השיב משה אורח חיים יא

אימא דשרי אפי' לדבר רשות והנ"ל בזה כיון דכבר מצאו חז"ל סמך מקרא דלא יעשה שלא לומר לנכרי בשבת והאי אסמכתא כד"ת יחשב וכדכתב הפ"מ הנ"ל בסי' רע"ג שוב גזרו חז"ל לאסור אפי' לומר לו בחול שמא יאמר בשבת וכמ"ש הפר"מ בפתיחה ובסימן רע"ו דבזה גזרו גזירה לגזירה ולפי"ז דעת לנבון נקל לחלק בין א"ל בשבת לאומר לו בחול דבא"ל בשבת דיש לו סמך מקרא אסור אפילו לדבר מצוה ובפרט לפמ"ש דע"כ האי אסמכתא לאסור אפי' לדבר מצוה אתי' דאי לדבר רשות ת"ל מודבר דבר אלא ע"כ אפי' לדבר מצוה אסור ולכן לא שרינן אמירה לעכו"ם אפי' במקום מצוה אלא דשבות דשבות אבל לומר לנכרי בחול לעשות דלא מצינו לו סמך מקרא אלא דאסרו חז"ל מכח גזירה לא אסרו אלא לדבר רשות אבל במקום מצוה לא גזרו וכ"כ במקום מקצת חולי וצער וכדומה ותבלין לחילוק זה מבואר במג"א סי' רע"ו ס"ק ט"ו עכ"פ יזהירו שלא יאמר לו בשב' להסיק ע"ש מכלל דבא"ל בחול להסיק בשבת קיל יותר ועיין במג"א סי' של"א ס"ק ד' ובאחרונים שם וראי' ברורה לזה דאפי' האוסרים שבות במקום מצוה מודו דלומר לנכרי בחול שרי במקום מצוה דהא הגה' מרדכי בשבת פרק י"ח כתבו ע"ש הראבי' דאמירה לנכרי שבות באיסור דאורי' אפי' במקום מצוה אסור ובפ' משילין כתב המרדכי ע"ש אבי העזרי (הוא הראבי' ז"ל) בזה"ל דגוי המנגן בכלי שיר בבית נשואין אפי' אם ישראל יאמר לו לעשותו בשבת שרי כי בין שמחה אלא בכלי שיר ואיסור מדרבנן שרי במקום מצוה כו' וכש"כ אאינו אסור אלא משום גזירה עיי"ש ומדכ' תחילה ואיסור מדרבנן שרי שמקום מצוה מבואר דמתיר שבות אפי' בדאורייתא במקום מצוה וא"כ דבריו סותרין אהדדי וכאשר עמד ע"ז בעל מנחת כהן פ"א והניח בצ"ע ולא מצא טענה אלא ע"כ כדאמרן דדוקא בשבת אסור אמירה לעכו"ם במקום מצוה אבל לומר קודם שבת שרי ולכך כ' ראבי' אפי' אם יאמר לו לעשותו בשבת ר"ל שיאמר לו בחול לעשותו בשבת והאי בשבת קאי על לעשותו שהגוי יעשה ר"ל הכלי שיר בשבת וזה ומלאכה דאורייתא ועמ"ש לקמן דזה שלא כ' אפי' אם יאמר לו בשבת לעשותו דזה אסור אפי' במקום מצוה אבל לומר לו קודם שבת מותר אפי' במלאכה דאוריי' במקום מצות נשואין וז"ב וע"ש הטור בסי' של"ח על דברי ראבי' ואני כתבתי למעלה שאין להתיר אמירה לנכרי רק במילה היינו לפי שהי' סובר דראבי' מתיר אפי' בשבת אבל לפמ"ש דראבי' מן האוסרין שבות במקום מצוה והכא איירי לענין דמותר לומר לו קודם שבת אין כאן השגה ועיין בסי' של"ח סעי' ב' הביא הרמ"א ע"ש המרדכי הנ"ל דמותר לומר לנכרי לתקן כלי שיר משום כבוד חתן וכלה והקשה המג"א הא המרדכי לא התיר אלא שבות דרבנן והניח בצ"ע ולא ידעתי מה קשי' דנראה פשוט דהרמ"א מפרש מ"ש המרדכי אפי' אם ישראל יאמר לו לעשותו בשבת שרי ר"ל לעשות