השיב משה אורח חיים ו

ספ"י שם ע"ש ר' יוחנן במאי מיירי אי בקריאת התורה דציבור א"כ האיך יליף מברכת המזון דמדאורייתא הוא לברכת התורה דהוא גופ' תקנה הוא אלא ודאי לברכת התורה דיחיד איירי ר' יוחנן והא דאנן לא מברכינין היינו משום דדחו להו בגמרא מ"מ קשה האיך קסבר רבי יוחנן דמברכין לאחריה בעסק תורה דיחיד שהזמן תכלה והוא לא תכלה א"ו דהיום גורם לברכה שיכלא ולימוד דכל יום נחשב בפ"ע מיהו גם מזה אין ראיה כל כך די"ל דה"א דר' יוחנן לברך קודם השינה דכבר דחיתי לסברת התוס'

מיהו נ"ל להביא ראיה ברורה פסוקה וחלוטה דלאו בהפסק דשינה לחוד תליא מילתא דהא הפוסקים דכתבו דשינה הוי הפסק כולם בפה אחד רק שינת קבע ולא עראי וא"כ הא ברכת התורה ילפינן בברכות כ"א שם מדכתיב כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו ומפרש רש"י כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך ואתם ענו אחרי אמן והיינו כי שם ד' אקרא בברכה הבו גודל לאלהינו באמן מדחזינן שבירך משה ש"מ דתורה טעון ברכה לפניה ע"כ ומכאן כתבו הפוסקים דברכת התורה לפני' דאורייתא מדמצינן לי' מקרא בתורה והרמב"ן מנה אותו למצות עשה וכ"כ האחרונים שהוא דאורייתא ועיין בפר"ח סימן מ"ז שהאריך להוכיח דברכת התורה דאורייתא והקרא הנ"ל לאו אסמכתא הוא ואיתא בברכות ג' ע"ב ודוד בפלגי דלילה הוי קאי מאורתא קאי כדכתיב קדמתי בנשף ואשוע והיינו מתחלת הלילה ומשני עד חצות לילה היה מתנמנם כסוס ופירש"י היה עוסק בתורה כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא ניעור לעולם מכאן ואילך היה מתגבר כארי והיינו שלא היה ישן כלל שינת קבע דהאי בכלל קדימה הוא ואיתא בש"ע סי' ד' סעיף י"ו דדוד היה נזהר שלא יישן שיתין נשמין שלא יטעום טעם מיתה ועיין שם בהג"ה ובמ"א סי' י"ו דמסקנא דמילתא דמעלה זאת אינו אלא לדוד וכיוצא בו אבל סתם בעל נפש א"צ להחמיר אלא ביום ועיין שם בב"י בשם הזוהר דעד שיתין נשמין חסר חד איהו חי ומתמן ולהלאה טעים בר נש טעמא דמותא ושליט בי' סיטרא דרוחא מסאבא ודא הוה נטיר דוד מלכא דלא יטעום טעמא דמותא ולא ישלוט ביה רוחא דמסאבא עכ"ל הצריך לענינינו ואיננו רואה שיעלה על דעת שום בר שכל שמשה אדונינו מובחר אנושי רבן של כל הנביאים נאמן בית לא יזהר בזה ח"ו ובודאי כל מה שמצינו באחד מבני עלי' ודאי דמשה כללין דכולהו ובפרט כי הוא הי' מזומן ועומד מחמת שאיננו צריך להתפשטות הגשמיות כי הוא מופשט ועומד תמיד מושכל מכל גשמיות עד ששב אצלו השכל והמשכיל והמושכל אחד מחמת שלא נפסק הקשר כרגע וזה ברור

