השיב משה יורה דעה כד

זה דהרי לא נעשה מעשה ולא הכשיל עדיין וגם כאן נראה דשגגה היתה דמשום ריוח פורתא שהכרכשתא שוה טפי בכשירה אין לחשוד שום אדם מישראל ונראה דבלא יצא מכשול ולא נעשה המכשול כ"ע מודים דאין לדונו כמזיד דביצא מכשול שאני דמגלגלין חוב ע"י חייב ותולין הקלקלה במקולקל לומר דמזיד היה משא"כ בלא יצא מכשול הרי כל אדם מישראל בחזקת כשרות כנ"ל ודומה לסברא זו קצת יש בתוס' בב"מ ד' ה' ע"ב בד"ה דחשיד אממונא בשם ר"י חסיד דבחשיד אממונא אמרינן דלא חשיד אשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש ולא יגזול משא"כ בשכבר גזל דחשיד נמי לשבועה ע"ש וסברא שלי הוא בש"כ ודו"ק ומ"ש כת"ר לומר לחלק בין תוך זמנו ובין לאחר זמנו ע"פ היש"ש אין ענין זה לענין פסול כלל דהיש"ש ביאר דאין לפוסלו רק מ"מ אולי לא יהיה חפצים בו בזה ודאי יש חילוק בין תוך זמנו לאחר זמנו דלאחר זמנו יש להם רשות לדחותו מעירו אף שאין טעם לפוסלו ובתוך זמנו אין להם לדחותו אבל לענין לפוסלו מה הפרש יש בין תוך זמנו לאחר זמנו דאם הוא נפסל גם תוך זמנו הוא פסול ואם אינו כפסל גם לאחר זמנו אינו מפסל רק דיכולים לדחותו מעירם מחלק בין תוך זמנו לאחר זמנו אבל הפוסקים דלא דברו רק מגוף הדין אם הוא פסול או כשר לכך לא הזכירו כלל מתוך זמן ולאחר זמן וז"ב כשמש. גם מ"ש כת"ר לדמותו לשאלה לא קרב זה אל זה דשאלה למהדר קיימא לכך כשלא התנה שום זמן כל יומא זמני' דאל"כ לעולם לא יחזיר אבל בסתם קבלה הוא כל זמן שלא נפסל וז"ב

