השיב משה יורה דעה כו

כל היום כולו סייג למה שאסרו חכמים מן המנחה ולמעלה הוי מנהג בורות וא"צ התרה כלל לכך כתב כי יש מרבוותא סוברים כן אף דלא קיי"ל כן להלכה מ"מ המנהג שנהגו שלא לעבור על דעתם לא הוי מנהג בורית ואין לשנות מן המנהג כנ"ל ברור בכוונת הרמ"א ובפירוש דבריו: **(הג"ה ואף דביו"ד סימן שצ"ג סעיף ב' כתב רמ"א בהג"ה דמה שנהנו שלא ליש' על מקומם הקבוע בבהכ"נ כל ל' יום ובאביו ואמו י"ב חודש המנהג בזה אין לו עיקר ואעפ"כ כתב ואין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו עכ"ל אלמא דאפי' מנהג שאין לו עיקר אין לשנות הא לא קשה וחזי כמה דקדק בלשון דלאיזה צורך הוסיף כאן כי כל מקום לפי מנהגו ולא כתב כן בכל מקום דכתב ואין לשנות מן המנהג ומקודם דנבאר זה נבין דברי הרמ"א דעל מה ולמה כתב דאין למנהג זה עיקר הא בד"מ כתב דמהרי"ל ישב המנהג משום דאיכא ר' יהודא דסובר כן במ"ק דשבוע ד' אינו יושב במקומו ובירושלמי פוסק כמותו עכ"ל ד"מ וגם באביו ואמו דהמנהג הוא שלא לישב במקומו כל י"ב חודש ג"כ א"ש לפי זה דהא כל מה שנוהג בשאר קרובים בלמ"ד נוהג באביו ואמו י"ב חודש ואם כן צריך להבין למה כתב בהגהות דאין למנהג זה עיקר וצריך לומר דאין לו עיקר בש"ס קאמר כיון דש"ס דידן לא קבע הלכתא וא"כ הדרינן לכללן הלכה כדברי המיקל באבל וגם יחיד ורבים הלכה כרבים כן נראה מתלמודא דידן כיון דלא קבע הלכתא ודאי סמך אכלל וחולק אירושלמי ובכל מקום דש"ס דידן חולק אירושלמי קי"ל כש"ס דידן מיהו בכה"ג אם המנהג כירושלמי כיון שהירושלמי מסייע מהני המנהג אף שהוא היפך התלמוד כמ"ש הרא"ש במסכ' מגלה פרק בני העיר בענין קריאת הפרשיות בתענית דלא נהגינן כהמשנה ותלמוד רק אנו עושין ע"פ מסכת סופרים וכן בר"ח אב שחל להיות בשבת אנו נוהגין כפסיקתא נגד התלמוד אף דאין משגיחים על ספרים הנ"ל לנגד התלמוד מ"מ כיון שהם ג"כ חיבור חכמים ואמוראים והמנהג כוותי' אין לזוז ממנהג כן כתבו הפוסקים ועיין במגלה ל"א ע"ב תוס' ד"ה ר"ח אב דכתבו דהמנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וטעמו של דבר נ"ל דהא עיקר הטעם שקי"ל כהגמרא נגד כל חיבורי תנאים ואמוראים לפי שפשט בכל ישראל וקבלו עליהם וא"כ הא חזינא בחוש דבזו קבלו עליהם כאותו חבור קודם התלמוד והיינו דברי הרמ"א בכאן ואין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו אם נהגו כירושלמי מי או כאיזה חיבור אחר של תנאים או אמוראים אף שהוא נגד הש"ס ואדרבה ראיה ממ"ש הד"מ שם דכתב דהרא"ש עשה מעשה וישב על מקומו בשבוע ג' ולא חש על המנהג והיינו ודאי משום דסבר דהוי מנהג שאין לו יסוד וכן מורין דברי הר"מ שם שכתב המנהג וכתב עליו וחומרא גדולה הוא בלא טעם