השיב משה אורח חיים טו

ני' ע"ה פה"ח צנא מלא ספרא וספרי ותוספתא כק"ש קדוש יאמר לו מו"ה משה ני' אב"ד ור"מ דק"ק אוהעל

הנה השאלה הוא מומר הוא פה המחזיק האראנדי וציוונו לו קודם פסח למכור החמץ כדינו ע"פ איש ישראל ווירטשאפטער שלו וכן עשה שמכר כל החמץ ע"י שטר מכירה ומעות ד"ג רק בשטר מכירה התנה עם הלוקח הערל שמה שיצטרך להמומר תוך המועד כל ימי הפסח רשאי ליקח מהערל כפי המכר שמכר כפי הנראה לאדמ"ו בקונטראקט המוסגר ולאחר פסח שמענו וראינו שהמומר עשה מלאכתו במועד דהיינו י"ש ברענין וגם שכר ברייען מאותן תבואות שמכר כפי התנאי שעשה וכעת השאיר לו מאותן שכר שנעשה בפסח שמרים והנה כל אנשי קהילתינו רובם ככולם קנו מאותן שמרים תיכף יום ו' אחר חג ואפו ב' אפיות באשר שהם חושבים לטובה ששומעים שמכר המומר חמצו כדינו וגם בני הכפרים קנו מאותן שמרים למלאכת הי"ש הצריך להם והרבה עשו מלאכתם מלאכת הי"ש עם אותן השמרים לחוד שהי' ע"ע הפסח אצל המומר ויורינו רבינו היכי נידיינו להאי דינא הנה אותן אפיות שנעשה פה עם אותן השמרים לחוד אסרנום מחמת שעבר עליו הפסח כדאית' בשו"ת מהר"ם לובלין סי' קכ"א אף שנתערב אחר פסח משום דדבר המעמיד הוי כמו בעינא ולא סני גם בהשלכת הנאה לים המלח הגם שהגאון ח"י צידד להקל קצת אין אנו יכולים להכניס ראשינו ולהכריע בין גדולי מורים שפסקו לאיסור רק העיקר לנו איך ומה נעשה עם אותן הי"ש הנעשה ע"י שמרים אילו בזה אנו נבוכים לכן אנו שואלים ההתרה ממע"כ אדמ"ו הרב נ"י ולחות דעתו דעת אמיתית. וגם דרוש דרשנו מאת פני אדומ"ו הגאון ני' להשיבינו כי אותו מומר חשב תמיד שאינו מנסך יינו וכפי המבואר ביו"ד שהוא מנסך וכעת קנה לו הווירטשאפטיר ישראל שלו יינות והניח במרתף שלו תחת רשות המומר וגם המפתח ברשותו רק הווירטשאפטיר השגיח עליו כל יום שאל יגיע פסידא ביינות וכ"פ הלך לבד. במרתף כאשר הוא מודה בעצמו כי דומה שהוא אינו מנסך ע"כ יורנו אדומ"ו על אותן היין המשומר כעת אחר ששמענו את כל אלה אם מותרים המה לשתות יען הצורך לנו לקנות מאתו כי הוא המחזיק הראנדי ואין רשות ליקח לכו ממקום אחר

תשובה הנה מחמת בגידת הזמן והשליח נחוץ לדרכו לא יכולתי להאריך ואחזתי בסנסני הקיצור בנידון שאלתם בהשמרים שנעשו מהם מלאכת הי"ש הנה המג"א בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה הביא בשם מהר"ם לובלין דעיסה שנתחמצה בשמרי שכר אסור דהוי כאילו הוא בעיני' עכ"ד ור"ל משום דהוי דבר המעמיד והנה לכאורה פשטות לשונו משמע דלא מהני השלכת הנאה לים וכן כתב הפ"מ לאו"ח באשל אברהם שם ס"ק הנ"ל וז"ל ויראה דלא מהני חוץ מדמי איסור דהוי כבעין עכ"ד והטעם דהוי כבעין כתב באשל אברהם