ועוד ראיה דהא יש להבין דהרמ"א מיקל שבעל נפש א"צ לזהר רק ביום ויש להבין למה כיון דשרי' סטרא דמסאבא בשיתין נשמין כמ"ש הרב"י בשם הזוהר א"כ למה לא יזהר בלילה דלא להשליט בי' סטרא דמסבא א"ו צ"ל דהוי כמו דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה דדבר קשה עד מאד הוא שלא לישן בלילה שיתין נשמין והיינו מחמת עב עינו הגשמיות וטבע ובהמיות משא"כ משה אדונינו דמופשט מכל גשמיות ודאי דדבר קל היה לו וא"כ הוי חיוב אצלו להזהר בזה וזה ברור

וא"כ איך יברך ברכת התורה בברכה ראשונה שבירך בשעת קבלת התורה הי' נפטר בו עד יום מותו כיון שלא הפסיק כלל ולמה בירך בשעה שבא לפתוח בדברי שירה קודם מותו א"ו דלאו בהפסק לחוד תליא מילתא רק דהיום גורם לברכה שיבוא וא"ל דהא דבירך משה היינו על קריאת התורה בציבור דצריכה ברכה לפני' אף אם בירך בשחרית ז"א דברכה שלפני קריאת התורה בציבור אינה אלא תקכה מפני כבוד הציבור כמו דאיתא בהרא"ש מסכת ברכות דף י"א ובט"ז א"ח סימן קל"ט ס"ק ב' ובפר"ח סימן הנ"ל ס"ק ח' דעיקר קריאת התורה בציבור לא הוי אלא תקנה מכ"ש הברכה וא"כ אף מה שאומר בציבור אין לו ברכה מדאורייתא אם בירך כבר כמ"ש הפר"ח ע"ש וא"כ איך יתפרש זה בתורה דאף תקנה שתיקן משה בעצמו לא הוי אלא דרבנן כמ"ש הרמב"ם בספר המצות בשורש השני דדבר הנלמד בי"ג מדות אפי' היה המוציא משה בעצמו לא הוי אלא ד"ס וה"ה דתקנה שתיקן לא הוי אלא דרבנן ואף דבשורש הראשון כתב שכל מה שסדרו או שתקנו אחר משה לאו דוקא כמ"ש הרמב"ן שם בשורש השני להדיא ואפילו תקנותיו של משה רבינו בעצמו מדרבנן הן כמו שאמרו משה תיקן להם שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבילות והם דרבנן וכן משה תיקן לישראל שיהא שואלין ודורשין כו' וע"ש ואינו ראוי להתפרש בתורה דכל המפורש בתורה דאורייתא הוא דגם לפסוקים המפורשים בנביאים הסכימו שם הרמב"ן ומהר"י דיליאון ז"ל שהוא דאורייתא מכ"ש המפורש בתורה והא דמפקינין מוידבר משה את מועדי ד' כו' שמשה תיקן לישראל שיהא שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח כו' ודאי אסמכתא בעלמא הוא אבל הכא כבר הוכיח הפר"ח דלאו אסמכתא הוא וא"כ נתבאר בעז"ה בבירור שאין בה שום ספק כלל דאף בלא הפסק שינה צריך לברך וזו ראיה שאין להשיב עלי' לענ"ד וד' יצילני משגיאות יום ב' ג' ימים לירח שבט תקמ"ז לפ"ק. ה"ק משה בהרבני מוהרר צבי הירש נ"י

