השיב משה יורה דעה כח

בגמרא ואפסק הלכתא בגמרא להקל כחד ואיכא מנהג דמחמרי כהיחיד כ"ל ברור דאם יש שום צד חומרא בדבר אף למאן דמיקל דהיינו אף דמיקל מן הדין דהיינו דסובר דדינו לקולא מ"מ י"ל דסובר מאן דמחמיר טפי ג"כ שפיר עבד ולא מקרי הדיוט כגון בנדון דט"ב דאפלגי ר' מאיר ורשב"ג דר"מ אוסר מר"ח ועד התענית לספר ולכבס ורשב"ג אוסר רק בשבוע שחל ט"ב בתוכה ומיהו אף אחר התענית עד כלות השבוע נמצא כל חד מיקל בחד צד ומחמיר בחד צד ופסק רבא הלכה כדברי שניהם להקל נמצא יש לנו לומר דאף רשב"ג דסובר מן הדין אינו אסור אלא בשבת זו מ"מ מודה מאן דמחמיר על עצמו ומצטער ומתאבל על חורבן בהמ"ק משנכנס אב או מי"ז בתמוז שהובקע העיר ודאי תע"ב וחסיד יתקרי לכך מנהג זה ודאי דמועיל דהוי כמנהג חסידות שקבלו עליהם ואינו דומה למעשה דר' טרפון דשם לב"ה אין בו צד חומרא כלל בהטיה והדיוט יתקרי כיון דלא דרשי' ובשכבך מה לי הטיה או הליכה לכך חב בעצמו כיון דעבד כב"ש והחילוק הנ"ל מסתבר מאד דבשלמא בהך גוונא דאין בו שום צד חומרא לאידך מ"ד דהלכה כוותי' א"כ מאן דמתכוין להחמיר מתכוין לעשות נגד הלכה ראוי לחוב בעצמו דהוי כחולק על האמת ועל הקבלה ח"ו אבל אם אית בי' מדת חסידות גם למאן דמיקל א"כ אין אנו אומרים דמתכוין לעשות נגד הלכה רק דמתכוין למדת חסידות ולא משום דעה דמחמיר מן הדין דלא קי"ל כוותי' עביד כן רק דאף אם לא היתה דעה הנ"ל כלל בעולם הוי עביד כן למדת חסידות דהא אף הדיעה דהלכתא כוותי' מודה דמדת חסידות בכן כנ"ל ברור ומה"ט אתי שפיר הא דמבואר בא"ח סי' תקנ"ה סעיף ג' בהג"ה דאנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר"ח ע"ש וראי' לדבר דבא"ח הל' שבת סי' רמ"ב כתבו הב"ח וט"ז בהא דאפלגו ב"ש וב"ה דב"ש אומרים מחד בשבך לשבך וב"ה אומרים ברוך ד' יום יום דמ"מ יש לנהוג כב"ש דכתב הא"ז דהלל מודה דכב"ש עדיף והביא ראי' מגמרא ומעשה דהאי קצב ע"ש וא"כ קשה הא בר' טרפון אמרינן דראוי לחוב בעצמו דעבד כב"ש. אלא ודאי כמ"ש לחלק וזה ברור ועוד ראי' מפ"ק דשבת דף י"ח ע"א דאמר רשב"ג נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן וכו' והיינו כב"ש ולא מצינו בשום מקום שידקדקו חכמים עליהם לומר דלאו שפיר עבדי אלא ודאי דאף ב"ה דמתיר מודה דיש כבוד שבת בדבר וכן משמע שם דף י"ט ע"א דאמרו עליו על ר' יוסי החסיד שלא נמצא כתב ידו ביד נכרי מעולם ומשמע אפילו קצץ ומשמע דשבח הוא ע"ש וזה ברור. ולפ"ז בנדון מהרש"ל אם היו נוהגין כרשב"ג ודאי דהוי מנהג מעליא רק דהוא דחה למנהג שמונעים עצמם מבשר ויין לחוד עד השבת נחמו דאין לו שורש ויסוד כלל והוי מנהג טעות דהא לא החמירו על עצמם משום אבילות כמו שסובר רשב"ג דהא מספרין ומכבסין וא"כ כיון דלא נהגו בהו אבילות למה