השיב משה אורח חיים טז

דרבנן ראוי לסמוך על העמודים הגדולים רש"י והרשב"ם והרמב"ן והמרדכי והג"א שהם מתירין בהנאה דאיסורו מה"ת בפסח עצמו ע"י פדיון עכ"פ ראוי לסמוך עליהן לאחר הפסח דהוי קנסא בעלמא וקיל משאר דרבנן כמבואר בפוסקים אף לאכילה ובפרט בדבר המעמיד דנם באיסורי תורה הוי דרבנן והוי ממש כמו דאמרינין במס' חולין אינהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתים ובודאי ראוי לומר דגם החולקין תוך הפסח מודים לאחר הפסח ובאמת כן קיי"ל כמו שפסק זקני הרמ"א ז"ל וכש"כ בדבר המעמיד ובפרט דר"ת ז"ל מתיר לשהותו לכתחילה בפסח הדבש שנתחמץ בשמרי דבש שהוחמץ בשמרי שכר בלא פדיון כלל ואף דקיי"ל כהרמב"ן החולק עליו מ"מ לאחר הפסח וע"י פדיון ראוי לסמוך עלי ולדעתי אין שום חולק בזה ואף אם היה איזה חולק הלא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל ובפרט בקנסא בעלמא ועיין בפרי מגדים באשל אברהם שלו בסי' תמ"ח ס"ק ג' שכתב כללא דמילתא ספק מעשה וספק פלוגתא כל שעבר הפסח קנסוה אבל ספק פלוגתא ומעשה לאחר הפסח מודינא דספק דרבנן לקולא עכ"ל והנה לכאור' היה נראה לומר דכאן בנידון דידן לא יצטרך גם להשלכת הנאה לים המלח דהא כבר כתבתי דבהפסד מרובה מותר ע"י ביטול ברוב לחוד בלא פדיון וכבר הוכחתי דדבר המעמיד קל מפחות מששים וא"כ אין צריך לפדיון כלל בהפסד מרובה מי' דין זה שכתבו הפוסקים דבהפסד מרובה מותר ע"י ביטול ברוב תמי' לי מאד דדין זה אין לו מציאות כלל ולא משכחת לה כלל בשום אופן דאי ע"י פדיון א"צ להפסד מרובה כמבואר בדברי הרמ"א ז"ל ובכל הפוסקים ואי בלא פדיון קשה מה מועיל הפסד מרובה שלא יצטרך להשליך דמי איסור הנאה הלא כיון שאין נפסד מן ההיתר כלום לא הוי הפסד מרובה כלל מה שנפסד האיסור הנאה דהלא התורה אסרו או רבנן אסרוהו דאיסור הנאה הוא דהא אם הי' בעיני' ודאי היה צריך להשליכו א"כ למה ירויח ע"י מה שנתערב ואין נפסד ע"י התערובות כלל במה שמשליך דמי איסור הנאה דומה לזה הקשה הש"ך ביו"ד בסי' ק"ל ס"ק ט"ו על הב"ח ודו"ק כי זה כוונתו רק שהוא בשינוי הלשון מי' באמת על המג"א לק"מ דהמ"א לא כתב לענין ביטול ברוב להקל בה"מ רק סתם המיקל לא הפסיד ור"ל אף בלא הפסד ולק"מ ור"ל דמי שרוצה להקל אף בלא פדיון רק ע"י ביטול ברוב הרשות בידו דיש לו על מי לסמוך לומר דרבנן לא קנסו בכה"ג ומי שאינו רוצה להקל כ"כ יקל עכ"פ ע"י פדיון כדברי זקני הרמ"א אבל הח"י שכתב להקל בה"מ ע"י ביטול ברוב לחוד ובתראי דבתראי שהעתיקו דברי החק יעקב במח"כ כולם שנו ברואה דדין זה אין לו מציאות כלל כמ"ש וזה ברור בס"ד וא"כ לפ"ז הרווחנו דגם בלא ה"מ ובלא פדיון