השיב משה אורח חיים כא

כרבנן הא אפי' כרבי נמי אתיא דהכא תרתי שבות דשאלה ושבות דהפרשה תרומה כיון דליכא צורך שבת ונלחץ בזה עיי"ש. ולמ"ש חדא מתורצת באידך היטב דליכא שבות דהפרשה דמצי להפריש במחשבה כ"א שבות דשאלה לחודי' איכא וא"כ ליכא מכאן תיובתא כ"א כעין סייעתא ופלא עליו שנעלם ממנו אז דברי תוס' במקומן ודברי עצמו כאמור ושוב הביא שם ראי' ברורה מהא דפ' יוהכ"פ דקא' וגוזזין לו כרישין וא"צ לעשר דברי רבי כו' רשב"א לא יאכל עד שיעשר ואי שרי להפריש במחשבה היכי קא' רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש במחשבה בהיתר א"ו בטבל שלא ניתקן לא שרי ליתן עיניו כו' דהו"ל מתקן עכ"ד

ואמנם הנ"ל בזה היא נהי דבכ"מ אסור להפריש במחשבה כאן שרי למאי דאיתא בר"ה פ"ד דף ל"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו הגל וכו' מ"ט שופר עשה ויו"ט עשה ול"ת וכתב שם הר"ן חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה [ר"ל דאית ביה עשה דשביתה ולא תעשה דמלאכה] וכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא אף שבות דבריהם לא ידחה. ודקאמר יו"ט עשה ול"ת קושטא דמלתא קאמר ומיהו לא צריכין להכי דבלא"ה בעידנא דמעקר לאו לא מקיי' עשה. והמ"א כתב בסי' תמ"ו דר"ת תירץ דעשה דרבי' דחי ל"ת אפי' לא הוי בעידנא ומיהו שופר הוי עשה דרבי' שהיחיד מוציא רבים ידי חובתו אבל בעשה דחמץ מספקא ליה אי הוי עשה דרבים ודעת הט"ז בסימן תרנ"ה דמצות לולב ואתרוג הו"ל עשה דרבים כדאיתא במועד קטן דשמחת יו"ט הו"ל עשה דרבים ע"ש והריטב"א כתב יבמות דף ה' דבמחמר ליכא רק לאו ולא עשה והטעם דהגוף שובת וא"כ כשמפריש תרומה במחשבה נהי דהו"ל מתקן מ"מ לית ביה רק לאו דרבנן ולא עשה דתשבות כיון ששובת ואינו עושה מעשה וכיון דלית ביה רק לאו אתי מצות עשה דלולב ואתרוג ודחי לי' ובשעה שנוטל האתרוג של טבל הוא כנותן עיניו בצד אחר להפריש משם וכיון דניטלת במחשבה בעלמא הוא מופרש ועומד והו"ל בעידנא להר"ן וכ"ש אי נימא כדעת ר"ת וכהט"ז דעשה דאתרוג הו"ל עשה דרבים ולא בעינן בעידנא אם כן מצי להפריש במחשבה קודם שיטלנו לצאת בו אף על גב דלא הוי בעידנא וממילא כיון דיכול להפריש במחשבה תו לא הוי מוקצה ומותר לטלטלו ופלוגתי' אי מותר לצאת בו בלא הפרשה כיון דיכול להפריש מטעמא דאמרן וז"ב