למנוע מבשר ויין כמבואר שם ומה שכתב בתר הכי דאפי' אם בא אחד לאסור על עצמו בכל מילי כרשב"ג נראה לי דלא יאות עביד מהך ראי' דר' טרפון ולפי מה שבררתי אין ראי' מר' טרפון נראה דדעתו דבזה לר' מאיר אין בו צד חומרא כלל ואדרבה יומא דנחמה הוא כמ"ש לעיל מיני' והמשך דבריו כך הוא מתחלה דהמנהג הזה ודאי בטעות כיון דכבר לא נהגו באיסור תספורת ותכבוסת. ואח"כ כתב דנ"ל דאף אם ירצה א' להחמיר בכולם נראה ג"כ דלאו שפיר עביד מכח סברא הנ"ל. ולפ"ז בגמ' דר"ה א"ש דמקשי במקום איסורא כו' דמשמע הדיוק דבמקום חומרא דהיינו דאף לפי הלכה הוי חומרא רשאי להחמיר משא"כ הכא הא הוי איסור לפי הלכה וא"כ לפ"ז בנדון דידן למאן דלא מפרש גסטרא חתיכת הראש לשנים אין בו שום צד חומרא דפסול שחיטה דלמה יפסל דמאן דמפרש הכי לא הוי רק גזירת הכתוב כמ"ש הב"ח וא"כ מאן דלא מפרש הכי לית בי' צד חומרא דשחיטה כלל רק הוי כשאר שחיטות ואין מעלה ומוריד ואף דאית בי' קצת חומרא משום הבלעת דם משום זה לא נהגו לאסור לגמרי דהא לא נהגו לאסור בשובר ופרקת אף דהמנהג הוא מחמת חומרת פסול שחיטה. ואחרי הוצעה זו נשוב ונתבונן ונחזור לענינינו דמכל מה שכתבנו לעיל ליכא ראי' ברורה פסוקה וחלוטה מן הש"ס לראות דברי ראבי' דנהגי כוותי' וראיית הש"ך ישבו קצת במשבצות זהב כמ"ש לעיל וראיית הט"ז מרש"י ג"כ אפשר ליישבו כמו שיתבאר מתוך פלפולי בס"ד. והנני חוזר על הראשונות דמ"ש מהר"ם במרדכי בפירוש רש"י שא"צ לחתוך כל המפרקת ודוחה דברי הראבי'. ולי נראה דנכונים דברי הראבי' בפירוש רש"י דלהך לישנא דכתב רש"י הוצא את דמו ותו לא הוי מצינו לפרש כפירוש מהר"ם. אלא להך לישנא דכתב רש"י הכשירהו לאכילה ותו לא ליכא לפרש כפירוש מהר"מ ומן לשון הב' כשמע ללשון א' ונראה מדברי רש"י דליכא בין הני תרי לישני רק משמעות דורשין דהא קושי' הגמרא הוי כיון דמ"מ מקרא לא ידענא כלל באיזה מקום הוי שחיטה וצריך להלכה למשה מסיני דשחיטה מן הצואר וכיון דשחיטה מן הצואר גמירי א"כ ממילא דידעינן עקרו של שחיטה דהיינו דבעי שחיטה וקרא למה לי עיין דכן אזיל קושי' הגמרא לפירוש רש"י וא"כ לפ"ז צריך לתרץ דקרא אתא לאתוי על דבר מה דלא ידעינן מהלכה וא"כ להך לישנא הוצא את דמו ותו לא שפיר נוכל לומר דפירושו דא"צ לשבור המפרקת דאפשר דמה"למ דגמירי שחיטה בצואר הוה אמינא דנפסקיה לכולי' אלא לאידך לישנא הכשירהו ותו לא א"כ נימא דא"צ יותר רק ההכשר דהיינו הסימנים. אכתי מנא ידעינן דבסימנים לחוד הוי ההכשר אי לאו מהל"מ וא"כ הדרא קושי' לדוכתא דקרא למה לי דכיון דידעינן מהלמ"מ דסימנים לחוד הוי הכשר אכילתו א"כ ממילא ידעינן דא"צ יותר. ועוד איך שייך לומר דאתא הקרא לאתוי שא"צ רק הכשר הא כיון דהוי הכשר ודאי דא"צ יותר דאל"כ לא מקרי הכשר. ונראה דמה שהקשו