הנ"ל של הפ"מ בסי' תמ"ב ס"ק ט' משום דניכר פעולתו עיי"ש [ומ"ש בעטרת זקנים בשם התוס' בע"א דשמרים לא הוי מעמיד דאינו אלא תוסס הוא טעות במח"כ וכבר השיבו הגאון בעל מקור חיים בסי' תמ"ב בביאורים ס"ק וא"ו עיי"ש ועיין בסי' תמ"ב בט"ז ס"ק א' ובמ"א ס"ק א' ועיי"ש בט"ז ס"ק ד' ובמ"א ס"ק ט' ועיין במג"א בסי' תמ"ה ס"ק ה' ו' ודוק] ואני תמה מאד דיהי' טעם החומר של דבר המעמיד מה שיהי' מ"מ ודאי דפחות מששים באינו מינו הוא יותר חמור דהרי אנחנו רואין דדבר המעמיד לא אסרה התורה רק דרבנן אסרוהו כמו שהסכימו כל הפוסקים [ועיין במ"א סי' תמ"ב ס"ק ט' ובחק יעקב שם ס"ק ט"ז מ"ש בשם התוס' והאו"ה ובחק יוסף שם ס"ק יו"ד ובפ"מ בא"א שם ס"ק ט'] ובפ' מששים אסרה התורה כדקיי"ל טעם כעיקר דאוריי' וא"כ אם בפ' מששים קיי"ל לאחר הפסח דסגי בהשלכה מכש"כ במעמיד דכל עיקרו הוא רק דרבנן דסגי בהשלכה **(הג"ה אף דבשאר איסור דרבנן מעמיד לא בטל הלא בשאר איסור דרבנן בעינן ששים ג"כ אף בלא מעמיד רק דבאיסור זה דהוא רק קנס הקילו א"כ מכש"כ דמקילין באיסור זה לענין מעמיד.)** ולא מיבעי אם יש ששים רק דהוי דבר המעמיד ודאי דסגי בהשלכה דודאי קיל דבר המעמיד ביש ששים מתערובות פחות מששים אף באין דבר המעמיד דהא ודאי הפעולה של הטעם בפ' מששים הוא יותר חזק לענין האיסור מהפעולה של דבר המעמיד דהא בכל איסורי תורה התירה התורה בששים אף במעמיד ובפ' מששים אסרה התורה באינו מינו אף באין מעמיד א"כ בלאה"פ דקנסא דרבנן דשרי בהשלכה בפ' מששים דחמיר מכש"כ במעמיד דקיל אלא אפי' באוך ששים והוא דבר המעמיד מ"מ כיון דכל א' בפ"ע אינו נאסר בהשלכה מנ"ל לומר דע"י צירוף נאסר ומנין לנו לחדש דבר כזה וגם אין זה במשמעות דברי המ"א כלל שיהי' האיסור ע"י צירוף חק משמע דע"י מעמיד לבד אוסרין אף אם יש ששים וא"כ קשה מאוד אע"כ דכוונת המג"א ומהר"ם לובלין באין הפסד מרובה דאז אין מתירין בלא השלכה רק ביש ששים אז אם הוא דבר המעמיד אסור ולא מהני ששים אבל בהפסד מרובה דאז מתירין ברוב בעלמא אף בפחות מששים כמבואר במ"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ד ובחק יעקב שם ס"ק מ"ט וכן על ידי השלכה דמותר אף בפחות מששים אף באין הפסד מרובה לא מיירי דזה פשיטא וא"צ לפנים כלל דלא חמיר ענין דבר המעמיד דרבנן מטעם כעיקר דאוריית' וזה ברור לדעתי בכוונת מהר"ם לובלין והמ"א וגם מהראיה שהביא המ"א לא מוכח כלל לאסו' בהשלכה דמהיו"ד סי' קכ"ג סעי' ט"ו אין ראי' לאסור בהשלכה דשם ביי"נ לא מהני השלכה אבל כאן דהוא רק קנסא מהני כמבואר בט"ז ס"ק י"ח ובמ"א ס"ק מ"ה ואם איירי שם בסתם יינם דמהני השלכה לענין הנאה כמבואר שם ביו"ד בסי' קל"ד