השיב משה יורה דעה כה

מן הצואר א"כ איך יכול להיות דברי ר' כהנא א"ו דברי תרצן אליבא דר' כהנא לכך גריס ותו וא"כ הוא דברי הש"ס ומפרך הך דר' כהנא ועל זה הקשו התו' ת"ל וקשה לפירושו דאי הש"ס קאמר לה ומסיק דקרא אתא דלא לשויה גסטרא וכן בסמוך גבי קרא דזבחת מוקי דלא לשויה גסטרא למה לי תרי קראי להכי פי' לקושיתם דבשלמא אי גרסינן ולטעמך א"כ בכאן הוא דברי ר' כהנא דיליף גסטרא מהכא ובסמוך הוא דברי ר' יימר דיליף מקרא אחרינא לא קשה למה לי תרי קראי דמר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא כמו שפי' רש"י בסמוך במסקנא דר' יימר וכל מ"ד לית לי' רק חד קרא דלא דרש דחברי' כמו שהוא בהתחלת דבריהם דמר יליף מהאי קרא שחיטה מן הצואר ומר יליף מהאי קרא שחיטה מן הצואר אלא לרש"י דשניהם דברי מסקנת הש"ס קשה שפיר למה לן תרי קראי ומה שפי' רש"י דמר יליף מהאי קרא וכו' תמוה לשטתו דהא דברי הש"ס הוא וקושיא עצומה היא מאד על פירוש רש"י ועוד הקשו שם על פי' רש"י דמפרש דלא לשויה גסטרא שלא יחתוך הצואר עם הסימנים היכי משמע מושחט ר"ל דמשמע להוא לדוחק פירש"י הכשירהו ותו לא ועוד הקשו האיך ס"ד שיחתוך כל המפרקת אחר שחיטת הסימנים וכתבו לכך נראה כגרסת הספרים דגרסי ולטעמך ור' כהנא קאמר לה שחיטה מן הצואר נמי גמרא ולא מאזנו ולא מלבו ולא מחוטמו וקרא למאי אתא דלא לשויה גסטרא פי' הא דיליף ר' כהנא לעיל שחיטה מן הצואר מהך קרא היינו דישחוט מן הגרון בסימנים ולא מן העורף כמליקה דהיינו שיתחיל מן העורף וישחוט עד גמר הסימנים דהיינו גסטרא ויליף מקרא ממקום ששח דהיינו גרון ומן הצואר היינו מן הגרון כמו דתנן שכל הצואר כשר לשחיטה וכל העורף כשר למליקה ע"כ דבריהם בשינוי הלשון קצת [ואין להקשות לפי פירוש התוס' למה קבעו הך מימרא דר' כהנא כאן דלא איירי במתניתן כלל אי מן הצואר או מן העורף הוי להו למקבע לעיל בפ"ק על משנה דהשוחט מן העורף כי שם ביתו אבל לפירש"י דכוונת ר' כהנא בשחוטה מן הצואר ולא מן האוזן וכדומה דהיינו רק בסימנים א"ש דבמתניתין איירי בסימנים מיהו ל"ק מידי דהא גם לפירש"י הך דר' כהנא לא סליק כלל לפי המסקנא רק דקבע השקלא וטריא בכאן כי היכי דנדע מהיכן ידעינן דשחיטה בסימנים הכי כמי לפי' התוס' עיקר הקביעות בכאן משום דהשקלא וטריא דשקלי וטרי בדברי ר' כהנא מקודם דבאו על כוונתו וסברי דכוונתו דשחיטה בסימנים שייך לכאן וזה פשוט: וענין הקביעות השקלא וטריא בכאן נ"ל משום ילפותא דרוב שנים ורוב א' בדף ל' וכן הוא דרך הגמרא וגם לפי' רש"י צ"ל כן דגם לפי פירושו יותר יאות למקבע לעיל שם דאיירי בשחיטה מן הצואר ודו"ק אלא ודאי צ"ל כמ"ש] ולפי דבריהם הא דאמר שם בגמרא ותנא מייתי לה מהכא קאי אשחיטה מן הצואר דאמרי דהוא גמרא דהיינו לא מחוטמו ולא מאזנו וזנבו