"כ לא קשה מידי וליכא התחלת קושי' כלל ומיהו במה שהוכחתי בראשונה דדעת ראבי' עיקר די ומיהו לפי' ראבי' יש לומר טעם האיסור בתרי אנפין. או דגזירת הכתוב הוא דהוי פסול בשחיטה כמ"ש הב"ח או דאסור משום הבלעת דם כדעת הרשב"א והא דמבעי שם בגמ' אי אסור משום הבלעת דם והלא מוכח מקרא דמבליע דם כבר תירץ במשה"ב ריש בית ב' דשמואל לא סבר לדרשא דר' יימר רק כר' כהנא או כתדבר"י והני קרא בקדשים איירי משום דצריך הדם לזריקה ע"ש. ומה שהקשה הט"ז שם בסי' כ"ד ס"ק ב' על הרשב"א דאם נימא דאתא קרא לאתוי על זה א"כ הוי כלא נשחט והרשב"א בחידושיו בפ' כל הבשר גורס ומבליע דם באברים ואסור לאכול חי וע"י מליחה מותר וכך הם דבריו בתה"ה דף ס"ז א"כ סותר א"ע ועיין בנ"הכ ועיין בכו"פ מה שהקשה עליו ומה שתירץ הוא על קושי' ותירוץ הראשון של נקה"כ דקרא אשמועינן דלכתחלה בכל ענין אסור אפי' אינו רוצה לאכול ממנו באומצא וכמ"ש השב"ל וכו' ופסקו מהרש"ל פ' כל הבשר סי' צ"ט אבל ע"י מליחה מותר בדיעבד עכ"ל התי' הנ"ל אינו מובן כלל דהא המהרש"ל כתב שם הטעם דאסור לכחחלה דיש לחוש לכתחלה לדעת רש"י דאוסר אפי' בדיעבד וא"כ לפ"ז איך שייך לומר כן בפירושא דקרא וממ"נ אם מבליע דם ואינו יכול לצאת אף בדיעבד יאסר ואי יכול לצאת אף לכתחלה לא נאסר אך דתי' השני של נה"כ דקרא רק בקדשים משום דצריך הדם לזריקה הוא אמת בדעת הרשב"א ומה שהקשה עליו הפלתי דהא מייתי חד קרא לחולין לק"מ דהיינו קרא דר' יימר ואה"נ דלר' יימר אוסר בדיעבד רק דהוא פסק כשמואל וכסתמא דגמרא פ' כל הבשר ועיין במשה"ב ריש בית ב' שכתב הרשב"א עצמו שם דשמואל סובר כר' כהנא וכתדבר"י ולא כר' יימר עכ"ל א"כ י"ל שפיר כמ"ש דהרשב"א פסק להלכה כותי' דשמואל כיון דברייתא דתדבר"י מסייע לי' דלא דריש רק קרא הנאמר בקדשים. ועוד י"ל דסובר להלכה כיש ספרים שהביא הרשב"א עצמו בחידושיו שם ריש פ' השוחט דלא גרסי בדר' יימר כלל וקרא למאי אתא וכו' ע"ש וזה ברור דעת הרשב"א דסובר להלכה דוקא בקדשים ועיין בתשו' הרשב"א סי' ר"ס שכתב בהדיא דדוקא בקדשים אסור והתשובה הנ"ל הי' בהעלם מהנך גדולים ויהי' איך שיהי' בדעת הרשב"א מ"מ אם נימא דנתכוין רש"י ז"ל לטעם הרשב"א א"כ י"ל דרש"י אוסר אפי' בדיעבד ואפי' בחולין דהא דעת רש"י בפ' כל הבשר דאין לו תקנה ומיהו עדיין צ"ל דשם פליג שמואל אר' יימר וק"ל אך די"ל דרש"י פסק כר' יימר: ומיהו אי הוי משום האי טעמא כבר נפסק הדין בי"ד סי' ס"ז סעיף נ' בשובר מפרקתה דמותר ע"י צלי' ומליחה ואף לרש"י ז"ל מותר ע"י חתיכה ומליחה כמו שנתבאר שם בש"ך ס"ק י'. וכן נוהגין כמבואר שם אם כן המנהג אינו לאסור לגמרי מחמת טעם הנ"ל דהא טעם הנ"ל