השיב משה יורה דעה כז

ורשב"א ור"ן ותוספ' מסכימי' לדעה אחת ושאר גדולי פוסקי' שהבאתי מסכימים להתיר והאחרונים האוסרין אינו אלא מפני המנהג כמו שמבואר בפשיטות ודברי המכשירין עיקר בש"ס גלוי לכל כפי מה שבארתי והנה מקודם דנגרר גרמא יבשה דנפל לי בחולקאי נחקור חקירה אחת בדין מנהג היינו אם נהגו בדבר מה כדעת איזה פוסק או משום דנראה להם דעה זו או משום דרצו להחמיר כדעתו ואח"כ נתברר שדעת הפוסק ההוא גופי' אינו כן וטעו בהבנתו הא לא מבעיא לי דודאי הוי מנהג בטעות רק הא קא מבעיא לי אם נתברר דאותו הפוסק טעה בדבר משנה ואם הי' המנהג מעיקרא משום שהי' כראה להם דעתו עיקר ג"כ לא קא מבעיא לי דודאי הוי מנהג בטעות כי קא מבעיא לי היכא שהיה נראה להם עקר כדעת החולקים עליו רק שרצו להחמיר כדעתו כיון שיש דעה האוסרת לא רצו להתיר אף שהוא יחיד נגד רבים חשו למעבד להחמיר כוותי' ועכשיו נתברר שאותו פוסק טעה בדבר משנה אם נימא מה יתן ומה יוסיף שנתברר דטעה הא הם ידעו דהעיקר דלא כוותי' רק כיון שיש מ"מ דעה האוסרת רצו להחמיר וא"כ גם עכשיו הא איכא דעה האוסרת בעולם או דלמא נימא אנן סהדי אילו הוי מעלה על דעתם שטעו בדבר משנה לא היו מחמירין כלל כוותי' והוי מנהג בטעות ואף שלא היה כראה להם מעיקרא כדעתו היינו או משום דרבים חולקים או מחמת איזה שיקול הדעת במלתא דתליא בסברא או מחמת איזה קושיא שיפול על דבריו ועל זה לא רצו לסמוך להקל כמאמר רז"ל כמה פעמים בגמרא ואכן אקושי' ניקום ונסמוך אבל אם נתברר להם להדיא שטעה בדבר המפורש בש"ס או אפילו בפוסקים שקדמוהו אם אין לו ראיה לנגדם. רק שנשמטו ממנו דמקרי טועה בד"מ כמבואר בסנהדרין פ' אד"מ דף ל"ג ע"א דא"ל רבינא לרב אשי אפי' בדידי ודידך וכו' ע"ש ועיין בחו"מ סי' כ"ה סעיף א' ודאי דלא היו נוהגין כלל להחמיר כוותי' א"כ הוי מנהג בטעות נ"ל ברור דהוי מנהג בטעות חדא משום דאנן סהדי כמ"ש דודאי יש לנו לומר דהמנהג היה ע"פ הדין דהיינו אף שהיה מצד החומרא מ"מ ודאי דעל פי קו הדין היה החומרא שראוי לנו להתקדש במותר ולהחמיר בכזה כמ"ש הגאון מוה' שאול בן הגאון המפורסם מוהר"ר העשיל ז"ל נדפסה בסוף תשו' רמ"א ז"ל בענין קבלת אב"ד ע"ש שכתב מסתמא עשו התקנה ע"פ הדין ע"ש א"כ ה"כ נימא דהמנהג הוא אף שאין מן הדין מ"מ כיון שראוי לבעל נפש להחמיר שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם כמבואר בחולין דף ל"ז ובדף מ"ד ע"ב ומפורש שם דהיינו במלתא דתלי' בסבר' אף שמסתבר להיתר מ"מ ראוי לבעל נפש להחמיר וכאן דאיכא דעה האוסרת כ"ש דראוי להחמיר אף דמסתבר דלא כוותי' משא"כ במידי דאגמרי' סמך דמפורש שם דאף בעל נפש אין לו להחמיר מהיכי תיתי יהיה מנהג להחמיר ואף דאיכא דעה האוסרת מה יתן ומה יוסיף דעה הנ"ל כיון שהש"ס סותרו שהוא תורה שבע"פ ממש אין להחמיר הואיל ויצא