השיב משה אורח חיים כב

לדבר הרשות א"כ בליכא רק ב"ס מצומצמות אסור להפריש שלא מהמוקף ועכ"ז תני' סתם מערבין בתרומה ע"כ רק משום טעם דחזי' לאחרינא לחודי' דל"ל טעמא דשאלה דהדר לטבלי' ואסור להפריש ממקו"א

ולפי"ז א"ש דתי' ראשון בגמ' תרגמא אלא הקשו לזרע ומרובי בני' אבל חשוכי בני' אסור ול"מ חזי' לאחרינא קאי לר"י דמערבין רק לדבר מצוה ואיכא בתרומה טעמא דשאלה והאי איב"ע קאי לרבא דמערבין בדבר הרשות וליכא טעמא דשאלה דהדר לטבלי' ואסור להפריש ממקו"א ע"כ משום דחזי' לאחרינא לחודי' ה"ה בגודגניות ולפי"ז למה דקיי"ל כר' יוסף ממילא י"ל דחזי' לאחרינא לחודי' לא מהני רק במקום דאיתי' בשאלה כדאמרן אלא דאכתי צריך להבין לפי"ז טעמא דרש"י בפסחים כ"ג שכ' מערבין לישראל בתרומה דאי בעי מיתשל והדר מפריש מני' ובי' עיי"ש. ולמ"ש יכול להפריש גם ממקו"א למ"ד אין מערבין רק לדבר מצוה אמנם גם זה א"ש חדא דרש"י לטעמיה בריש בכל מערבין שכ' עירובי חצירות ותחומין ואהא קתני מערבין לנזיר כו' ולישראל בתרומה אף ע"ג דעירובי חצירות מערבין לדבר הרשות וא"כ ליכא לאפרושי ממקו"א ואע"ג דאהא דמערבין לנזיר וכו' פירש"י תחומין וכן פירש"י בפסחים אכתי י"ל למ"ש תוס' בפסחים לא פריך הכא למ"ד אין מערבין רק לדבר מצוה ומצוה לאו להנות ניתנו וכיון דקיי"ל כמ"ד מצוה לאו להנות ניתנו ע"כ הקושי' רק למ"ד מערבין לדבר הרשות ואסור להפריש ממקו"א ושפיר פירש"י טעמא דשאלה ומפריש עליו מניה וביה וע"כ מוקי לה ביתר מב"ס והיינו משום דסובר דמסתמא איירי בהכי דא"א לצמצם ולפ"יז צ"ל דבהך פליגי הנך תירוצים בגמ' דף צ"ח דתי הראשון מוקי ליה ביתר מב"ס דא"א לצמצם ואיכא טעמא דשאלה אבל חזי' לחודי' לא מהני ואיב"ע משמע ליה דאיירי אפי' במצומצמת וליכא לאפרושי מיני' ובי' וממקו"א אסור להפריש למ"ד מערבין לדבר הרשות ומשום הכי סובר דחזי' לאחרינא לחודי' מהכי ואם כן למה דקיי"ל בטו"שע א"ח סימן שפ"ז סעיף ה"א בכל מערבין חוץ מגודגניות שהקשו לזרע מכלל דס"ל דטעמא דחזי' לאחרינא לחודי' מהני לענין עירוב ואמנם הר"ן י"ל דסובר כתי' הראשון ובאמת חזי' לאחרינא לא מהני רק במקום דאי' בשאלה והא דמערבין בתרומה משום דאי' בשאלה וחזי' לאחרינא אבל אתרוג שבא ליד כהן דליתא בשאלה מש"ה אי נתנו לישראל לא נפיק ביה ודו"ק

אלא דאכתי קשי' הניחא בתרומה שכבר באה לידי כהן אבל באתרוג של תרומה שביד ישראל מטבלו קודם שנתנו לכהן אמאי איכו יוצא בו נימא הואיל אי בעי מיתשל דידיה הוי השתא כמי דידיה כיון דחזי לכהן וכדאיתא בחלה דמקרי לך מה"ט ואמאי כתב הר"ן דוקא שביד כהן

ומיהו גם זה לק"מ דאי מיתשל הדר לטבלי' והר"ן לטעמי' דא"י בטבל והואיל אי בעי מפריש לא אמרינן דבעודו טבל לא חזי' לשום אדם ולא מהני טעמא דהואיל לחודי' וכמש"ל והא דמערבין בתרומה מטעם דחזי' לאחרינא ואי בעי מיתשל אע"ג דהדר לטבלי' ואין מערבין בטבל היינו משום דהתם אי מיתשל מצי להפריש בידים למה דקיי"ל כרבי דלא גזרו ע"ש ביה"ש אבל הכא ביו"ט דלא מצי להפריש בידי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט רק דהרמב"ן סובר הואיל אי בעי מפריש אחר יו"ט ומש"ה מקרי עכשיו דידיה כיון דהוי לכם בזמן שיפריש וכמש"ל בשם השעה"מ וכיון דהר"ן סובר דלא מיקרי לכם קודם הפרשה מחמת דאסור ביה אם כן לא מצינו למימר בתרומה דידיה אי בעי מיתשל דהדר לטבלי' וא"י ולהפריש א"א ביו"ט כאמור