שייך טפי בשובר מבחותך. ואף דבהגהת מהרי"ו כתב טעם על שהי' משום הבלעת דם ואעפ"כ מי לא מודה דאם שהא בשחיטה דנבילה הוי אליבא דכ"ע. אלא ודאי דהוא לא קאמר רק טעמא דהל"מ דמשום זה אסר לשהי'. וכיון דאסור לשחוט בשהי' ממילא הוי כלא נשחטה כלל כיון שלא שחט כמו שצוה השם ונבלה היא והכי נמי בנידון דידן נימא כך דהוא רק טעם דקרא למה אסרו הכתוב וכיון דאסרו הכתוב לשחוט כך ממילא דאם שחט כך הוי כלא נשחטה כיון דלא מקיים בה מצות שחיטה כמו שצוה השם ויהי' טעם הציוו מה שיהי' והוי נבילה וא"כ לפי"ז דוקא בשעת שחיטה ובדרך שחיטה אבל אם שחט כראוי ואח"כ שבר נהי דהבליע דם מ"מ השחיטה הוי כראוי רק דאסור לאכול באומצא רק ע"י חתיכה ומליחה שיוציא הדם וגם קושי' הט"ז על הרשב"א יש ליישב כן. מ"מ ז"א דאיך נימא שאסרו הכתוב משום טעם זה שיש תקנה שיוציא הדם והגהת מהרי"ו דכתב טעם זה הא כתב ומבליע דם ושוב איכו יוצא לא ע"י מליחה ולא ע"י צלי' משמע דסובר דאינו יוצא כלל בשום ענין והא דלא נקט ע"י חתיכה ומליחה דלא אסיק אדעתי' כלל הך דחתיכה ומליחה דלא ראה הגהת רמ"א אבל לדידן דסברינן דיש תקנה אין לפרש כך ומיהו אף אם נפרש כך הוי ממש כמ"ש הב"ח דהוי פסול בשחיטה ויהיה ומאיזה טעם שיהיה וליכא נפקותא לדינא בין הטעמים לפי מה שבררנו. והן אמת דבדברי הב"ח יש לשדות בה כרגא דלא שייך לומר ע"ז גזירת הכתוב הוא משום דהוי בשעת שחיטה דלא מקרי כלל בשעת שחיטה ואינו דומה לשהי' דשהי' הוי במקום סחיטה א"כ מקרי שפיר בשעת שחיטה דעדיין עסוק בשחיטה דהא גם זה מקום שחיטה וכמו דאיתא בחולין דף כ' ע"ב כל שישנו בשחיטה וכו' ודוק הא למה זה דומה להגרמה במיעוט בתרא דכשר מן הדין מטעם הנ"ל דלא הוי במקום שחיטה כמו שמבואר בש"ע סי' הנ"ל סעיף י"ב והכי נמי גבי מפרקת דלא הוי מקום שחיטה א"כ לא מקרי בשעת שחיטה דהא כבר נפסק השחיטה ומה לי מזמן מועט או מזמן מרובה מיהו י"ל דרש"י לשטתו דפוסל הגרמה במיעוט בתרא כיון שמתעסק בו בדרך שחיטה עיין בתשו' הרשב"א סי' שס"ז וגם מנהגינו להטריף הגרמא במיעוט בתרא כמ"ש שם סעיף י"ב בהג"ה א"כ ה"נ בנידון דידן כיון שמתעסק בו בדרך שחיטה מקרי בשעת שחיטה. ונחזור לענינינו דעדיין ליכא ראיה ברורה לדחות דברי האוסר ואף אם נימא דקושי' התוס' על רש"י במאי דגרס ותו קושי' אלימתא היא דלמה להש"ס תרי קראי וכבר כתבנו דחדא תלי בחברתא דלפירוש רש"י בגסטרא הוכרח לגרסתו דלא מצי גרס ולטעמך וא"כ מוכח דפי' התוס' עקר בגסטרא וא"כ לא נאסר בשחט וחתך כל הראש הא לא ארי' דאף אם נודה דגרסת התוס' עקר ולטעמך מ"מ יש לקיים פירוש רש"י בגסטרא ונימא הכי דמסיק ר' כהנא האי שחיטה מן הצואר דאמרי לאו