מפי אותו פוסק בכה"ג דלא יהא אלא כדבר שהורה בה חכם לאסור דאין להתיר אותו דבר עצמו שכבר אסרו החכם אבל בדבר אחר כה"ג אין לאסור כלל הגון אם הורה בבהמה שהיא טרפה מחמת איזה ריעותא דאין חבירו רשאי להתיר אותה הבהמה עצמה משא"כ אם נולד אותה ריעותא בבהמה אחרת מתיר לכתחלה אם נראה לו דריעותא זו אינה אוסרת ואף בבהמה זו עצמה אם טעה החכם שאסר בדבר משנה רשאי חברו להתיר לכתחלה דהוראתו כמאן דליתא כלל כמ"ש רמ"א בהגהות ביו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"א ואף הש"ך לא כחלק עליו בס"ק נ"ה רק ביש לו קבלה אבל בטועה בד"מ לית מאן דפליג ואף התוס' מודים וע"ש בש"ך ס"ק נ"ה ושם בקיצור הנהגת או"ה שלו אות א' ועיין בשו"ת פני' מאירות חלק ראשון שאלה ב' בתשו' הגאון מוהר"ר אברהם ברודא במה שחזר והשיב לו הגאון מוהר"מ אייזן שטאט בעל פנים מאירות ותרווה צמאונך ואף בעל נפש אין לו להחמיר כלל כהאי גונא וראי' לדבר מתוס' פ' א"ט דף מ"ד ע"ב ד"ה היכי עביד הכי שכתבו דלפירש"י בנדה א"כ צ"ל גם כאן בחולין דלמאי דמסיק אגמרי' סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי ע"ש ואמאי הלא י"ל דאעפ"כ צריך להך תירוצא דרב לא אסר דאי רב הוי אסר מ"מ לא היה אכל הוא עצמו שהיה בעל נפש הואיל ונפק מפומא דרב וכמו שהקשה הגמרא עליו האיך אכיל מני' מכח שהוצרך להוראת חכם. לכך צריך לתרץ רב לא אסר אבל בנדה שהורה לאחרים שפיר הורה וא"ל דלא יכלו התוס' לפרש כן כיון דהיא ילתא אשת ר' נחמן דהוא בעל נפש ומלתא דלא ניחא לי' ודאי דלא ספינן לי' דא"כ מ"מ קשה על התוס' דלמה חזרו מתירוצם בההוא מחטא דאשתכח וכו' דהיינו משום דאגמרי' סמך משום דמשמע להו פשטא דשמעתתא דנדה ודחולין דאף לפי המסקנא תירוץ הראשון קיים ע"ש בתוס' וא"כ קשה מה בכך בהנך שמעתתא ודאי דלא סגי בתירוץ דאגמרי' סמוך משום חומרא דבעל נפש. אלא ודאי דמסתבר להתוס' דאם נימא היכי דאגמר' סמוך הוי דינו כמו שטעה האוסר בד"מ אף בעל נפש אין לו להחמיר כלל ולא שייך בכה"ג לומר הואיל ונפק מפומא דרב כיון שטעה בד"מ דבריו בטלים לגמרי ובסמוך יתבאר יותר. וא"כ לפ"ז במנהג שנהגו להחמיר כאיזה פוסק דהיינו או משום כבודו או משום דשוי' כאיסורא הואיל ויצא מפיו וכמו דהטעם הוא בדבר מה שאסרו החכם כמו שמבואר בפוסקים ובר"ן ובתשובות הנ"ל ואף דאין לפנינו אותו דבר עצמו שאסרו החכם מ"מ נהגו להחמיר מטעמים הנ"ל דרשות לבעל נפש להחמיר בכה"ג כדמצינו הואיל ונפק מפומא דרב משא"כ בטועה בד"מ דאין לכו לחוש לטעמים הנ"ל דאף באותו דבר עצמו שאסרו החכם אין להחמיר כלל אף בעל נפש כ"ש דאין לקבוע מנהג להחמיר כוותי' מש"ה ודאי דיש לנו לומר אלו ידעו דטעה בד"מ לא היו נוהגים כוותי' וא"כ הוי מנהג בטעות וכבר כתב הפר"ח א"ח שם סי' תצ"ו דמנהג בטעות אף התרה לא בעי כנ"ל ואין