והרא"ש עשה מעשה כו' משמע מלשון הד"מ דלפ"ז אין לחוש למנהג הנ"ל דהא מייתי ראי' מהרא"ש ז"ל ואח"כ כתב אמנם מהרי"ל יישב המנהג כו' וא"כ לפ"ז אין לשנות ועפ"ז כתב בהגהות דאין לשנות ואל ישיבני ממ"ש רמ"א ביו"ד בסי' צ"ג סעיף ב' בהג"ה שנוהגין להטריף בכיסוי אף שאין ב"י וכתב והוא חומרא בלא טעם ואעפ"כ כתב וכן אני נוהג מפני המנהג הא לא ארי' דאדרבה משם ראי' למ"ש דהא מסיק שם אבל אם הוא לצורך שבת או הפסד יש להתיר עכ"ל וקשה מה בכך מי התירו מכלל המנהג דהא לא כתב דנוהגין להתיר בכה"ג רק המנהג ודאי לאסור בכ"ע רק הוא כתב דעתו מ"מ יש להתיר בכה"ג כן מבואר מלשונו ע"ש וקשה אמאי כיון דמנהג הוי כמו נדר מי התירו במקום הפסד אלא ודאי היינו טעמא משום דסובר דהמנהג הזה אין לו עיקר ויסוד ואין לחוש לו רק מפני ענותנותו לא רצה לסמוך על דעתו דהמנהג הזה אין לו עיקר כיון שלא מצא בשום ספר שיכתוב על המנהג הנ"ל דאין לו טעם ועיקר וחש שמא נעלם ממנו הטעם ובמקום הפסד סמך על דעתו וזה ברור וכן מבואר בד"מ שכתב על המנהג הנ"ל בהוכחות וראיות דאין לו עיקר ויסוד ואח"ז כתב ובמקום שיש מנהג אין לשנות ובסוף מסיק ואי איישר חיילי אבטל המנהג כי מנהג טעות הוא ואין לו טעם לסמוך עליו כן נ"ל עכ"ל וקשה ממ"נ אי סובר דהוי כמנהג טעות ואין לחוש לו אמאי כתב מקודם ואין לשנות ואי סובר דמ"מ כיון שנהגו הוי כמו נדר א"כ איך כתב בתר הכי אי איישר חילי אבטל המנהג מי יתיר הנדר מי יקבץ את כל בעלי המנהג ויתיר להם אלא ודאי כמ"ש דלא רצה לסמוך על דעתו בלבד לזה כ' ואי איישר חילי שאוכל לסמוך על דעתי שיתפשט הוראתי אבטל המנהג כי אין לו יסוד והוי מנהג טעות ומ"ש כן נ"ל פירושו כן נ"ל דאין לו טעם ודוק כי א"א לפרשו בע"א לכך דוקא באם איישר חילי אבטל וזה ברור למעיין הטיב בדבריו ולאמת כוון הרמ"א ז"ל בחששו הנ"ל דהא הרש"ל כתב טעם המנהג שהמנהג הוא באותן כסוים שהם קצרי' מלמעלה ויש בהם חלל דא"א לקנחו יפה ויש איסור בעיו ולא אמרי' בי' נותן טעם לפגם:)** ואין להקשות דמנ"ל זה דהמנהג הוא מכח חומרא דלמא משום דהוי סברי דדינא הכי לק"מ חדא דכן משמע באגור ובתה"ד שחבר מהר"י איסרלן שהוא ידע בטיב מנהגן של ישראל וממש כל מנהגינו על פיו ועוד לא יהא אלא ספק והלא כתב הפר"ח שם בדיני מנהגי איסור בשם הרשב"א בחדושיו פ"ק דחולין ובתשובה סי' צ"ח דאין מתירין מספק והב"ח בסי' כ"ד כתב בדקדוקו של ראבי' בפירוש רש"י דאסור לחתוך יותר דהוי קשה לי' על רש"י קושי' שני' של תוספת שהבאתי לעיל דאמאי ס"ד שיחתוך כל המפרקת כנ"ל לכך פירש דכוונת רש"י דאסור לחתוך יותר והא דתמהו למה לא יהא כמחתך בבשר בעלמא אחר שנשחט הרוב י"ל דהל"מ כך הוא כמו שהיה במיעוט בתרא וכך נוהגים בני