ולבו אבל אשחיטה מן הצואר דילפי מקראי דהיינו מן הגרון ע"ז לא קאי ועיין בתוס' שם ד"ה מדקאמר עיי"ש ואין להקשות דאף לפי תירוצם דחד דברי ר' כהנא וחד דברי ר' יימר מ"מ קשה לפי האמת חד קרא מיות' או דמר או דמר לא קשה מידי דהא ושחט אמרינן לקמן אין ושחט אלא ומשך דהיינו למעוטי דרסה ור' כהנא סוב' דאף דרסה מהלכה למשה מסיני כשאר הלכות שחיטה אבל לפירש"י דמסקנת הש"ס דרש לתרוויהו דלא לשויה גסטרא הקשו התוס' שפיר וא"כ מבואר דלשטת התוס' חתיכת המפרקת אחר הסימנים לא מעלה ולא מוריד רק דקרא אתי לאתוי שלא יתחיל השחיטה מן העורף ויחתוך המפרקת קודם הסימנים ופירושם מוכרח בש"ס דהא בררתי דרש"י לשטתו מוכרח לזה דגרס ותו דלא מצי גרס ולטעמך וע"ז קשה קושי' רבה דהיינו קושי' א' של התוס' מיהו אף אם אנו רוצים לצאת גם לדעת רש"י נאמר לא מבעיא ללישנא אחרינא שפי' שלא ידרוס א"כ לא ממעטינן אלא דרסה אבל שחיטת הסימנים ואח"כ המפרקת לית לן בה דמחתך עץ בעלמא הוא וזה פשוט וברור אלא אף ללשון הא' של רש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים י"ל דפירושו דא"צ יותר אבל לא לאסור וכן מוכח מהתוס' דמפרשים כך בדברי רש"י מדהקשו אמאי ס"ד שיחתוך גם המפרקת אחר חתיכת הסימנים דאם נפרש כוונת רש"י דאוסר אם חתך המפרקת אחר שחיטת הסימנים לא הקשו מידי דטובא קמ"ל דאם חתך דאוסר אף שכבר נשחטה וכמנחא בדיקונא דמי' אלא ודאי כמ"ש דלא מסתבר להתוס' כלל לפרש כונת רש"י שיאסר אחר גמר שחיטת הסימנים ומפרשים כוונת רש"י כמ"ש ולכך הקשו מה שהקשו וזה ברור כוונת התוספת בדברי רש"י ז"ל וכן פי' מהר"מ הביאו המרדכי והגהות הרא"ש פי' רש"י כמ"ש וזה לשון המרדכי מה שפי' רש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים וכו' לא נהירא דכיון דשחט הסימנים אם יחתוך אח"כ גם המפרקת או בבשר הבהמה לא אכפת לן ועיין בתוספתא תני הי' שוחט את הראש בבת אחת אם נתכוין לכך שחיטתו פסול' ואם לאו שחיטתו כשר' רבינו ברוך ואמר לנא רבינו מאיר שמעש' הי' שאחד שחט כל המפרקת ודקדק ראבי' מפירש"י ואסר ולא נהירא למורי רבינו מאיר ומפרש כך פירש"י חטהו הוצא את דמו ותו לא אין צריך יותר עכ"ל המרדכי ובסמוך אבאר בירור כוונת רש"י אם כראבי' או כר"מ רק מקודם אכתוב כל הדיעות ואח"כ מה שהעלתה מצודתי. האלפסי והרא"ש השמיטו לגמרי הך דגסטרא שמע מינה דלית בכאן חדוש בדין או דמפרשי דא"צ יותר כפירוש מהר"מ או כלישנא אחרינא של רש"י או כפי' התוס' ומ"מ ודאי דסברי להתיר בחתך המפרקת לאחר שחיטת הסימנים ובחולין דף י"ט ע"ב כתב הרא"ש דשוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ובלבד שיודע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת משמע בהדיא דאף אם חתך המפרקת אח"כ לית לן בה. וגם השלטי