המיקל לא הפסיד ומכש"כ בהפסד מרובה וע"י פדיון והנה לכאור' היה עולה על הדעת דכאן א"צ פדיון כלל דהא עקרו של הפדיון הוא שלא יהנה מהאיסור דכיון שהפסיד כנגדו בדמיו אין לו הנאה מהאיסור דהא בעד אלו הדמים הי' יכול לקנות היתר א"כ לפ"ז י"ל דהיינו דוקא באיסור הנאה שלו צריך לפדיון דהא בלא הפדיון הי' נהנה מהאיסור דאם לא האיסור הי' צריך לקנות מן ההיתר לכך צריך להפדיון כדי שלא יהנה רק דצריך לכתחילה להשליך כדי שלא יהנה לאדם דאל"כ הרי מחשב הנאה שנהנה מדמי איסורי הנאה והא דשרי במוכר במוכר כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו היינו במוכר כולו בב"א דאינו מתיר השאר אבל במתיר השאר צריך להשליך דוקא [עיין בתוס' מס' ע"א דף ע"ב ע"א דיה אמר רב] אבל בנד"ז שלקחו בעד מעותיהם מן האיסור א"כ אין להם הנאה כלל דהרי שלמו כמו בעד היתר ואף שנתנו הדמים למוכר ולא השליכו הרי בשגנה נהנו מהדמים אבל אין ראוי לאסור היי"ש דהרי אינו נהנה מהשמרים ואף דאם אינו משליך לים המלח או למקום שנמצא לא הותרו השאר כמבואר בש"כ סי' קל"ד ס"ק יו"ד היינו משום דשם באמת מדין תופסת את דעי' אתינין עלי' כמבואר בתוס' יבמות פ"א ע"ב דלא כרשב"ם ועוד בשאר מקומות שציינתי לעיל א"כ צריך להשליך דוקא אבל בהא דמקלינין בחמץ לאחר הפסח ע"י השלכה אף דחמץ אינו תופס את דמיו ע"כ היינו משום דכיון דאין לו הכאה לא קנסו א"כ נראה להתיר בכה"ג מיהו כד דייקינין שפיר זה אינו דהרי כשאיסור הנאה בעין לא מהני השלכה לכ"ע רק כשנתערב עכ"פ ברוב כמבואר בחק יעקב סי' תמ"ז ס"ק נו"ן והוא פשוט א"כ כל זמן שהיה בעין היה אסור בהנאה אף שנתן דמים כבר בעדו א"כ ממילא הרי נתחמץ באיסורי הכאה וצריך להשליך דמיו עכשיו שלא יהנה מאיסורי הכאה והבן כי נכון הוא בס"ד בהא נחתי ובהא סלקי דהיי"ש מותר בהנאה על ידי השלכת דעי השמרים למקום שהוא אבוד כגון נהר עמוק מקום שא"א למצא כמבואר בש"כ יו"ד סי' ק"י ס"ק מ"ג ושם בסי' קל"ד ס"ק יו"ד ועיין בא"ח סי' תמ"ז בהלכה ב' ס"ק ל"ח וזה ברור להלכה ולמעשה בס"ד

ובנידון היין זה א"צ לפנים כלל דהוא יי"נ האסור בשתיה לכל בני ישראל ואף מסגרת וחותם בתוך חותם לא מהני כיון שהיי' עומד ברשותו והוא שלו של המומר ואין נתפס עליו כגנב ולא הביאו ממרחקים ואין ישראל דר בחצר שהיין שם ואין פתחו פתוח לרה"ר כמבואר כל זה ביו"ד סי' קל"א ובזה אצא ואומר שלום: בעזה"י יום א' י"ב מנחם אב תק"ה לפ"ק