הכלי שיר ולתקנו בשבת דעשי' לשון תקון דהוי שבות במלאכה דאורייתא אפ"ה שרי במקום מצוה וזה שכ' ואיסור דרבנן (כלו' שבות אפי' דאורי') שרי במקום מצוה ומה דסיים וכש"כ שאינו אסור אלא משום גזירה זה קאי אריש דבריו גוי המנגן כו' ולאלומי למלתא דזה אינו אלא שבות דשבות אבל לעולם אפי' לומר לנכרי לעשות הכלי שיר ולתקנו בשבת כמי שרי להראבי' הגם דהוכחתי דהראבי' איירי רק לומר לו קודם שבת היינו משום דהראבי' אוסר שבות במלאכה דאורי' באומר לו בשבת אבל הרמ"א לטעמי' דלעיל סי' רע"ו וסי' ש"ז וסי' שכ"ה דיש מקילין אפי' שבות דמלאכה דאורי' במצו' נשואין ע"כ כתב סתמא דאפי' בשבת שרי לומר ולק"מ

היוצא לנו מזה דקהלות הנוהגין להקל לנכרי לומר בחול להדליק בשבת קודם אור הבוקר או ביוהכ"פ לצורך תפילה דהוא מצוה דרבים יש להם על מה שיסמוכו וכבר יצא להיתר מפי הגאון מלבוב בספרו וכמש"ל ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה להתיר כמו כן לומר לנכרי להדליק בשבת בשביל ת"ת דרבים דתפילה כנגד תמידין תקכו וכבר אמרו חז"ל בפ"ק דמגילה גדול ת"ת דרבי' יותר מהקרבת תמידין וממילא ה"ה לגמור תהלים ברבי' דחשיב כמו תפילה ות"ת דרבים וממילא דתו מותר אפי' לכל א' ללמוד ולקרות הפרשה מאחר שהודלק בהיתר ושמענו מכמה גדולי הדור וצדיקים בדור שלפנינו במדינה זו שהי' נוהגים להקל להדליק נרות ע"י נכרי בש"ק קודם אור הבוקר בביה"מ ללמוד תורה ברבים

עוד אני אומר אם יש נר תמיד הדולק בביה"מ גם בליל שבת לא יכבה כרו וגם הרי הנר שמדליק הגוי לעצמו להחם תנור בית החורף בביה"מ קודם אור הבוקר יכולי' לומר לו להניחו על השלחן ולהשתמש לאורו כמבואר בסי' רע"ו סעי' ג' ברמ"א ועי' טו"ז שם בסוף הסימן [הגם שכ' המג"א דאין להתיר רק לבני תורה מ"מ כבר נתפשט המנהג בזה להקל] א"כ כיון שכבר יש כר הדולק שוב רשאי לומר לנכרי בחול למה לא הרבית נרות בשבת העבר כדי שיבין ויעשה כך לשבת הבאה וכמבואר בהגה"מ פ"ו מ"ה שבת ובש"ע סי' ש"ז סעי' ב' ואפי' לומר לו בפירוש אם עשית כך בשבת העבר הייתי נותן לך שכרך שרי כמבואר בא"ר שם ס"ק ח' בשם תשו' מהרי"ט צהלון ומותר להשתמש לאור הנוספים כיון שבלא"ה יש נר הדולק כמבואר היטב בס' תוס' שבת סי' רע"ו ס"ק ח"י ואין צריך למחות ביד הנכרי אף דהנר הוא של ישראל כיון דבלא"ה יש נר הדולק לא חשיב הנאה ותו דיש סברא לומר דללמוד דלא חשיב הנאה דמצו' לאו להנות נתנו כהא דקי"ל ביו"ד סי' רכ"א המודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש הלכות ואגדות מהאי טעמא וראיתי בס' ח"א כלל ס"ב החמיר ללמוד דגם זה חשיב הנאת הגוף אף כשלומד ונראה מלשונו שם שכן מבואר בתשובת הריב"ש סי' שפ"ז אמנם המעיין שם יראה דליתא דעד כאן לא