אשכנזי לחומרא אע"ג דרוב המחברים חולקים על פי' רש"י ובאגור אלף צ"א כתב דנוהגים להטריף אף אם שחט רוב המפרקת ואין לשכות כל עקר ואף בלא מתכוין פסולה דיעבד עכ"ל הב"ח והדרישה ר"ס א' האריך בראיות מפוסקים להתיר והט"ז כתב דתמוה לו דעת ראבי' דהא רש"י פי' במתניתין דהשוחט מן העורף דאם שחט המפרקת קודם שחיטת הסימנים נטרף משמע דאחר שחיטת הסימנים אין חשש כלל וכתב שמצא למהר"ל מפראג שכתב שהתיר הלכה למעשה בחתך כל המפרקת אחר הסימנים וכן נראה עקר אלא שכיון שהרמ"א כתב ואין לשנות מן המנהג וכו' אין בידינו להקל דלא יהא אלא כדברים המותרי' ואחרים נהגו בו איסור אלא דמ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות כו' עכ"ל הט"ז והש"ך כתב להתיר בשם גדולי הפוסקים וכ"כ האגודה וכתב דכן משמע בתשו' בנימין זאב סי' שכ"ז וכן נראה מוכח ממשנה וש"ס דפ"ק דחולין דף י"ט ע"ב וכוון לראיית הט"ז [רק דהט"ז הביא ראיה מפירוש רש"י שם והש"ך הביא ראיה מהמשנה עצמה והש"ס שם ובסמוך יתבאר טעם הט"ז שלא הקשה מהמשנה עצמה. ומ"ש שכן משמע ברמב"ם פ"ט מה' שחיטה דין ט' וכמבואר בכ"מ לשם משמע מדבריו דהוכחתו ממה שפירש בכ"מ דדעת הרמב"ם כרמב"ן ע"ש אין צורך לזה דהרי מפורש ברמב"ם שם כמ"ש לעיל דא"ל עד שחתך הראש והתיזו היינו התזת סימנים דא"כ מאי קמ"ל דכשרה הא עיקר שחיטה בכך אלא ודאי כמ"ש וזה ברור ובסוף דבריו כתב הש"ך שאולי דעת הרב להחמיר במקום שאין הפ"מ והפר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקל לא הפסיד והשמ"ח כתב דאם חתך רוב המפרקת אין להקל במדינות חלו כיון דהמנהג לאסור ואף בהפ"מ ואפילו לא נתכוין לכך ואין לאסור כי אם בודאי אבל בספקותיו יש להקל וא"צ לבדוק אחריו ובמקומות דלא נתברר המנהג נ"ל דאם נתכוין לכך אין להקל כי אם בהפ"מ אבל לא נתכוין לכך ואירע שנחתך גם המפרקת אין לאסור כלל עכ"ל וביאר טעמו בת"ש שם ס"ק ז' דמסתברא כיון דקבילו עלי' דעת ראבי' האוסר מדאורייתא אן להקל אפי' בהפ"מ וכ"כ בה"מ משמע מדבריו שהמנהג הוא דקבילו עלי' דעת ראבי' וכתב עוד דאם לא נתברר המנהג יש להקל כדעת רוב הפוסקים בלא נתכוין לכך אבל בנתכוין לכך המבואר בתוספת' כו' ע"כ דבריו: ובכרתי ס"ק ז' כתב על הרמ"א דכתב ואין לשנות וזה לשונו והרבה מחברים המקילים בזה וכבר הורה זקן מהר"ל מפראג להקל ונראה זו דוקא בשחטו בלא מתכוין אבל במתכוין לכתחלה על כך לשחוט עם מפרקת יש להחמיר דמתכוין אין ראיה לסתור דברי התוס' עכ"ל ובשפתי דעת ס"ק ה' כתב על הש"ך דאין ראיה מהמשנה די"ל דבגסטרא הטעם משום דם ושם במשנה אמר דהשוחט מן העורף פסולה והוי נבלה עכ"ל ואני אומר דאי משום טעם זה לא גרע משובר מפרקתה דנתבאר בסי' כ"ז וכתב עוד דמרמב"ם