שאלה טז מאל רוכב ערבות רבוא רבבות ברכות וטובות לכבוד ידיד ה' וידיד עמו וידידי הרב המאור הגאון האמתי המפורסם בכל הגולה צדיק יסוד עולם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר משה ספרא רב' דישראל נ"י לנצח האב"ד ור"מ דק"ק פרעסבורג המעטירה והמדינה יצ"ו מחמת נחיצת ויריטת בעה"ג לא יכולתי לבא בארוכה כראוי לגאון ישראל כי"ב כי פתאום נתוודע לי מנסיעתו כד קאים חד כרע' אארעא וחד כרע' אעגלה על כן באתי בקיצור אמרים רק על מלתא חדא שנתקשה בה הדר כבוד גאונו בסידור האריז"ל ובאמת הוא פליאה נשגבה והנה כת"ר א"צ לא לגמרא דידי ולא לסברא דידי ואתו החכמה והמדע בכל עוז ותושי' הן בנגלה הן בנסתר כל רז ממנו לא נעלם רק ענוותו תרביני ובאמת כבר ישב הגאון כ"י במכתבו בטוב טעם ודעת והצדיק את הצדיק דמעיקרא קדוש עליון האר"י זצוק"ל והנה מטיבותי' אמינא דכבר העיר בזה בספר דרכי נועם וזה לשונו מה שקשה בסדור בספר הכוונות המכונה להאר"י ז"ל שחבר ר"מ פאפרש ז"ל וזה לשונו שם בענין שאור וחמץ כו' התמי' היא גלוי' לעין כל שהוא בהיפך מהדין ומשנה המפורשה כו' והיא דלא כב"ש ודלא כב"ה ואף שלא נמצא באמת במכתבי הארי זלה"ה זה הנז' מ"מ גם הוא לא קטיל קני' באגמא הוי אך יובן עפ"י שכתב המקובלים שכמו שזי"ן דקדושה עומדים בנצח והוד דאריך דקדושה איהו בנצח ואיהי בהוד כן זו"ן דקליפה הם בנ' וה' דאריך דקליפה אך שם הוא היפך הקדושה שהנוקב' בנצח ודוכר' בהוד כדאית' בזוהר פ' פנחס דף רל"א ע"ב יותרת על הכבד דשלטא איהו על דכור' דילה מצח אשה זונה וגו' ולכן איהי בנצח ואיהו בהוד והרמז לזה כאשר תכתוב נצח במלוי כזה נו"ן צד"י חי"ת המלוי גימ' לילית להורות שהיא כלולה בנצח והמלוי של הוד כזה ה"י ו"ו דל"ת הוי המלוי לבד בלי אותיות של התיבה עצמה הוד גימ' מות והוא סמאל מלאך המות ולכן כנגד זה בקדושה הלילית בעונות יונקת מן הנצח ששם הוא דכורא בסוד ושפחה כי תירש גבירתה וס"מ יונק מן ההוד בעונות בסוד בא נחש על חוה והיוצא מזה שבטומאה להיפך מהקדושה שהזכר עומד בהוד דקליפה ויונק מנוקב דקדושה והנוקב' דקליפה עומדת בנצח ויונקת בעו"הר מזכר דקדושה א"כ לפ"ז דברי הס' כנים שדבר מבחינה עצמם של הס"מ ולילית וכך פירושו הנה החמץ רומז לס"א הזכר לכן הוא בכזית ר"ל שהזכר הוא מכונה בכזית לפי שהוא סוד דכור' דוגמת הקדושה כקוף בפני אדם וכן הנקבה שלו הנקראת שאר היא מכונה בכותבת כמו בקדושה אמנם אנו שמבערין למטה החמץ ושאור כוונתינו לבער הס"א הנקראים ג"כ חמץ ושאור מנוקב' העליונה רצוני בזה לומר לבטל כח אחיזתם ויניקתם מזו"ן דקדושה שאף מה שיונקים מזעיר אינו אלא באמצעית הנקב' דז"א כנודע והרי אחיזתם שם היא להיפך שאחיזת הס"מ הוא בנוקבא דקדושה שהיא כותבת ולכן נפסק הדין למטה חמץ שיעורו לבער בכותבת שלא ינק ממנה ששיעור יניקתו היא בככותבת וכן הפלונית אחיזתה בז"א דקדושה