כ' הריב"ש שם אלא לענין סעודת שבת דזה ודאי יש הנאת הגוף שאוכל ושותה אצלו וכבר כ' הר"ן בנדרים דף ט"ו היכי דמתהני הגוף בהדי מצוה חשיב הנאה עיי"ש אבל ללמוד ולקרות מה הנאת הגוף יש בזה וכפי הנראה הרב חכ"א כ' כן מסברא דנפשי' ואינו מוכרח והסברא להיפך כדכתיבנא ולפי"ז יש לומר דאפי' אם אמרו לנכרי כבר להדליק בשבת הלא לא אמרו לו רק על שבת א' ובשבתות שאחריו הנכרי מדליק מעצמו שמבין שרצונו בכך שוב א"צ למחות בידו דלא גרע מאלו אמר לו בחול מדוע לא עשית כך בשבת העבר ומותר להנות לאורו כיון דבלא"ה יש נר הדולק בהיתר או מטעם דלמוד לא חשיב הנאה סוף דבר נשמע דאין למחות ביד המקילין בזה מכל הנך טעמא דאמרן נאום ידידו יקותיאל יהודא ט"ב

שאלה יא [מבעל המחבר ספר יד הקטנה] וז"ל בש"ע א"ח שי"ח סעיף י"ט וז"ל אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה ואפילו נצלה הצלי דמכל מקום נתבשל בשמן והשום עכ"ל וכתב שם המ"א ס"ק מ"ה ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כדלעיל סעיף ט"ז עכ"ל. וכלומר דשם כתב בשומן שנתבשל ונצטנן ונקרש דאין בו דין צונן לח דאסור במבשלו שנית משום דיש בה בישול אחר בישול אלא דין יבש יש להשומן דאין בו בישול אחר בישול ולכך כאן בצלי' מותר בשומן דהא ליכא בה משום בישול אחר בישול כיון שכבר נתבשל ע"כ תורף כוונתו ואני איש בער ולא אדע ולא אבין שהרי זה שאמרו דבנתבשל כל צרכו ועוד הוא עדיין רותח הרי בין יבש בין לח ודאי דלכ"ע ליכא בה עוד שום דררא דחיוב במבשלה שנית ואפילו במבשלה על האש בבישול ממש וגמור ורותח ומשום דהלכה מרווחת דאין בישול א"ב הודאי והברור דזה הוא דוקא בתבשיל עצמו לבד ומשום דהא לא עביד מידי בבישול השנית ומה פועל בה כלל כיון דכבר נתבשלה כולה ועוד היא רותח עדיין אבל במבשל שנית דבר בדבר כגון הנוטל דייסא או פירות ושאר כל דבר שכבר נתבשל כל צרכה ועוד עדיין היא רותח וכן דבש וכיוצא שג"כ כבר נתבשל כל צרכה וג"כ הוא עדיין רותח ונותן זה בזה על האש שיתבשלו שנית למען שהדייסא או הפירות יהי' נרקח בהדבש הרי ודאי וברור דחייב בחיוב תורה משום מבשל ממש וגמור ואע"ג דהא כבר נתבשל כל אחת לעצמה כל צרכה עד לתכליתה מ"מ מה בכך כיון דעושה כאן בישול חדש והוא במה שמקבל זה מזה טעם חדש ע"י הבישול הגמור וכן בחתיכה בשר שנתבשל כל צרכה ורותח ומים פשוטים רותחין שנתנם זה בזה ומבשלים שנית דג"כ חייב משום מבשל גמור ואע"ג דהבשר נתבשל במים לראשונה מ"מ נעשה כאן בישול חדש במה שהמים הפשוטים נעשו רוטב גמור בטעם בשר ע"י הבישול וכן ברבות ענינים בכיוצא בזה וכן בעושה ענין כזה בהגסה לבד כמו הנותן בשר רותח במים פשוטים לבד רותחין ואפילו אינה על האש והגיס בהן הרי נ"כ חייב בחיוב