אך מ"מ אם רוצים לדחותו מעירם הרשות בידם כמו שאבאר בסמוך אבל אין לפוסלו אף אם היה נתברר המעשה ע"פ עדים וכש"כ כאן דלא נתברר בעדים רק ע"פ הודאתו הרי קי"ל דאין אדם נפסל ע"פ עצמו אף דיש כאן עד אחד והרי כתב המהרי"ק והובא בש"ע ס"ס א' סעיף י"ד ע"א בהכחשה לאו כלום משמע דשלא בהכחשה מהני ע"א א"כ דל הודאתו מהכא מ"מ הו"ל ע"א שלא בהכחשה דהא מ"מ אינו מכחישו ז"א דהתם לענין לאסור הבהמה אבל לענין לפסול אדם ודאי אין כפסל ע"פ א' אף אם אין כאן מי שיכחשנו א"כ אף אם היה ראוי לפוסלו אם נתברר המעשה ע"פ עדים אינו נפסל ע"פ עצמו כמבואר בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ה ע"ש וא"ל הרי מ"מ מבואר שם דאין עושין אותו עד לכתחלה ע"ש בהג"ה דהיינו למסור לו עדות לכתחלה ע"ש בש"כ ס"ק כ"ז ושוחט הרי נאמנותו מטעם ע"א נאמן באיסורין ואיך נתיר לו לכתחלה להיות שוחט ובודק ז"א דהרי לא נתברר הדבר מפיו דבפשיעה רצה להכשיר אף דלפי דבריו ואמתלא שלו משים עצמו רשע כמ"ש הרי רשעות זה אינו פוסל לשחיטה דהרי אף פסול לעדות גמור א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם כמבוא' בי"ד סי' ב' סעיף ו' רק אם הי' נתברר ע"פ דבריו דרצה להכשיר בפשיעה אז ודאי דלא הי' מתירין לו להיות שוחט לכתחלה מטעם דאף דאין אדם נפסל ע"פ עצמו מ"מ אין מוסרין לו עדות לכתחלה והרי לפי דבריו הוא חשוד לאותו דבר ואינו נאמן אבל במה שלדבריו הפסיד ממון אחרים בחנם לא הוי חשיד על השחיטה ועל הבדיקה מש"ז ודו"ק ובאמת כראה דאמתלא הלזו אמר רק משום שהוא מדמה בדעתו שיצדיק נפשו בזה ואינו בחזקת רשע מש"ז ואינו נאמן כלל באמתלא הלזו אבל מ"מ אם רצו בני העיר לדחותו משום דלדבריו אין מוסרין לו עדות לכתחלה בשאר דברים הרי יש להם לומר אדעתא דהכי דאיתרע קצת חזקת כשרות דידך לא קבלנוך אבל אין לפוסלו וגם משום המעשה שכתב כת"ר שנתן הסכין פ"א בחזקת בדוק והי' בו פגימה משום פעם א' ודאי לא איתרע כלל אף אם האמת כדברי העד רק אם יברר שאין לו הרגשה אז יש לפוסלו ועיין בתשוב' מאמר מרדכי סי' י"ז ואין לומ' דיהא נחשב שתי פעמים עם המעשה דבדיק' הריא' מתרי טעמי חדא דאין ענין בדיקת סכין לענין בדיקת הריאה דשני מינים הן דזה שייך לשוחט וזה לבודק ובדבר א' בעינן ועוד דזה הענין לא מחשב רעותא כלל בפעם א' לצרפו כמ"ש הפוסקים הלא תראה כי פעמים ושלש יעביר אדם ולא ירגיש כו' ובחינות חוש המישוש לאו בכל עתים שוה ולא ניתנה התורה למה"ש והא דהחמיר בש"ע סי' י"ח סעיף י"ט היינו מפני שלא בדק הי"ב בדיקות ורצה לשחוט ועוד כבר נכשל ורגלים לדבר בעינן וכאן הוי רגלים לדבר להיפך דהא הוי נוגע. ועוד דהא הסכמת רוב הפוסקים הוא דבתלת זימני הוי חזקה