ומעתה אני אומר דאפי' במעשה מצי להפריש דאפי' אי מפריש במעשה לית ביה עשה רק לאו דרבנן דמתקן והוא למה שכ' הש"א בתשו' סי' נ"ז אמאי דכ' הה"מ דאסור לטבול כ"ח בשבת משום מתקן אע"ג דאפשר בתקנה שיתננו לנכרי וישאלנו ממנו דא"צ טבילה לא דמי למעלין המדומע דשרי הואיל ויש להן תקנה על ידי שיתן עיניו כו' דשאני התם שהרי קודם שמעלה אותו כבר גמר בדעתו מאיזה צד יעלה אותו דאין אדם עושה מעשה אא"כ גומר במחשבתו קודם ומשעה שגמר במחשבתו להעלותו כבר ניתקן ושוב אין במעשה של העלאה משום מתקן אבל גבי טובל כ"ח ל"ל הכי עיי"ש וא"כ כיון דבמחשבה לית בי' עשה שהגוף שובת א"כ אפי' במעשה ממש תו לית בי' עשה דתשבות. שכבר ניתקן ע"י מחשבה הקודם למעשה וא"כ כאן שרי להפריש אפי' במעשה ממש אפי' קודם שיטלנו לצאת בו דעשה דאתרוג דחי ללאו דמתקן למאן דסובר דעשה דרבים לא בעי בעידנא ואתרוג הו"ל עשה דרבי' להט"ז. ומי' להר"ן עצמו דסובר אפי' בעשה דרבי' נמי בעינן בעידנא או למאן דסובר דאתרוג לא הוי עשה דרבי' דאינו מוציא רבי' ידי חובתן ובעי בעידנא א"כ ע"כ צ"ל כדמעיקרא דלא שרי כאן רק במחשבה ובשעה שנוטלו לצאת ברגע זו נותן עיניו להפריש ממק"א והו"ל בעידנא וכאמור כך נ"ל ברור ושוב מצאתי און לי בפר"מ סי' תרמ"ט ס"ק כ' שכ' וטבל עי' בר"ן וכפו"ת י"ל לדבר מצוה שאין לו אחר אפשר להתירו להפריש ביו"ט עכ"ד ולא פי' טעם הדבר מ"ש משופר דלא התירו בי' שבות ולענ"ד הטעם נכון כדכתיבנא. מיהו בלא"ה נ"ל דלק"מ למה דכ' השעה"מ עצמו בה' לולב אמאי דקאמר בדמאי הא אי בעי מפקיר נכסי' אע"ג דאסור להפקיר ביו"ט ס"ל לש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא ראוי לכם באיזה זמן שיהי' ולא בעי' שיהא ראוי דוקא ביו"ט עצמו וא"כ ה"כ כיון דמצי להפריש אחר יו"ט תו הו"ל לכם והראי' מההיא דשותפין דודאי אין חולקין ביו"ט כ"א אחר יו"ט ואפי"ה כיון דבעת החלוקה מצי לסלק לשותפו באתרוג אחר הו"ל לכם ה"ה ה"כ וזה פשוט וברור

עוד שם במשנה של מע"ש לא יטול ואם נטל כשר פי' רש"י חבל חוץ לירושלים לא וכו' והר"ן כ' ה"ה חוץ לירושלים דראוי לאכיל' בירושלי' והתוס' יו"ט תמה מגמרא מפורשת סנהדרין ד' קי"ב אר"ח לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין ד"ה פטור מחלה ופי' רש"י דממון גבוה הוא ל"א דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב וכו' ונ"ל בהקדם לתרץ דברי תוס' פסחים פ' א"ע למ"ד האופה מיו"ט לחול אינו לוקה דאמרינן הואיל אי מקלעי אורחי' חזי' לי' א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה ותי' דלא שכיח והקשו הפוס' מהא דאי' בחולין פ"ק השוחט בשבת ויוהכ"פ אעפ"י שנתחייב בנפשו וכו' ומוקי לי' בגמ' כגון שהי' לו חולה והבריא וכ' תוס' דלא הו' מוקצה שרגיל לחזור לחלי' א"כ כאן דשכיח לחזור לחול' של סכנה נימא הואיל ואמאי מתחייב בנפשו וצ"ע