דברינו על מנהג שנהגו לסייג ולגדר ולא משום דעת איזה פוסק דשם ודאי אף דנתברר היתרו בש"ס אין לשנות ממנהגם שכוונו לעשות משמר' למשמרת אם הוא גדר שיש בו ממש כמבואר בחולין פ' כל הבשר דף ק"י ע"א עיי"ש ואין דברינו רק על מנהג שנהגו להחמיר כדעת איזה פוסק. ועוד נ"ל מטעם אחר דאין לחוש למנהג כזה אחר שנתברר כנ"ל דהא המנהג לא נתיסד רק מפני שיש פוסק האומר דאסור א"כ אנן סהדי אילו יעמד חי לפנינו והיינו מראין לו בירור גמור מש"ס דלא כוותי' ודאי דהיה הדר בי' ומודה על האמת כי אוהבי אמת אנחנו וא"כ הוי כליכא דעה האוסרת כלל והמנהג נתיסד משום דאיכא דעה האוסרת וא"כ הוי מנהג בטעות וסברא הנ"ל הוא טעם מספיק למה שהוכחתי דלא אמרינן הואיל דנפק מפומא ועוד כ"ל מהך גופא דאמרינן מנהג בטעות לא בעי התרה כלל אלמא מלתא דבטעות הוה כליתא כלל וע"כ נתרועע היסוד ונפל הבנין דהיינו המנהג. ועוד נראה דאף אם ידעו שאותו הפוסק טעה בד"מ ואעפ"כ נהגו כוותי' זה הוי ממש מנהג דאין לו טעם ויסוד ומנהג בורות כמו שבארתי ולא משגחינן בי' כלל כמ"ש לעיל בשם הפר"ח במנהג שאין לו טעם ויסוד וע"ש בפר"ח דהאריך שם בראיות דמנהג בטעות ומנהג בורות אף התרה לא בעי ולא עוד אלא דאף חוששני להם מחטאת אם יחמירו כמ"ש מהר"ם בתשובה סי' מ"ב בשם הר"א אשמעאל שכל דבר שטעו באיסור והוא מותר מעיקרו שאסור להניח בטעותם לפי שנמצא מוסיפין על התורה ופירושה ומצוה לכופן ולהוציאו מלבן שאין דבר זה אסור מעקרו עכ"ל ועיין ברמב"ם פ' י"א מה' א"ב הלכה ט"ו ובכ"מ שם מ"ש בשם הריב"ש ועיין ביש"ש פ' כל הבשר סי' ו' בדין אכילת בשר אחר גבינה ע"ש דכתב מאחר שנסתם התלמוד אין להחמיר נגד התלמוד אפי' הנזהר בכל הפרישות ובאם מחמיר נחשב למינות ח"ו זולת אם בא לידו סבה ותקלה ובצירוף שמצינו נמי שהראשונים חכמי התלמוד נמי החמירו על עצמם בדבר ההוא. אף דבנדון דהרש"ל כבר נהגו להחמיר דהיינו אחר גבינה קשה היינו לסייג ולגדר או לחסידות כמ"ש לעיל דרשאין להחמיר ועיין בד"מ ביו"ד סי' פ"ט סעיף ג' ואף דמשמע מרש"ל דאף לסייג לא. בזה לא קי"ל כוותי' כנ"ל. אבל בדבר שאינו נעשה לסייג ודאי דהנכון כמ"ש מוהרש"ל ועיין בתשו' מהרש"ל סי' נ"ד לענין אכילת בשר אחר ט"ב עד שבת נחמו וכתב שם שאינו מנהג ואפי' התרה לא בעי וכתב שם עוד דאפי' בא אחד להחמיר ולאסור כרשב"ג לא יאות עביד כדאיתא בברכות בר' טרפון שאמרו לו כדי היית לחוב בעצמך וכתבו שם התוס' אף דהחמיר על עצמו כב"ש וב"ה כמי מתירין לעשות כב"ש להטות ולקרות מ"מ מאחר שבא לכוין ולעבור על דברי ב"ה נגד הלכה אפילו הוא להחמיר חייב מיתה כדאי' התם מפורש בגמ' וה"ה הכא דקבעו הלכה כר' מאיר והוא בא להחמיר כרשב"ג עכ"ל ודבריו נכונים בזה ומוסכמים להלכה ועיין בא"ח ה' ט"ב סי' תקנ"ח ובמ"א וט"ז שם שלא הזכירו מנהג זה כלל והיינו ודאי