ולפי"ז נראה דע"כ לא פליג הר"ן על הרמב"ן בטבל רק בטבל הטבול לתרומה או למעשר כדמשמע מלשון הרמב"ן שכתב כיון שיכול לסלק הכהן והלוי דהך טבל לא חזי' לשום אדם לא לישראל משום חלקו של כהן ולוי ולא לכהן ולוי משום חלקו של ישראל מש"ה לא א' ביה הואיל אי בעי מפריש דבמקום דלא חזי' לאחרינא לא מהני הואיל לחודיה אבל בטבל הטבול למע"ש בגבולין לדידן דקיי"ל מע"ש בירושלים ממון הדיוט אפי' נימא דבחוץ לירושלים א"ר לאכלה והו"ל ממון גבוה עכ"ז יוצאין מטעם הואיל אי בעי מפריש כיון דהשתא בעודו טבל למע"ש אכתי חזי' לי' בירושלי' דאז גם חלק של מע"ש ראוי לאכילה וממון דידי' היא כמו בטבל של כהן דיוצא בו דגם התרומה שבו דידיה היא וכמ"ש הכפו"ת ע"ש דמה במקום דלא חזי' לדידיה כלל רק לאחרינא אמרינן הואיל אי בעי כ"ש במקום דחזי' לדידיה גופיה במקום אחר [וכמ"ש התוסיו"ט דזה מסתבר יותר דמה אי לגופי' לא חזי' לא מיפסל כ"ש אי חזי' לגופי' רק דאתרי' לא חזי] דחזי לאיצטרופי למימר ביה הואיל אי בעי מפריש ואם כן מודה הר"ן דיוצאין בטבל הטבול למעשר שני מטעם הואיל אי בעי מפריש ואם כן ממילא לפי"ז גם במעשר שני גם בהיותו חוץ לירושלים דהו"ל ממון גבוה וא"ר לאכילה אפי"ה יוצאין משום דכיון דראוי לאכילה ויש לו בו דין ממון בירושלי' תו אמרינן בי' הואיל אי בעי מיתשל ואי דהדר לטבלי' נימא בי' הואיל אי בעי מפריש ממקו"א דבטבל הטבול למעש"ש דטבל גופי' חזי' לדידי' בירושלים מודה הר"ן דכשר לצאת בו כדאמרן משו"ה שפיר כ' הר"ן דבמעש"ש חוץ לירושלים כמי יוצאין בו הואיל וראוי לאכילה בירושלים ושם יש לו בו דין ממון תו אמרי' בי' הואיל אי בעי מיתשל ויוצא אפי' בטבל שלו אפי' בגבולין מטעם הואיל אי בעי מפריש אמנם כ"ז לדידן דקיי"ל כרבה דא' הואיל במקום דחזי' לאחרינא כגון באופה מיום טוב לחול ולענין חלת חמץ אבל לר"ח דלית ליה הואיל אפי' בכה"ג וכדכתב הרי"ף דרבה ור"ח פליגי בפלוגתא דר"א ור"י כדקאמר בגמרא שם. ע"כ ס"ל מעש"ש חוץ לירושלים פטור מחלה דשם ממון גבוה ולדידי' לא אמרינן הואיל אפי' בחזי' לאחרינא וה"ה לדידי' במק"א כיון דבמקומו לא חזי' אבל לדידן דקיי"ל כרבה לית לן הא דרב חסדא וחוץ לגבולין חייב בחלה ויוצאין בו חובת אתרוג וכמ"ש הר"ן. והא דפרש"י ה"ה חוץ לירושלים להך פירוש דמשום דהוי ממון גבוה היינו דרש"י לטעמיה דלית לי' הואיל במה שאינו שלו דנימא אי בעי מיתשל ומייתי לי' לרשותו ולא גרס לי' כמבואר בדבריו בפסחים דף מ"ח ע"א ולהפירוש משום דבחוץ לירושלים אינו ראוי לאכילה כמי ליכא למימר ביה הואיל דתרי הואיל לא אמרינן לרש"י וכמ"ש תוספות פסחים סוגיא דהואיל והכא הוי תרי הואיל במעש"ש בגבולין הואיל אי בעי מיתשל והואיל אי בעי מפריש ומש"ה חוץ לגבולין א"י בו ושאני התם בעירובין דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל ומפריש דהתם בידו להפריש ממש בידים וזה לא מקרי תרי הואיל דבידו לעשות תיכף וכמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ח ע"א וא"ת בחלת מעשר גופי' נמי תרי הואיל וכו' הכא לא קרי הואיל דבר שבידו לעשות לגרום טומאה מיד ופרי' ע"ש: משא"כ בתרי הואיל דאי בעי מיתשל ואי בעי בצע מכל חדא דא"א כי אם אחר שתאפה זה מקרי תרי הואיל וכמבואר יפה בס' יד דוד בפסחים ל"ח לתרץ קושי' השע"המ באופן דדברי רש"י לא סתרי אהדדי ע"ש וה"ה הכא דכיון דאין מפרישין תרומה ומעשר ביו"ט רק דנימא אי בעי מפריש אח"כ תו הו"ל תרי הואיל אי בעי מיתשל ואי בעי מפריש ותרי הואיל לא אמרינן ואע"ג דבסנהדרין איירי בעיסה של מעש"ש בחול דמצי להפריש תיכף היינו לר"ח דלית ליה כלל טעמא דהואיל וכאמור ואמנם הר"ן פליג אכל זה וסובר דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל בחלת חמץ לענין דהוי כשלו וסובר דאמרינן אפי' תרי הואיל וכשיטה הא' בתוס' פסחים מש"ה אפי' חוץ לירושלים נמי יוצאין בו למה דקיי"ל הואיל משום הואיל אי בעי מיתשל ואי בעי מפריש אחר יום טוב ממקום אחר ול"ק מר"ח דל"ל הואיל ולא קיי"ל כוותיה ודו"ק היי"טב: סליק חלק אורח חיים בעזרת השם