לעקר שחיטה מן הצואר דהלכתא גמירי לה אלא דהקרא אתא לארויי דהשחיטה רק מן הצואר דהיינו מן הסימנים ולא יותר שהמתיז להלן ג"כ דהיינו גסטרא שחיטתו אסורה ואף דרש"י לא פירש כך מ"מ הא הרשב"א בחדושיו מפרש כך ומודה לגרסת ולטעמך וסובר כפירוש רש"י בגסטרא שלא יחתוך יותר ומפרש כך כמו שכתב שם בפירוש ואף אם נראה קצת דוחק דהשחיטה מן הצואר פירושו רק מן הצואר מ"מ אין לדחות משום זה מאן דאסר דהא הרשב"א מפרש כן ויש לו אילן גדול לתלות ויתד תקוע במקום נאמן ומה שהקשה הש"ך ממשנה וש"ס הא כתב במשבצות זהב דיש לישבו קצת ונכונים דבריו קצת גם מה שהקשה הט"ז על הראבי' מרש"י וע"ז כתב במשבצות זהב דהקושי' במקומו עומד ואינו מיושב בתירוץ שלו נ"ל דגם זה אין כדאי לדחות דברי ראבי' די"ל דרש"י סובר עקר כלישנא אחרינא שכ' בגסטרא שלא ידרוס והראבי' נראה לו פירוש הא' של רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים מטעם שדחה הרשב"א בחדושיו הך פירושא דלישנא אחרינא עיין עליו רק דראבי' דקדק לפירוש רש"י דללשון א' פירושו אסור לחתוך יותר כמו שדקדקנו וק"ל ובספר הארוך של הש"ך ראיתי אחר שביאר קצת באריכות הראיות שהביא בש"ך בקיצור וביאר ג"כ הראיה מן המשנה שכתב בש"ך דהיא דהשוחט מן הצואר דכשר אף ששחט גם העורף אח"כ דומי' דהשוחט מן העורף וכתב דמזה משמע דאפילו כוון לכך כשר דומיא דהשוחט מן העורף דודאי כוון לכך עכ"ל מיהו אם נפרש כוון לכך דתוספתא לא שיתכוין לחתוך העורף רק שמתכוין להתירה בכך שאומר הכשר שחיטה דוקא בכך עיין במשבצות זהב ס"ק ב' א"כ אין ראיה מכאן להתיר בכה"ג דגם השוחט מן העורף יכול להיות דלא איירי בכה"ג וק"ל מיהו גם בגוף הראיה הנ"ל כבר כתבתי דישבו קצת במשבצות זהב וגם מפרש שם בספר הארוך הנ"ל הראיה מש"ס שכתב בש"ך והוכיח שם בגמ' כמ"ד אינו חייב להחזיר מפרקתה השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו פסולה ואי ס"ד מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפי' שוחט כמי אלא ש"מ אף מחזיר ומתניתין בלא אהדר ואמאי לא משני דאיירי שחתך גם המפרקת דבמליקה כשר ובשחיטה פסול משום גסטרא עכ"ל גם זה לאו ראיה ברורה היא דהא למ"ד מחזיר היינו שחותך הסימנים לבדן וא"צ למלוק המפרקת וא"כ הקשה הגמ' שפיר ואף דהש"ך מקשה דנוקמי בכך כי היכי דלא תקשה למ"ד הנ"ל גם זה לא קשה דלא יכול לאוקים המשנה בכך דא"כ חסר עקר מן הספר דאיך נימא דזה עקר החלוק בין שחיטה למליקה במה ששוחט גם מן העורף ואינו מבואר כלל בהמשנה דאיירי בכך: ומ"ש עוד דלפי מאי דקאמר ואי ס"ד מחזיר דוקא, ודאי דאסור ששחט מן העורף דאל"כ לא אקרי מן העורף עכ"ל אינו מובן כלל דמ"מ מקרי