יש ראיה להקל וכל זה בלא נתכוין הא במתכוין פסול וכתב בסוף דבריו ולענין דינא העלה הש"ך להקל בהפ"מ וכ"כ הפר"ח עכ"ל ושם במשבצו' זהב ס"ק ב' כתב על הט"ז הא דהביא ראי' והקשה מפירש"י ולא הקשה ממשנה עצמה והפרישה ודרישה אות א' הוקשה לו באמת ממשנה שלימ' היינו טעמא דט"ז משום דבמשנה י"ל דאיירי בדאהדר הסימנים לצדדים בשוה עם העורף ויכול לחתוך שניהם בשוה הסימנים והעורף גם יכול לחתוך הסימני' קודם שחתך רוב המפרקת ולא חתך כלל רוב המפרקת גם אח"כ ובעוף איירי דשיעור שהיה שלו מועט ומש"ה פסול דהסימנים רכים הם ונדחים ויש לחוש שחתך פעם א' הבשר והעצם ולא הסימנים והוי שהיה וא"כ השוחט מן העורף כמי איירי בענין דכא הוי גסטרא רק דפסול מטעם שהיה ומן הצואר לא הוי שהיה לכך כשר מש"ה הקשה מפירש"י דפירש בהדיא משום שחתך המפרקת קודם. ואף דלהט"ז לא מפסיל בכך מטעם שהי' ע"ש מ"מ ממתניתין לא הוי קשי' כ"כ לכך הקשה מפירש"י והאחרונים כתבו די"ל דמשנה איירי בלא כוון לכך הא במתכוין לחתוך המפרקת ואומר שהוא מתירה ע"י כך אסור כדאיתא בתוספת' ואני אין יודע רמז דהתוספתא מיירי בדרסה ומה דתני אם מתכוין לכך הוא כפירוש הרא"ש דבהוליך לחוד איירי ולא הי' בסכין מלא ב' צוארים. דהשתא אם נתכוין לשחוט בהולכה לחוד טרפה הא לא נתכוין לכך אף שאירע שהתיז בהולכה לחוד כשרה דפעמים חריף כמ"ש מהר"י ן' חביב הביאו הב"י דאפי' באזמל כל שהו כשר וכמו שאבאר בש"ך אי"ה ומ"ש הפרישה בסימן א' אות א' דלשון מתכוין לכך אינו מיושב א"י למה לא כדכתיבנא עכ"ל והפי' שכ' בשם הרא"ש על התוספתא הוא ברור ונכון דלשון התיז את הראש בבת אחת דקתני בתוספתא מורה כן היינו הולכה או הובאה לחוד וקאי אמשנה דהי' שוחט והתיז את הראש בב"א אם יש בסכין מלא צואר כשרה דידוע דהתוספתא הוא שיור המשנה כמבואר במבוא התלמוד לר"ש הנגיד ובספר הלכה פסוקה כתב במקור דין דנראה עיקר כפירוש מהר"מ ברש"י דפירושו דא"צ לחתוך יותר מגמ' דחולין דף כ' ע"א ואי ס"ד מחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי כשר הוי ואי כפי' ראבי' קשה הא שוחט פסול משום חתיכת המפרקת אחר הסימנים דהא בכה"ג איירי דמי' דמולק וכן משמע ממשנה דהשוחט מן העורף פסולה ומן הצואר כשרה וא"כ מן הצואר דומיא דמן העורף שחותך המפרקת ג"כ פסול אלא ודאי פי' מהר"מ עיקר עכ"ל וכבר קדמו הש"ך בראיות אלו וגם הדרישה ועיין במ"ש לעיל בשם המשבצות זהב ע"כ טרחתי וקבצתי ממש כל הדעות הראשונים והאחרונים חדשים וגם ישנים ופלפלתי קצת בדבריהם מה שהורוני מן השמים והנך רואה כמה נפיש חילא דהמכשירין דהם רבים וגדולי עקרי ויסודי הבנין אשר כל בית ישראל נשען עליהם והראבי' יחיד לגבי' ובפרט שהרי"ף ורמב"ם ורא"ש ורמב"ן