והנה מ"ש לעיל לחלק בין נעשה המכשול על ידו או לא לא נעלם מעיני מ"ש השמ"ח סי' ב' ס"ס י"ח ואם עדיין לא עשה רק נתברר שרצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאלו עשה עכ"ל דאין זה למ"ש סתירה דהרי השמ"ח בעשה במזיד איירי שם א"כ כיון שאנו רואין שרצה להאכיל טריפות ודאי שוב אין לו נאמנו' אבל אני אמרתי באם שלא נודע כלל שעשה במזיד דאף להפוסקים דסוברים דלא תלינן במכשול ושגגה היינו בנעשה מעשה מהטעם שכתבתי (אבל בלא נעשה מעשה דיינינן לי' לכף זכות דבשגג' הי' כ"ז שנוכל לומר דבשגגה הי') דאף אם נימא דשגגה הי' מ"מ מקולקל הוא דמגלגלין חוב ע"י חייב וא"כ כיון שבין כך ובין כך מקולקל הוא הרי קי"ל תולין המקולקל במקולקל לכך אמרינן דמזיד הי' אבל בלא נעשה מעשה דלא נתגלגל מדיין חוב ע"י ודאי יש לדון לכל אדם מישראל לכף זכות ולומר דלאו מקולקל הוא כבר ובשגגה הי' כ"ז שנוכל לומר דבשגגה הי'. והנה אם לא בדק בדיקה אחרונה ודאי הוא דבר רע ומר אך זה נוגע הוא. ומ"ש כת"ר דבהזדמן מכשול כבר הוא מיעוט דשכיח לא ידעתי מאין יצא לו לכת"ר כן והוא מנגד לכל הפוסקים ובפרט הרי יכול לבדקו אם הוא בקי בשחיטות ובדיקות וגם על קושית הרא"ש הנ"ל יש כמה וכמה תירוצים כמבואר בחידושי הרשב"א והריטב"א לחולין ובתה"א ובב"ה ובעה"ב ע"כ לדעתי הואיל ועני הוא וטפלי תלי' בי' אין לדחותו ולפוסלו רק להזהיר אותו מאוד מאוד ויקבל עליו דברי חבירות ולמנות איש הגון שילך תמיד לבדוק אחריו ויקבל עליו פרישות וטהרה ואם הוא נראה קל הדעת ואיננו י"ש יש להעבירו אבל אם הוא י"ש ודאי יש לדונו לכף זכות אבל מ"מ ימנה איש הגון שילך תמיד אחריו לבדוק וגם הסכין יבדוק תמיד אחריו והרואה צריך שיהיה מרגיש בבדיקות הסכין אף שאינו בקי בהשחזה וצריך שיהיה בקי בדיני בדיקות הריאה ובעניני הריאה שיבין היטב עכ"פ בראי' חוץ כנ"ל ברור דענין התמנות הרואה יצא להגדולים ז"ל מהא דאיתא במס' יומא דף י"ב ע"א בגמר' כיון דעבדינן ליה צרה כש"כ דמזדרז טפי ע"י אם כן ה"נ מזדרז עי"ז ובפרט דהרואה יראה אחריו ואף שאין הרואה אומן גמור מ"מ השוחט נזהר מאד על ידו דהא שם במס' יומא אין השני משגיח עליו כלל אמרינן דהוא מזדרז מחמת שידע דמתקינין לו ואף שאין לדמות לזריזות דכה"ג וגם יש לבע"ד לחלק דשם מתקינין שיהא במקומו מ"מ בכאן לעומת זה הוא משגיח ורואה כנ"ל

ובאותו ענין כתב אלי חכם אחד וז"ל נראה לפענ"ד לתרץ קושית הש"ך סי' ב' ס"ק י"א מה שמקשה על הרמ"א שהוכיח כן ממהרי"ק ולא משמע כן ממהרי"ק. ולפענ"ד כראה שהוכיח שפיר כי היה כראה מיותר מה שהביא הד"מ סוף הלשון ממהרי"ק מ"ש אם כבר נכשל בבדיקה מעבירין אותו שיש רגלים לדבר שהוא ללא צורך לדעת הש"ך שעיקר הדיוק מהעד א"ו נלפע"ד שעיקר מסוף הלשון שאמר אם כבר נכשל בבדיקה כו' וקשה אם כבר נכשל למה לנו זה העדות הלא הוא פסול מקודם א"ו בפעם ראשון אף בב' עדים עדיין אין לפוסלו רק בפעם ב' אף בע"א נמצא שפיר מוכיח שבפעם א' אין לפסלו ע"כ

תשובה הנה מ"ש לתרץ קושית הש"ך על זקיני הרמ"א ז"ל יפה דיבר רק לא לשיטת הש"ך דסובר דזקיני הרמ"א ז"ל איירי ביצא במזיד טריפה מת"י ואעפ"כ הכשיר הרמ"א ז"ל א"כ לפ"ז אינו מבואר כן במהרי"ק דהא אם כבר נכשל קאמר ומכשול היינו שוגג כדאיתא במס' יומא דף פ"ז ע"ב הא עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול ע"ש לכך לא נפסל אז דהיה שוגג אבל הרמ"א דאיירי במזיד לפי דעת הש"כ מקשה הש"כ שפיר רק למה שפירש בת"ש סימן ב' ס"ק ל' לדברי זקיני הרמ"א ז"ל דברי כת"ר נכונים ובודאי דלזה כוון התב"ש וז"ב