מן העורף כיון ששוחט הסימנים על אחורי העורף כמו מולק מן העורף למ"ד הנ"ל שפירש רש"י שחותך הסימנים לבדן ולכן מקשה הגמ' למה יפסל בשחיטה בכה"ג ועוד איך יכול הגמרא לאוקמי שחותך העורף אחר הסימנים ופסול משום גסטרה דא"כ תקשה שפיר הא מן הצואר נמי כה"ג פסול אם שוחט המפרקת אח"כ דהיינו קושי' הש"ך מן המשנה דהשתא לא שייך מה שתירץ במשבצות זהב דהא השתא אמרינן דהשוחט מן העורף מיירי בענין דהוי גסטרא ודוק ואין להקשות על התירוץ של משבצות זהב הנ"ל על המשנה א"כ מאי פריך בגמ' למ"ד מחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט כמי הא שחיטה פסולה מטעם שהיה י"ל בתרתי חדא דלמ"ד מחזיר סומכים לאחורי העורף ומולק המצוה דוקא בכך ולא בשוה עם העורף וא"כ לא מפסל מטעם שהי' ועוד י"ל דבשלמא אי לא אמרינן מחזיר דוקא א"כ אף אם נפרש בהמשנה כמו שפירש במשבצות זהב לא הוי עקר חסר מן הספר דודאי פסול מחמת ששוחט מן העורף אך דקשי' קושית חוץ הא בלא"ה פסול משום גסטרא ומן הצואר נמי יפסול היכי דהוי גסטרא לזה י"ל דאיירי בכה"ג דלא הוי גסטרא אבל אי נימא במליקה מחזיר הסימנים לאחורי עורף ומולק וא"כ שוחט בכה"ג דלא הוי גסטרא ולמה יפסל ומאי חילוק יש בין שוחט למולק ואין לומר דאיירי בדאהדר בשוה כיון דזה עקר הפסול ועקר החילוק ואינו מרומז כלל בהמשנה א"כ עקר חסר מן הספר ובסמוך בחוות דעתי יתיישב הכל הן הקושי' מהמשנה הן הקושי' מן הש"ס הן קושי' הט"ז מרש"י בריוח גדול בס"ד. ומקודם אפרט שיש לי תיוהא בפי' רש"י דמתוך פי' רש"י בהמשנה ודאי משמע דסובר להלכה דגסטרא לא פסול כמ"ש ולפ"ז לא הבנתי למה דקדק רש"י וכתב למ"ד מחזיר דוקא מחזיר הסימנים לאחורי העורף ומולק וחותך הסימנים לבדן דלמה פי' רש"י כן דמאי יקשה לן אם נפרש שחותך אחר הסימנים גם המפרקת ודוק ומדפירש רש"י כן משמע דהוי קשה לרש"י ז"ל קושי' הש"ך אמאי מקשה הש"ס למ"ד הנ"ל מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי הא שוחט פסול משום גסטרא לכך פירש"י וחותך הסימנים לבדן וק"ל וא"כ לפי"ז משמע דעת רש"י דסובר להלכה דגסטרא פסול וסותר פירושו בהמשנה באותו עמוד וראיתי אח"כ בחידושי זקני הגאון מהרש"א ז"ל שפיר' ברש"י הנ"ל דאין לומר דחותך גם המפרקת דהא בחטאת עוף כתיב ולא יבדיל ואפילו רוב המפרקת אסור כמו דאם מתחיל מן העורף אסור בחתיכת רוב שני הסימנים עכ"ל ע"ש וא"כ לפ"ז ל"ק מרש"י הנ"ל על פיר' במשנה ולפ"ז נסתלק גם קושי' הש"ך על מאן דאסר גסטרא דמאי הקשה הגמרא מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי נוקמי כגון ששחט גם המפרק' דפסול בשוחט משום גסטרא הא אי בכה"ג במולק כמי פסול בחטאת עוף