סעי' א' ודאי דלא איירי בסי' קכ"ג מתקנת' דהשלכה רק מגוף הדין דנאסר כולו מכח דלטעמי' עביד ואסור כולו בהנאה כל זמן שלא השליך כמבואר בש"כ סי' קל"ד ס"ק ז' עיי"ש ואינו בטל אפילו באלף אף דיי"נ בשאר דברים בנ"ט רק יין ביין בכל שהוא כמבואר בגמ' ופוסקים וביו"ד בסי' קל"ד שם מ"מ העיסה אסורה אפי' באלף משום דלטעמי' עביד וכן מבואר בתוס' והרא"ש בע"ז דף ל"ד והוי דינו כמו יין ביין דהוי במשהו אבל מתקנתא דהשלכה דמהני אף ביין ביין בסתם יינם אף להמחבר דהוי במשהו לא מיירי וסמך אסי' קל"ד וזה ברור לדעתי רק דשם לא אהני תקנתא דהשלכה רק לענין הנאה כמבוא' בסי' קל"ד שם ולא לענין אכילה ושתי' וכאן דהוא רק קנסא שרי אפי' באכילה כמבואר במג"א ס"ק מ"ה וגם יש לחלק בין לטעמי' עביד' דהיינו שהטעם נרגש כמבואר בש"ך יו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ח ובין דבר המעמיד דאין הטעם נרגש והפ"מ הקשה על לשון המ"א דכתב דהוא רק קנסא משמע דהוא רק קנסא בעלמא מש"ז מהני השלכה אבל בשעה ששית דהוא ג"כ רק דרבנן לא מהני פדיון כיון דאינו משום קנס והלא בסתם יינם מהני פדיון משום שהוא דרבנן ע"כ קושיתו ובמח"כ טעה בזה ולק"מ דמשום שהוא דרבנן לא מהני השלכה רק להתיר בהנאה כמו שהוא בסי' קל"ד וכן בשעה ששית אין ראוי שיועיל הפדיון רק לענין הנאה אם נתערב אבל לאחר הפסח כיון דהוא רק משום קנסא מועיל גם לענין אכילה וזה ברור ודוקא כשנתערב לאח' הפסח בפחות מששים אבל כשנתערב בפסח בפחות מששים והיה שם כזית דעבר בב"י ועבר עליו הפסח אינו מועיל הפדיון לענין אכילה כיון דעבר בב"י על זה התערובות וכן בהפסד מרובה דמהני ביטול ברוב בלי השלכה אינו מועיל רק כשנתערב לאחר הפסח אבל כשנתערב בתוך הפסח ועבר עליו בב"י אינו מועיל כן מבואר במ"א ס"ק מ"ב מ"ג מ"ד מ"ה עיי"ש והראי' שהביא המ"א בסי' תמ"ב סעי' ה' משם ודאי אין ראי' לאסור בהשלכה דהא שם מיירי בפסח דלא מהני השלכה בתערובות אף במשהו שנתערב בפסח ואין דבר המעמיד ואמר שם דבדבר המעמיד אף קודם הפסח לא מהני ס' לקיימו בפסח דהא בפסח לא מהני השלכה וז"ב וא"כ כיון דמהראיות הנ"ל אינו מוכח כלל לאסור השלכה לאחר הפסח בדבר המעמיד ע"כ לא מיירי המ"א כלל לענין תקנתא דהשלכה ואין להביא ראי' מדברי הרמב"ן בתשובה שהביא המ"א בסי' תמ"ב ס"ק ט' שכתב וז"ל ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דהוא מעמיד חשוב כאילו הוא בעינא כו' עיי"ש משמע דחולק על ר"ת ואוסר בכ"ע מכח דבר המעמיד ואינו מתיר גם בהשלכה מדלא כתב תקנתא דהשלכה ואף דשם מיירי להשהות בפסח מ"מ הרי כתב אח"כ ועוד הא ר"ש לא מתיר רק בששהא חמץ ואחר הפסח נתערב כו' עיי"ש א"כ משמע קצת דדבריו