משום דכבר רמזו מוהרש"ל ז"ל וא"כ ה"ה בנדון דידן אם נתברר מן הש"ס היתרו ודאי דאין לנו לקבוע לאסור כדעה א' שנעלם ממנו הש"ס הנ"ל לכך ראוי לנו לומר דבעלי המנהג לא העלו זאת על דעתם דהוי מנהג בטעות ואף אם אסקי אדעתי' ואעפ"כ נהגו ולא לסייג ולגדר רק מפני אותו דיעה לא חיישינן להך מנהגא ולא שבקינן לי' רק במקום שלא נתברר בירור גמור מן הש"ס המנהג מועיל באופן שלא הוי אותו הפוסק האוסר טועה בד"מ מחמת פוסקים שקדמוהו כגון שראה אותן וחלק עליהן ולא נעלם ממנו כנ"ל ברור ולא מצאתי בשום ספר שחקר בזה ואם יקשה לך מאיזה מקום על דברי תעיין היטב בפר"ח א"ח דיני מנהגי איסור ויתיישב לך הכל ובפרט אם נוכל לישב דעת זה הפוסק דאיירי בגוון דלא נהוי טועה בד"מ ודאי דחובה עלינו לעשות כך אם הוא מחכמי ישראל א"כ כ"ש דאין לנו להחזיק המנהג רק בגוון ההוא דהא המנהג לא נתיסד רק מפני אותו דעה האוסרת והרי נתברר דגם אותו דעה לא אסר בגוון ההוא ואל תשיבני מגמ' פ"ק דר"ה דף ט"ו ע"ב דאמר שם במקום איסור כי נהגו שבקינן להו בתמי' משמע הא לאו במקום איסורא רק שמחמירין שבקינן להו אף שהוא נגד המשנה כמו שם שהוא נגד המשנה דשביעית לק"מ דשם ודאי אם הוי חומרא הוי מצי להחמיר כר' נחמי' כיון דר' נחמי' לא הוי טועה בד"מ רק דתנא הוא דיכול לחלוק על המשנה ובודאי דמצי להחמיר על עצמם כוותי' אף דלית הלכתא כוותי' נגד המשנה כמ"ש אף שהוא יחיד נגד רבים משא"כ אם טעה בד"מ וגם ל"ק מגמר' הנ"ל על תשו' רש"ל סי' נ"ד שהבאתי ודו"ק דודאי רבים מצי להחמיר על עצמם כדעת היחיד אף דלית הלכתא כוותי' כיון דהם רבים והוי כרבים מסכימים עמו ואין כאן התנגדות לתורה דכתבה אחרי רבים להטות והיינו בפלוגתא בין הפוסקים אבל לא לנגד מה שנתברר בש"ס דאף אם יקבצו כל ישראל אין יכולין לבטל אף אות אחת ממה שנאמר בתלמוד ומכ"ש דליכא פלוגתא בש"ס כלל והיתרו מבורר בש"ס ואותו הפוסק נעלם ממנו אותו מקום בתלמוד דהוי כטועה בד"מ ולית בי' מששא ככל כ"ש דהמנהג שנהגו כוותי' לית בי' ממש וקודם שנסתם הש"ס הוי פלוגתא בש"ס כעכשיו בין הפוסקים ועיין ביש"ש שהבאתי ואף בנידון דמוהרש"ל דלא הוי כלל יחיד נגד רבים רק דאקבע הלכתא בתענית דף ל' ע"א כר' מאיר דעד התענית מ"מ יש רשות לרבים להחמיר על עצמם אף שלא מן הדין דהא איסור אכילת בשר לא כזכר כלל בגמרא ואפ"ה נוהגין לאסור ובודאי שיכלו לגזור על עצמם מה שיכלו כדי להתאבל על חורבן בית המקדש ומכ"ש באיסור אכילת בשר דאיתא בגמרא דדין הוא שנגזור על עצמינו משנחרב בית המקדש שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לעולם אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולין לעמוד בה כן הוא מפורש בגמרא וא"כ ודאי דמי שמתאבל יותר תע"ב ומשום זה נהגו קצת למנוע מי"ז בתמוז ונראה דבכל מקום דאיכא פלוגתא