התוס' וזה לשונם מה שפירש"י דלא יחתוך המפרק לשנים היכי נלמד מושחט דאינו קושיא דרש"י כתב האיך נלמד ואי דלא כראה להם פירש"י בזה דבאמת דוחק הוא הוי להו למכתב על פירש"י דלא נהירא או דדוחק הוא כדרכם בכל הש"ס ולא להקשות על פי' רש"י מה שכתב הקושי' הנ"ל מפורש ברש"י ואינו מזכיר לפירוש רש"י כלל דהתוס' לפי מה שפרשו כמהר"מ כדמוכח מקושיא התוספ' אמאי ס"ד לכך כרחה דכוונו לקושיתם על הך לישנא הכשירהו לאכילה כקושיתם מנ"ל זאת מושחט דבכך הוא ההכשר כנ"ל ודוק ועוד קשה כיון דידעינא הלמ"מ דלא בעי רק רובן של הסימנים כמו שכתב בגמ' בהדיא בדף הסמוך מלמד שנצטוה משה ע"פ על רוב א' בעוף וכו' א"כ ממילא ידעינן דא"צ לחתוך כל הראש וזה דוחק לומר דה"א דבעי חתיכת המפרקת עם רוב הסימנים דמהיכי תיתי לומר כן וקושי' זו היא ממש קושי' התוס' שהקשו ארש"י אמאי ס"ד וכו' רק דקושי' זו מרווחת יותר אלא ודאי דפירוש ראבי' עיקר בפירוש רש"י דקמ"ל דאסור לחתוך יותר אבל זה לא יעלה על הדעת כלל דנבעי דוקא חתיכת המפרקת ג"כ וא"כ א"ש אף ללשון הכשירהו לאכילה ותו לא דמהל"מ לחוד ידעינן דשחיטת סימנים מכשרת לאכילה אבל הוה אמינא דחתיכת המפרקת אחר הסימנים אינה מעלה ומוריד קמ"ל קרא דפוסל כנ"ל ברור דעת רש"י וזה דיוק של ראבי' מפירוש רש"י דהיינו מלישנא דהכשירהו כנ"ל וזה ברור ולא כמו שהבינו מהר"מ ותוס' בפירוש רש"י. ועוד ראי' לפירוש ראבי' דאי כפירוש מהר"מ דקרא קמ"ל דא"צ לחתוך כל הראש כבר נשמע מקרא אחרינא דכתיב לא תאכלו על הדם ונדרש בסנהדרין דף נ"ט שאין לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה והיינו ודאי אחר שחוטה דקודם שחיטה אסור משום אבר מן החי וא"כ אם אמרינן דהכשר שחיטה לא הוי רק בחתך כל הראש א"כ לא משכחת כלל קודם שתצא נפשה דפסיק רישא ולא ימות ומיהו יש לדחות דהאי קרא נדרש לכמה דברים לאוכל מבשר קדשים קודם זריקת דמם ועוד הרבה ועוד י"ל דהוה אמינא דצריך לחתוך המפרקת עם רוב הסימנים כמ"ש דכך צ"ל לפירוש מהר"מ הנ"ל וא"כ עדיין הראש מחובר אל הגוף ושפיר משכחת קודם שתצא נפשה ועוד י"ל דאף לאחר שחתך כל הראש יש עוד נענוע להגוף והוי מצי לומר דאסרה תורה כל זמן שמפרכסת עיין בתשו' ח"צ סי' ע"ז בענין דלא נמצא לב שהביא בשם ספר שערי שמים כי פעמים שחותכין ראש האדם וילך הגוף אח"כ דרך מוגבלת ומביא שם בא' שאמר שלאחר שיחתכו ראשו ילך עד אותו מקום הידוע להם וכן עשה לאחר שחתכו ראשו הלך עד שם ושם נפל והביא שם בתשובה ראיה לזה מפ' עגלה ערופה דף מ"ה ע"ש וא"כ ה"נ אף דבאדם חשיב בנשבר מפרקת' כמת גמור ומטמא באוהל מכל מקום הוה אמינא דאסרה התורה בבהמה כה"ג קודם שתצא נפשה ועוד ראיה דאיכא פרכוס אחר התזת כל הראש דמשנה שלימה שנינו באהלות הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאים מיהו אף דיש לדחות ראי' זו מ"מ כבר אסתגר בקמייתא בס"ד דהעיקר כפיר' הראבי' ברש"י עוד ראי' דפיר' ראבי' עיקר ברש"י דאסור לחתוך יותר דהא בדף קי"ג בחולין מסיק בתיקו בשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אי שרי אי אסור ופירש"י דאסור לגמרי משום דהבליע דם ושוב אין יכול לצאת כלל בשום ענין לא ע"י צלי' ולא ע"י מליחה ועיין שם ביש"ש סי' צ"ו ובחידושי הרשב"א שם וקשה דנפשוט מכאן אף אם נפרש דאסור לעשות גסטר' א"כ דוקא בשעת שחיטה אסור ובענין שחיטה משום דהוי פסול בשחיטה דגזירת הכתוב הוא כמ"ש הב"י הא שובר שרי דאי אסור למה לי קרא על גסטרא הא בלא"ה הבהמה אסורה משום דם ואין לו שום תקנה ומיהו י"ל דקרא ושחט את בן הבקר בקדשים איירי דאכילת בשר לא מעכב ואף ר' יהושע דסובר בפסחים ע"ז ע"ב אם אין בשר אין דם מ"מ מודה שאם זרק הורצה ע"ש או דגם בעולה שכשרה לגבי מזבח ולא אסר לן בה דם לכך אשמעינן קרא דהוי פסול בשחיטה וכאילו לא נשחטה דמי א"כ ודאי דאף אם זרק לא הורצה וגם בבהמת חולין איכא נ"מ דהוי פסול בשחיט' דמטמא משום נבלה ואינו אסור משום או"ב וא"ש גם קרא דר' יימר דאיירי בחולין [ועוד דלפי' ראבי' י"ל דעת רש"י דאסור לחתוך יותר הוא משום דם כמ"ש הרשב"א וא"כ לק"מ דשם אליבא דשמואל דפליג אר' יימר וסובר כר' כהנא]: ומיהו היינו דוקא אם נימא דאסור כחתוך לשנים יש לתרץ כמ"ש אלא אי אמרת דפירושו דא"צ לחתוך יותר הדרא קושי' לדוכתא למה לי קרא דאיך ס"ד דצריך לחתוך המפרקת והכשר שחיטה לא הוי רק עם המפרקת ובזה אין לחלק בין קדשים לחולין וא"כ לא משכחת בשר דמתאכיל דהא מבליע דם ואין לו תקנה והתורה אמרה וזבחת ואכלת ומדהוצרך התורה לאשמועינן קרא יתירא שא"צ לחתוך כל המפרקת והוי הכשר שחיטה בלא"ה נפשוט בעי' בשובר מפרקתה דאינו מבליע דם ושרי אלא ודאי מדלא פשיט מכאן שמע מינ' דפיר' ראבי' עקר וא"ש כמ"ש ואין לומר דאף לפי' מהר"מ לא קשה דהא קי"ל דם שמלחו או שבשלו אינו אלא דרבנן וא"כ מן התורה הוי שרי במלחו או בשלו אף דאינו יוצא דמו לכך הוצרך התורה לאשמעינן שפיר דלא לשוי' גסטרא ותיקו דהתם היינו לדידן שכבר אסרו רבנן ומבעי שפיר אם מבליע דם ואין לו תקנה שיצא הדם ואסור זה אינו דהא רש"י לשטתו בפ' כל הבשר דף ק"ט ובפ' העור והרוטב דף ק"כ דדם שמלחו או שבשלו דאורייתא וחייבין עליו כרת ואף די"ל דבקדשים מודה רש"י דהוי דרבנן כמ"ש הרשב"א בחידושיו ועיין בפר"ח סי' ס"ט מ"מ הא קרא דר' יימר בחולין קא משתעי ואף לר' כהנא הא להא אין לחלק בין קדשים לחולין אלא ודאי דפיר' הראבי' עקר ברש"י מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דדעת רש"י כמ"ש בהגהת הרא"ש שם בדף קי"ג וכן הוא בב"ה ריש בית ב' דדוקא בשובר מבליע