גבורים במשנה דהי' שוחט והתיז את הראש הסכים עם מהר"מ להתיר רק דכתב דנהגו להחמיר כראבי' ואע"פ שהוא חומרא יתירה עכ"ל ואי"ה אנופף ידי גם בזה אם מנהג כזה הוי מנהג וגם דעת הרמב"ן יש להוכיח דמתיר דבמשנה דהי' שוחט הנ"ל שם והתיז את הראש בבת אחת דהיינו ששחט בהולכה או בהבאה לבד אם יש בסכין מלא צואר כשרה וכתב הר"ן בשם הרמב"ן שאפשר דדוקא בהתיז את הראש לפי שאי אפשר להתיז את הראש כולו אלא בדרסה כל היכא דליכא בסכין כי האי שיעורא אבל בחתיכת סימנים לא בעינן כולי האי דבכל שהוא הן נחתכין עכ"ל הרמב"ן א"כ מבואר דלא מטריף בהתזת כל הראש רק דבהולכה או בהובאה לבד בעי שיעור המוזכר שם בסכין כי היכי דלא נהוי דרסה ובהולכה והובאה כשר בכל שהו וגם הר"ן לא פליג עלי' דהרמב"ן רק בזה דסובר דאף בשחיטת הסימנים לחוד בעי כי האי שיעורא ג"כ כהראי' שמביא שם דמיירי המשנה בהך אבל במה דמכשיר הרמב"ן בהתיז כל הראש לא פליג עלי' והרמב"ם בפ' שני מה' שחיטה הלכה ט' כתב בפירוש להתיר וז"ל הוליך והביא עד שחתך הראש והתיזו שחיטתו כשרה ולענין שיעורא דסכין פסק שם כהרמב"ן ע"ש בכ"מ ובלח"מ והלח"מ גופי' הסכים להתיר דהא הסכים לפי' רש"י שם במשנה וכן בהרמב"ם מפרש כן דלא כהרמב"ן וכתב דנקט התם במשנה היינו לרבותא דאפילו התיז כל הראש בהולכה או בהבאה לבד כשר כשיש בסכין כמלא שני צוארין ולא חיישינן לדרסה ע"ש בשינוי לשון קצת והוא ג"כ קצת הכרעה להתיר מגמרא דהא ראיית הלח"מ מגמ' חולין דף י"ב נכונה ע"ש א"כ צריך להבין במשנה דהשוחט דלעיל מיני' לא חלק ובהכא דהתיז חלק וכמו שדייק הלח"מ שם. וע"כ נ"ל במ"ש הלח"מ דלרבותא נקט וכן הרשב"א בתה"א ריש בית ב' ובבד"ה ובמשה"ב מתירין וכ"כ הרשב"א בחידושיו ואי"ה אטייל בדברי הרשב"א ארוכות וקצרות והטור בסי' כ' כתב ובלבד שידע שחתך הסימנים קודם שחתך המפרקת משמע דאף אם חתך גם המפרקת אח"כ לית לן בה וכן פסק בש"ע סי' כ"ד סעיף ה' דכשר רק דהרמ"א כתב והמנהג להטריף ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברים כן והיש"ש ג"כ כראה דהוא מן המתירין מדהשמיט לגמרי הך דגסטרא שמע מינה דסבר דלית בכאן חדוש הדין וכן משמע מדבריו בפ' כל הבשר סי' צ"ט בדין שובר מפרקת דכתב שם דלכתחלה אסור לשבור משום שמבליע דם ואם שבר אסור לאכול באומצא וע"י מליחה וצלי' מותר וכתב שם דלא כמ"ש בא"ז דדוקא שובר המפרקת לפי שמחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסור ע"כ וליתא דהיה כל קירוב מיתה אסור ע"כ הרי דלא אסור חותך דהוא מסתמא דרך שחיטה רק בשאר קירוב מיתה ולא משום גסטרא והב"י כתב בסי' כ"ד בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן ובעל העיטור והרמב"ם דכשר והאגור כתב דבאשכנז נוהגין להטריף אם שחט רוב המפרקת והת"ה בסימן