גמור לדידן דקיימא לן דהמגיס בקדירה אפילו אינה על האש דהוי מבשל גמור. וכל זה כראה לפשוט וברור בלי שום שאלת רב ובלי פקפוק וא"כ לפי הנהוג והסדור בדרך העולם בצלי שצולין בשפוד על האש למשוח את הצלי בעת צלייתו בשומן למען יוצלה ויתבשל הבשר בשומן היטב ודאי דיש בזה משיחתו בעת הצלי' חיוב בישול גמור מן התורה ואף במושח בשומן שכבר נתבשל וגם רותח דהא יש כאן בישול חדש וכנ"ל וכן אפי' למשחה אחר שהעבירה מעל האש כל זמן שהצלי רותח דג"כ ודאי דיש לחוש בה לחיוב תורה גמור לפי מה דקי"ל דדבר גוש כ"ז שהוא רותח הוא מבשל ומעתה מה גדלה התימא על הרב הגדול המ"א שזה דרכו תמיד וביותר בדיני שבת לדקדק בהן על דקדוק קל דרבנן דדרבנן ובהרחקה דהרחקה על כחוט השערה לגודל חומרות וקדושת שבת וכאן פסק בפשיטות דצלי מותר לטוחן ולמשחו בשומן והיאך שגה ולא הכיר מגודל וחומר האיסור שיש בה מצד בישול גמור שמחיוב התורה ואין זה אלא הפלא ופלא. ואין לדמות לזה מה שכל ישראל נוהגין בהיתר פשוט בשבת לערות מכ"ר רוטב רותח על מיני הריפות רותחין שהן בקערה כמו גראפין ושאר דברים. ואע"ג דהרב המ"א בסי' רנ"ג בס"ק ל"ב מחמיר בזה לערות הרוטב ראשונה להקערה ואח"כ ליתן הריפות כ"ז הוא בשביל חשש שמא יש רוטב צונן בתוך הריפות או הלאקשין או הרוטב עצמה אינה חם כ"כ ואיכא בה משום חשש בישול צונן לח אבל בשניהן רותחין גמורין ודאי דליכא בה שום חשש ולא אמרינן דהא דבר גוש אפי' בכלי שני מבשל כ"ז שהיס"ב ומה גם העירוי שמכלי ראשון. וא"כ בשניהן רותחין הרי יש כאן בישול חדש במה שהגראפין נתבשלין בשומן הרוטב ומקבלים טעם השמנונית בדרך בישול. התם שאני ושאני דאין זה מעשה בישול כלל כיון דכבר הנהוג והסדר לאכול הכל עם רוטב אף בשאין היס"ב בשניהן אלא שהן חמין. ואפי' נוהגין לאכול מיני הריפות ושאר דברים בשומן עצמה ואף בשאינן רותח שהיס"ב אלא שהן חמין שפיר לבד והוא כי אין הכוונה בהן כלל שיתבשל דוקא הריפות עם השומן דרך בישול אלא הכוונה דהם להטעים ולהכשיר לבד את הריפות בשמנונית הרוטב ובשומן ועל דרך שאוכלין לחם עם חמאה ולכן אף שלפעמים מזדמן שהיס"ב בשניהן ואיכא בהם' בישול מ"מ כיון דאין כוונתו בה כלל להבישול לא חשיבה כלל ומותר בהיתר גמור דהא ודאי אין לחוש בה משום קבלת הטעם לבד מה שמקבלין זה מזה דהא ודאי דמותר בשבת לערב חומץ ודבש יחד ואף שמקבלין טעם גמור זה מזה אלא דכל החשש הוא מחמת שקבלת זה הטעם הוא ע"י מעשה בישולו וכיון שאין מכוין כלל לזה מותר וכמו שכבר מצינו ברבות מאיסורי שבת אשר מכוין לה יש בה חיוב חטאת גמור וכשאין מכוון לה מותר בהיתר גמור והוא לפי שרק הכוונה אחשבה למעשה ובאין כוונה אין כאן כלום וכמו שכבר נתבאר זה במקומות רבים בדיני שבת ובאמת אף