שאלה כג אם שחט וחתך כל הראש דעדיין במחלוקת שנויה כמו שאבאר והוא דבר המצוי בעוף

מקודם אכתוב שורש ומקור הדין מהיכן נובע וכל הדיעות של הראשונים ואחרונים הלא הם בספריהם אשר הגיע אלינו ובסוף אחוה דעתי אף אני כהדין גרמיזא הבא בסוף. אף כי יודע אני מיעוט ערכי ושפל מצבי לנגד ההרים הרמים בעלי מחברים זכר כולם לחיי עולם הבא: וקטנם עבה ממתני ואין ליחס אותי אליהם אף ככנס לגבי ענק השוים במינו ואף לא כקוף בפני אדם השוים בסוג רק כאין וכאפס המוחלט ואיך ארים ראש כנגדם לחלוק על דבריהם ולברר מה שלא בררו הם כי בעו"ה נחלש עין שכלינו להביט בזכות ובהירות אור חכמתם כעיני העטלף באור השמש ומכ"ש להתחכם עליהם. אך במאמר המשורר המובא בהקדמת בעל המאור בשם החכם המורה אבן גנא"ח יעו"ש תמכתי יתדותי ומזקנים אתבונן ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ובה' בטחתי ואשאל עזר באלהי' החונן לאדם דעת וזמנין באפרסקיתא דקני' מרגניתא משתכחא ובפרט כי לא באתי לסתור דבריהם חלילה רק לברר וללבן דבריהם בראיות חזקות כראי מוצקות מים התלמוד ומדבריהם על דבריהם וראיות ברורות יתנו עדיהן ויצדקו ועשיתי לי טלית משלהם ועטרה לראשי מאור עטרותיהם. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

גרסינן במס' חולין ר"פ השוחט דף כ"ז ע"א אמר רב כהכא מנין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר ושחט את הבקר ממקום ששח חטהו פי' רש"י ששח שכופף חטהו הכשירהו לאכילה וטהרהו לישנא אחרינא הוציא את דמו ונקהו שם בגמרא ואימא מאזנו שהוא כופפה וכו' ותו שהי' דרסה וכו' מנ"ל אלא גמרא שחיטה מן הצואר כמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשוי' גסטרא פי' רש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים דהכי משמע חטהו הוציא את דמו ותו לא ולאידך לישנא הכשר אכילתו דהיינו הסימנים ותו לא לישנא אחרינא דלא לשוי' גסטרא שלא ידרוס אע"ג דהלכות שחיטה הלכה למשה מסיני הם יש מהם שנכתבו כגון דרסה דמפקינן לקמן מושחט אין ושחט אלא לשון ומשך ודרסה קרי גסטרא וכו' [קצת קשה בגמרא הנ"ל לפי מאי דמשני בעינן דם הנפש א"כ ושחט למה דשחיטה מן הצואר היא ע"כ מן הצואר דהא בעינן דם הנפש ולא קשה מידי דבלב נמי איכא דם הנפש והא דהקשה הגמרא ואימא מלבו היינו לרב יימר כו']. שם ר' יימר אמר וזבחת ממקום שזב חתהו פירש"י שזב שדמו זב חתהו שברהו כלומר חתכהו שם ואימא מלבו ותו שהי' דרסה חלדה וכו' מנ"ל אלא גמרא שחיטה מן הצואר כמי גמרא וקרא למאי אתא דלא לשויה גסטרא פירש"י שלא ידרוס דהכי משמע חתהו עד שיזוב ותו לא אבל דורס אין בידו למנוע ולמשוך ידו ובלישנא אחרינא כדפרישית חתהו עד מקום שהוא זב ותו לא מר יליף מהאי קרא ומר יליף מהאי קרא עכ"ל והתוס' בד"ה ותו שהי' וכו' כתבו בכל הספרים גרסינן ולטעמך ובקונטרס הגיה ותו ואפסיק באמצע דברי התוס' לפרש טעם רש"י דגרס ותו שכן כתב רש"י וז"ל ה"ג ותו שהי' דרסה חלדה ולא גרסינן ולטעמך עכ"ל וטעמו של רש"י מבואר בפשיטות דלכל הפירושים דפירוש רש"י בגסטרא עדיין תיובתי' דר' כהנא דנסיב להאי קרא לשחיטה