קפ"ז נשאל על שחיטה כזו אם חייב בכסוי והשיב אף דמחמירין לאסור חומרא יתירה הוא לפסול בלא מתכוין וחייב בכסוי אך דמהרי"ו כתב בה' שחיטה גסטרא פי' שלא יעשה דרסה פיר' אחר פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים אפילו בהולכה והובאה משמע דדעתו לאסור והיינו טעמא דרמ"א כמו שביאר בד"מ אחר שכתב דעת המכשירין כתב אמנם מהרי"ו כתב לאסור וכן משמע בתה"ד סימן קפ"ז דאע"ג דמדינא נראה דכשר נוהגין להטריף וכן הוא באגור זה לשונו ובאשכנז נוהגין לאסור אם שחט רוב המפרקת ויש להחמיר כרש"י אבל רוב הפוסקים מתירין עכ"ל ע"כ לשון ד"מ וכ"כ הב"י שם בסי' כ"ד וזה לשונו ואע"פ שכתב האגור שבאשכנז נוהגין להטריף אם שחט רוב המפרקת כבר כתב בעל תה"ד בסי' קפ"ז דמן הדין כשרה אלא שהחמירו על עצמן עכ"ל הב"י ואם כן לפ"ז טעם רמ"א רק משום מנהג שנהגו להחמיר ולא מצד הדין ולפ"ז נסתלק תמיהת הש"ך מה שתמה על הרמ"א דהלא הרבה גדולי הפוסקים ז"ל מתירין מה בכך הא כבר קבלו עלי' להחמיר והן אמת דאם המנהג הוי מכח דסברי דדינא הכי הוי מנהג בטעות אבל הלא משמע מתה"ד ומאגור ומב"י וד"מ דהמנהג הוי מצד החומרא ולא מצד הדין וא"כ כבר נתבאר בי"ד סימן רי"ד סעיף א' דברים הסותרים והיודעים שהם מותרים נהגו בהם איסור אסור להתירם להם ושם בסעיף ב' קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם וא"כ הדין עם הרמ"א דהוי כנדר ואל תטוש תורת אמך כתיב וא"כ לפ"ז אין להתיר אף בהפסד מרובה כיון דהוי כנדר וא"ל דמעיקרא כך קבלו עליהם דוקא באין הפ"מ דהא באגור לא חילק ומשמע דבכל ענין קבלו עליהם להחמיר אף בהפ"מ וראי' מהשואל בתה"ד ששאל אם חייב בכסוי משמע דזה ידוע לו דהמנהג בפשיטות לאסור ושאל על הכסוי ואם הוי המנהג להתיר בהפ"מ ודאי דאין מקום לשאלה שלו כלל וק"ל וכן בעל התה"ד מדלא השיבו הא בהפ"מ מתירים אפי' באכילה שמע מינה דהמנהג פשוט לאסור אף בהפ"מ וא"כ ודאי יפה כתב רמ"א ואין לשנות ומדייק בלשונו דלא כתב כדרכו בכל מקום דהמחבר לא כתב רק דיעה אחת והוא ס"ל דהמנהג להיפך כתב מקודם וי"א ואח"כ כותב וכן נוהגין ובכאן לא כתב כן דאילו הוי כתב וי"א דשחיטה זו אסורה ואח"כ וכן נוהגין הוי משמע דהמנהג הוי משום דסברי כהי"א דאסרו מן הדין לכך אחר שכ' המחבר דכשרה כ' הוא ז"ל ונוהגין להטריף דמשמעותו דבעיקר הדין לא נחלק על המחבר רק דאעפ"כ נוהגין להטריף ואין לשנות כמ"ש דהמנהג הוי כמו נדר ומה שמסיק בלשונו כי יש מרבוותא סוברים כן הוי טעם למ"ש ואין לשנות דלא נימא דאין לו שורש ויסוד למנהג הנ"ל והוי כמנהג בורות דאפי' התרה לא בעי כמו שהוכיח הפר"ח בא"ח סימן תמ"ח סעיף ג' ובסי' תצ"ו בדיני מנהגי איסור ס"ק ט"ו דהיכא דאין לו שורש ויסוד אף שהוא לסייג ולגדר כגון אם נהגו שלא לעשות מלאכה בע"ש