ונ"ל לתרץ למה דכ' תוס' בעירובין ד' למ"ד ע"ב וי"ל דאינו מועיל מה שראוי לתקן אלא במידי דחזי' השתא לשום אדם כגון תרומה [אבל לא בטבל] תדע דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עיי"ש וכ' השעה"מ בה' חמץ דלפי"ז לא קשי' מה שהקשו בפסחים מהא דאתה רואה של אחרי' נימא הואיל אי בעי מיתשל דבהקדש דלא חזי לשום אדם לא א' הואיל ודוקא בחלה דקודם שהחמיץ חזי' לכהן משו"ה אמרינן בי' הואיל וכמ"ש בתשו' הרשב"א שהביא שם משא"כ בהקדש ואני מוסיף דלפי דבריהם בעירובין גם ממע"ש בירושלים דאין יוצאין בו חובת מצה לר"מ למ"ד בעינן דין ממון ל"ק נימא הואיל אי בעי מיתשל דכיון דבירושלים הוי לר"מ ממון גבוה לכולי עלמא ולא חזי' לשום אדם להיות לו בו דין ממון לא א' בי' הואיל והשעה"מ לטעמי' שסובר כיון דראוי לאכילה מיקרי חזי' ולא נהירא דמה מועיל שראוי לאכילה הא אנן דין ממון בעי' וכיון דממון גבוה היא לכל ולענין דין ממון לא חזי' לשום אדם לא א' לענין זה הואיל וזה נ"ל ברור ודלא כשעה"מ עמוד והתבונן בדבר כי כן עיקר

והנה אפלוגתא דהאופה מיו"ט לחול פירש"י לאחר שגמר סעודתו ופשיטא לן דלא חזי' לי' מידי האידנא עד אורתא שהוא חול וכוונתו בזה דקודם שסעד דחזי' כמי לדידי' אי בעי למיכל פשיטא לן דאינו לוקה באופה לחול מטעם הואיל כדמוכח לקמן דף מ"ח דקאמר אבל הכא דלאורחין היא דחזי לדידי' לא חזי' לא אמרינן הואיל משמע בחזי' נמי לדידי' א' הואיל ותו דדעת רש"י בביצה י"ב וכ"ה דעת הרמב"ם דלב"ה אמרינן מתוך אפי' בלא צריך ליה כלל והקשו תוס' באופה מיו"ט לחול למ"ד לוקה נימא מתוך ותי' המג"ש דלא התירה התורה מלאכת אוכל נפש אלא בזמן הראוי לאכילה דאז א' מתוך וכו' אבל לאחר אכילה ואין המלאכה ראוי' לו בו ביום לאוכל נפש כלל בהא אי אופה לחול לא אמרינן בי' מתוך וכ"כ הקרבן נתנאל עיי"ש נמצא מי שלא סעד ולא אכל עדיין אי אופה מיו"ט לחול לכ"ע אינו לוקה מטעם מתוך אפי' לא צריך לי' כלל ולפי"ז א"ש ולק"מ דמשו"ה כאן ביו"ט דאדם אחר שלא סעד מותר לו לאפות אפי' לחול משום מתוך אלא למי שסעד אסור מלאכת אפי' ואי מקלעי אורחי' חזי' נמי לדידי' ומשו"ה אמרינן בי' הואיל וכו' דבלא"ה חזי' המלאכה ההיא לאדם אחר שלא סעד דזה מידי דשכיח דזה מקדי' וזה מאחר סעודתו עד סמוך לערב אבל בשבת דהמלאכה לכל אסור ולא הותר רק לחולה שיש בו סכנה וזה לא שכיח ולא מיקרי חזי' לאחריני וא"כ אפי' למי שיש לו חולה והברי' דשכיח לחזור לחליו לא אמרינן בי' הואיל מטעם דלא חזי' לאחרינא וזה נכון