שאלה ג בענין הפסק בפסוקי דזמרה אם דינן כמו ק"ש או לאו

תשובה הלא בש"ע א"ח סי' נ"א סעיף ה' מבואר דבאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובין הפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלו' לכל אדם ע"כ. ואין שם מי שחולק בזה וא"כ לפ"ז דינו כמו ק"ש אך דשם בס"ק ג' כתב המ"א דמותר לענות אמן אחר ב"ש והוא כתב דאף באמצע ב"ש מותר לענות עיי"ש וא"כ לפי זה לא הוי דינו כמו ק"ש דמבואר בסי' ס"ו דלא יפסיק לאמן לבד מאמן דהאל הקדוש עכ"פ באמצע הפרק וא"ב חזינא דעניות אמן לא הוי כמפני היראה או כמשיב מפני הכבוד א"כ למה שרי כאן וא"ל דדוקא באמצע ב"ש התיר המ"א כמו שפירש הטעם משום דלא נזכרה ברכה זו בגמרא משא"כ בפסוקי דזמרה דאיתא בגמרא אר"י יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום ז"א דהא כל עיקר שאסור להפסיק בפסוקי דזמרה היינו משום דמברך לפניהם ולאחריהם כמ"ש הרי"ף בפי אין עומדין וכיון דחזינא דמברך ב"ש עיי"ש וכן כתבו התוס' י"ד ע"א בברכות לענין הא דכל שלא בירך בתחלה ודאי דאין איסור להפסיק כלל ואף דהסוברים שם דא"צ ברכה ואעפ"כ אסור לשאול שלא מפני הכבוד היינו משום דמ"מ עוסק בשבחו של מקום ואין לו להפסיק שלא לצורך רק או לשאול לנכבד או להשיב לכל אדם אבל כאן שאסרו לשאול לנכבד ולהשיב לכל אדם ודאי דמשום הברכה עיי"ש וא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לכך נ"ל דבאמת לדידן ראוי להתיר להפסיק באמצע הפרק דפסוקי דזמרה לשאול לאדם נכבד ולהשיב לכל אדם והמחבר לשטתו דהא בגמרא ברכות י"ד ע"א איתא בהדיא גבי הלל דימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל פוסק אפילו באמצע הפרק לשאול בשלום נכבד ופסקו הרב"י בש"ע סי' תכ"ב סעי' ד' וא"כ המחבר דפסק שם סעי' ב' דהלל זה א"צ ברכה א"כ ליכא להוכיח מכאן לפסוקי דזמרה דשאני פסוקי דזמרה שמברך לפניהם ואחריהם משא"כ להרמ"א שם דכתב דנוהגין במדינות אלו לברך דפסקינן כמאן דמצריך לברך ואעפ"כ שרי לפסוק וה"ט דהוי מנהגא ולא חובה א"כ מ"ש פסוקי דזמרה דודאי ג"כ לא הוי חובה וגם לא נתפשט המנהג בזמן חכמי התלמוד לאמרם כמו הלל שכבר הי' המנהג בימי רב ובזמן חכמי התלמוד ומנ"ל מדאמר ר"י יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום והיינו פסוקי דזמרה עיי"ש ש"מ דלאו הכל אמרו פסוקי דזמרה ועכ"פ לא עדיף מהלל וזה פשוט וברור

ומה שלא הגיה הרמ"א כאן היינו משום שלא רצה להקל דלאו דין ברור הוא שיצריך לברך בהלל ואם נימא דאין צריך לברך ליכא ראי' לפסוקי דזמרה ובברכה עצמה הוי מנהג כדעה זו שמצריך לברך אעפ"כ למה ניקל בדברי הרשות בשאילת שלום היפך דעת המחבר שם אבל בעניית אמן ודאי דיענה לפי מנהגינו שם כנ"ל ברור ודו"ק יום ה' ו' לחודש שבט תקמ"ז לפ"ק הק' משה