הראשונים הוא אף בנתערב אחר הפסח דהא מהרמב"ן ז"ל ודאי אין ראי' דהא איהו דסובר במלחמות בפסחים בפ"ב דאף בחמץ בפסח עצמו שנתערב שמועיל הפדיון לענין הנאה למכרו לעכו"ם תיכף ואם בחמץ באיסור הנאה דאורייתא ובנ"ט ובזמן איסורו מתיר ע"י פדיון איך יעלה על הדעת שאח' הפסח דהוא רק קנס ודבר המעמיד דרבנן יאסר ע"י פדיון א"ו דלא מיירי מתקנת' דפדיון ואין צריך לומר כלל כיון שגם למכור בפסח עצמו מועיל לדידי' וזה ברור לדעתי כשמש בצהרים ולפי"ז מ"ש החק יעקב בסי' תמ"ב ס"ק ט"ז וז"ל ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן דלטעמי' עבידי כו' לא גרעי מנתערב פחות מס' כו' עיי"ש הנה אף שכתב בלשון ספק במח"כ אין בזה שום ספק כלל דכוונ' בהספק הוא די"ל דדבר המעמיד אינו חמור מפחות מס' וי"ל דחמו' יות' משום דפעולתו ניכר והוי כבעין אבל לא שם אל לבו היטב דאיך אפש' לומ' דזה חמו' כיון דזה אסר' התורה וזה התיר' התורה א"ו ש"מ דפעולת דבר המעמיד אינו כמו פעולת טעם כעיק' לענין איסו' וז"ב

והנה מצאתי לי חבר בספר מקור חיים בביאורים ס"ס תמ"ז וז"ל עוד כתב המ"א דאם חימץ עיסה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אסור ונראה דגם כאן מהני הולכת איסור דלא עדיף מעמיד דרבנן מטעם גמור שהוא מדאורייתא דסגי בפדיון עכ"ל והוא רב מובהק וראוי לסמוך עליו והנה מה שכתב החק יעקב וז"ל ומדברי קצת האחרונים שהבאתי מבואר דכולו אסור דהוי כמו בעיני' עכ"ד הנה לענ"ד אין ראי' כלל לא ממהר"ם מלובלין ולא מהמ"א דהם לא מיירי רק מעצם הדין דהוי כמו בעיני' דהיינו כמו טעם בעין שהוא פחות מששים ולא כמו ע"י תערובות משהו אף שהוא רק משהו וא"כ אסור כולו בלא עשה התקנה וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קל"ד שהבאתי לעיל ומסקנתא לא מיירי וכבר נשמע התקנה וכש"כ מהט"ז דאין ראי' דהא איירי משתי' בפסח הדבש שהחמיצוהו בשמרי שכר דלא שייך תקנת' דהשלכה וזה ברור ומ"ש ראי' מהרמב"ן סבר בואחתי בדברים נכוני' בס"ד דודאי אין ראי' מדבריו כלל ומי' במקום הפסד מרובה גם הח"י מתיר ונידון דידן הפסד מרובה הוא ובפרט דדעת הרשב"ם הביאו התוס' ביבמות דף פ"א ע"ב ד"ה כולן ובזבחים דף ע"ב ע"ב ד"ה כולן וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים והמרדכי ס"פ כל הצלמים והג"א שם בד"ה ולא התירן כו' וחמץ כו' בשם הרשב"ם ורש"י דחמץ בפסח שלא במינו בנ"ט ואסור בהנאה דיוליך דמי הנאת חמץ כים המלח ומותר בהנאה רק באכילה אסור דס"ס טעם חמץ קטעים רק דלא קי"ל כן בפסח רק כהתוס' ביבמות ובזבחים והרז"ה בפסחים ובע"ז והרא"ש בע"ז והר"ש בסוף ערלה והר"ן בעא ובפסחים עיי"ש מ"מ לאחר הפסח דהוא רק תקנתא