והנה הר"ן סובר כס' תוס' בעירובין דמידי דלא חזי' לאדם לא א' בי' הואיל דהרי סובר בטבל אינו יוצא דלא אמרינן הואיל אי בעי מפריש וקשה מ"ש מדמאי דא' הואיל אי בעי מפקיר נכסי' וחזי' לי' ע"כ צ"ל דשאני דמאי דחזי' לעניי' משו"ה א' בי' הואיל אבל בטבל דלא חזי' לשום אדם לא אמרינן בי' הואיל וכמ"ש השעה"מ בה' לולב בשם ס' כרם שלמה עיי"ש והא דכ' הר"ן אהא דתרומה אם נטל כשר אם נטל כהן שהוא שלו כשר משמע אבל ישראל לא אע"ג שנותנו לו כהן ואמאי נימא הואיל וראוי לכהן מקרי לכם כדאשכחן דמערבין בתרומה מה"ט דחזי' לכהן לק"מ מתרי טעמא חדא דדוקא בעירובין דלא בעי' לכם רק שיהא ראוי לאכילה אז מיקרי ראוי לאכילה מה דחזי' לאכילה לאחרינא משא"כ באתרוג דאי לא חזי' לי' לאכילה לא הוי לכם דבעי' שיהא לו לכל דרכי הנאתו לזה לא מהני מה דחזי' לאחרינא דמ"מ לאו דידי' לאכילה וכאן לכם בעינן והבן [ועיין תשו' רשב"א סי' תכ"ב] ומי' בלא"ה י"ל דהר"ן סובר דהא דמערבין לישראל בתרומה לאו משום טעם דחזי' לכהן לחודי' אלא משום דאי' נמי בשאלה וכ"כ רש"י בפסחי' ד' כ"ג דסברי כרבי דלא גזרו ע"ש ביה"ש מערבין לישראל בתרומה הואיל אי בעי מיתשל וכו' עיי"ש דתרווייהו חזי לאצטרופי אהדדי משום דחזי' לאחרינא א' בי' הואיל אי בעי מיתשל משא"כ תרומה שכבר באה ליד כהן דליתא בשאלה משו"ה אפי' נתנה לישראל א"י בו חובת אתרוג דחוי' לאחריני לחודי' לא מהני כאמור אלא דלכאורה קשה ע"ז מגמ' מפורשת פ' ב"מ ד' כ"ח דאי' התם מערבין וכו' ובגודגניות כו' ופריך והתניא גודגניות מרובי בנים יאכלו חשוכי בני' לא יאכלו ואם הקשו לזרע אף מרובי בני' לא יאכלו ומשני תרגמא אלא הקשו לזרע ומרובי בני' ואיב"ע לעולם לחשוכי בני' דחזו למרובי בנים מי לא תכן מערבין לישראל בתרומה אלמא אע"ג דלא חזי' להאי חזי' להאי ה"נ וכו' הרי מבואר משום דחזי לאחרינא לחודי' אפי' במקום דליתי' בשאלה כמו בגודגניות נמי מערבין לתי' אב"ע

וראיתי בשעה"מ ה' לולב הביא קושי' על הגמ' מנ"ל הא משו' דחזי' לאחרינא דילמא באמת הטעם בתרומה משום דאי' בשאלה ותי' עפימ"ש תוס' שם ד' ל"א ד"ה דמאי וכו' דמשמע לי' מתני' אפי' אין לו רק ב' סעודות מצומצמות דאיירי בכל ענין ולעיל דפריך מאי פסקא משום דמשמע דמתניתין איירי אפי' ביתר מב' סעודות ע"ש וע"כ כיון דאיירי אפי' במצומצמות ע"כ הטעם משום דחזי' לאחרינא דל"ל הואיל אי בעי מתשל דהדר לטבלי' עכ"ד ולענ"ד אי משום הא לא ארי' דהא פריך לעיל לסומכוס וליפרוש עליו ממקו"א ומשני לא נחשדו חברי' לתרום שלא מן המוקף וכ' תוס' שם אע"ג דאין מערבין רק לדבר מצוה לא התירו לתרום שלא מהמוקף רק לכבוד שבת ולא לצורך מצוה אחרת עכ"ד ולפי זה יש לי לומר דמה דהגמ' קאמר הכי היינו לתרוצי מלתא דסומכוס שכ' דלא ידע דסובר כרבנן אבל למ"ד מערבין בתרומה י"ל דלעולם הטעם משום דאי' בשאלה דמהני במקום דחזי' לאחרינא ואפי' ליכא רק מצומצמות יכול להפריש ממקו"א דכמו דשרי לכבוד שבת שרי לדבר מצוה וקיי"ל אין מערבין רק לדבר מצוה אבל במקום דלא שייך טעמא דשאלה לא מהני חזי' לאחרי' ואמנם זה ניחא לר' יוסף בד' ל"א דכ"ע סובר אין מערבין רק לדבר מצוה אמנם לרבא שם דרבנן סברי מערבין