שהוא כזית ונמצא ששיעור יניקתה מהקדושה היא בכזית לכן נפסק שאור בכזית כדי לבטל שיעור יניקתה וא"כ אלו ואלו דברי אלקים חיים הן ודברים אחדים רק שהמקובלים דברו מבחינת עצמן וכינוייהם ובעלי התלמוד כוונו אל מקום אחיזתם ויניקתם משם שזהו עיקר סגולת הביעור כנודע ודו"ק עכ"ל ספר דרכי נועם והנה עדיין קשה לדברי בעל הספר הנ"ל דא"כ דברי המלקט והמסדר הסידור הקדוש הנ"ל הוא רק לב"ש ולא לב"ה דהלכתא כוותי' דאינו מחלק כלל לכך נ"ל להוסיף נופך על דברי הספר הנ"ל ויתישב הכל בס"ד והוא דנ"ל שכוונת הסידו' הקדוש להסבי' טעם ב"ש וגם טעם ב"ה ולהבין במאי פליגי ע"ד הסוד והוא שהטומאה הוא להיפך מהקדושה שהזכ' עומד בהוד דק' ויונק מנוקב' דקדושה והנוקב' דטומאה עומדת בנצח דטומאה ויונקת מזכר דקדושה והנה בבחינת עצמן החמץ הוא דכור' ומכונה בכזית שהוא סוד דכורא דוגמת הקדושה כקוף בפני אדם והשאו' הוא נוקבא מכונה בככותבת דוגמת הקדושה לכך כיון שהחמץ הוי דוכר' ומכונה בכזית והשאו' נוקבא ומכונה בככותבת לענין הדין הוי להיפך לב"ש דאנו שמבערין השאור והחמץ למטה כוונתינו לבער הס"א הנקראים שאו' וחמץ ס"ם ולילית מזו"ן דקדושה עליונה ולהוציא אותם משם ולבטל כח אחיזתם ויניקתם וחיותם משם ואחיזתם הוא להיפך מעצמותם וב"ה סברי ע"ז צריך לשרש אחריה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כתיב ולכך זה וזה לחומרא בכזית דחמץ הגם שמצד יניקתו ראוי להיות בככותבת מ"מ הוי בכזית להכריתה גם מצד עצמותה לכלה פשע להתם חטאת ושאור הגם שמצד עצמותה היא כותבת מ"מ צריך להכריתה גם מצד יניקתה והלכה כב"ה ורוח הטומאה יבוער מן הארץ ולא ישא' לו שורש ולא ענף לא יניקה ולא עצמות וכשיכרת הרע יתגלה הטוב ונגלה כבוד ה' ב"ב אמן

שאלה יז נסתפקתי בחמץ שנתערב בו משהו תוך הפסח שדינו מבואר שאסור ושהא לאחר הפסח ומותר ונשתהא עד הפסח הבא אם מותר לאכול בפסח משום דכבר נתבטל אחר הפסח הראשון ודומה לחמץ שנתערב בו משהו קודם פסח שמותר בפסח משום שכבר נתבטל וה"נ דכוותיה או נימא דאסור דאם הוי טעמא דשרי' לאחר הפסח משום דנתבטל שפיר הוי אמרינן דגם בפסח הבא שרי אך די"ל דביטול לא שייך רק בעת נפילה כמו דאמרינן בנתערב משהו קודם פסח שמותר גם בפסח אף דמשהו בפסח אסור שאני הכא דכבר נתבטל בשעת נפילה ומהיכי תיתי שיהיה חוזר וניעור מעצמו בפסח אם אינו כ"ט בפסח ובזה כ"ע מודים ועיין בפוסקים וא"כ ה"ה להיפך באם נתערב תוך הפסח כיון דבשעת נפילה לא נתבטל והוחזק לחמץ האיך יתבטל אחר הפסח מעצמו א"ו הא דשרי לאח' הפסח לא משום דבטל לאחר הפסח רק משום דאח' הפסח אין זמן איסו' חמץ וכל עצמו של חמץ שעבר עליו