שאלה ד ש"ץ שנתקבל ואח"כ חזר מעצמו והחזיר הכתב קבל' ובתוך כך יצא עליו רינון מכבר ונגבה עדות שלא בפניו תשובה הנה מ"ש מחמת שנאה ח"ו לעקור הלכות קבועות הלא מפורש במשנה בסנהדרין פרק זה בורר דף כ"ז ע"ב אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך עיי"ש פירוש רש"י וכן פסקו כל הפוסקים כרבנן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והש"ע בחו"מ סי' ל"ג סעיף א' וכל הראשונים והאחרונים ואין שום מחלוקת בין הפוסקים בזה דהכל מודים דהאוהב והשונא כשרים להעיד ומחמת שנתקבל שלא בפניו לא מבעי' לענין קבלת הש"ץ ודאי דאף אם נגבה שלא בפניו אין מקבלין אותו דעכ"פ יצא עליו שם רע עיין בא"ח סי' נ"ג סעיף ד' ולא גרוע מרינון בעלמא דאף דאין מסלקין אותו מש"ז מ"מ אין מקבלין אותו מש"ז ועיי"ש בסי' כ"ג סעיף כ"ה בהגהת זקני הרמ"א ז"ל ובמ"א שם בסי' נ"ג ס"ק ז' וכיון שכבר החזיר השטר הוי קבלה מחדש ואף שמבואר שם בלשון המג"א ועמד כך ימים ושנים משמע דוקא ימים ושנים אבל לא זמן מועט אין לחלק בזה דמ"ש זמן מרובה מזמן מועט רק דבתשובות ראב"ח שהביא המעשה שהי' כך הי' שעמד ימים ושנים וכדומה לזה כתב המחצית שקל שם בס"ק ח' אבל באמת כל שהעבירוהו הוי כלכתחילה וכן מבואר באשל אברהם של הגאון בעל פרי מגדים בס"ק ז' דכל שהעבירוהו הוי כלכתחילה ועוד כראה ברור דשם בתשובה דמיירי שלא העבירוהו משום פסול כלל רק משום דבר אחר דאז הוי העברה שלא כדת כמבואר שם בש"ע סעיף כ"ה או שהעבירוהו רק משום רינון בעלמא דג"כ הוי העברה שלא כדת דהא אין מסלקין אותו משום רינון לכך אם חזרו בהם תיכף מקבלין אותו דלא הוי כקבלה מחדש דהעברה שלא כדת הי' או בטעות אבל בנתיישן ועמד כך ימים ושנים גם בזה אמרינן דהוי כקבלה מחדש אבל בנד"ד שלא העבירוהו רק הוא העביר א"ע והחזיר את כתב החזנות ודאי דהוי כקבלה מחדש וזה ברור כשמש אצלי וכל המודי' על האמת ודאי יודו בזה בחוט מתון ומסיק ועוד כראה ברור אף אם כבר נתמנה מסלקין אותו ע"י ג"ע אף שנגבה שלא בפניו דכן משמע לשון זקני הרמ"א שם באו"ח סי' נ"ג סעיף כ"ה וזה לשונו ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא כו' אבל אם באו עליו עדי' בזה וכיוצא בזה מעבירין אותו עכ"ל והי' לו לכתוב בקיצור ואין מסלקין אותו אלא אם באו עליו עדי' ומדלא כ' כן משמע דהכוונה הוא דדוקא משום רינון בעלמא אין מסלקין אותו אבל אם באו עליו עדים אף שלא נגבה בכל דיני גביע מ"מ שוב לא הוי רינון בעלמא דהא רבינו ירוחם והמרדכי סוברין דכל עדות שנגבה שלא בפניו כשר בדיעבד כמו שמבואר שם בהגהת זקני הרמ"א בח"מ סי' כ"ח סעיף ט"ו עיי"ש וא"כ עכ"פ לענין זה דלא מקרי כזה רינון בעלמא ודאי דכ"ע מודי' כמו שאמרו רז"ל במס' חולין אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים בתמי' א"כ כיון דלא הוי רינון בעלמא מסלקין אותו מהש"ץ דמכוער הדבר ואין זה כבוד שמים והקריבהו נא לפחתך מה שאצלו הוי מזוהם עאכו"כ לפני מלך מלכי המלכים ית"ש להקריב אליו ית"ש מה שאצלו ית"ש הוי מזוהם דשונא זימה הוא ואף אה"ע ידעו מזה ואמרו אלקיהם של אלו שונא זימה הוא וז"ב כשמש אצלי דידוע לי