השיב משה אורח חיים י

אסמכתא כד"ת יחשב ואסור אפי' במקום מצוה והיינו דקא' דלא א"ל זיל אחים לי' דזיל אחים לי' אסור אע"ג דגם כאן אינו אלא שבות דהאמירה דבכל המלאכות יש לו סמך חמור איסורו וכד"ת ממש הוא וקושי' תוס' לק"מ: אמנם המעיין בהלכות גדולות ובהרי"ף פר"א דמילה יראה מבואר דבכל המלאכות מותר לדידי' אמירה לנכרי בשבת לענין מילה שהרי כ' וז"ל והיכי דאייתי איזמל מע"ש ואיפגם או איגנב שרי למימר לגוי לצבותי' או לאתוי' כו' וע"כ כתב הרי"ף דבה"ג ע"כ לא גריס דלא א"ל זיל אחים כו' וכן מבואר ובתשובת הריב"ש סי' שפ"ז דבה"ג וסייעתו מתירין במקום מילה לומר לעכו"ם לעשות איזמל ולהחם בישועת יעקב בסי' ש"ז בדעת בה"ג עי"ש] והר"ן כ' פר"א דמילה וז"ל ואם באנו להשוות שאר מצו' למילה אף בכל המצות נתיר אפי' במלאכה גמורה ונראה שזה דעת בעה"ע שהתיר לומר לגוי להדליק נר לסעודת שבת הרי להדי' לדידי' שרי בכל מצות וכ"כ ב"י סי' ש"ז ובס' מנחת כהן למהר"א פמינטל וכן מבואר ברמ"א סי' ש"ז שכ' ויש מקילין אפי' במלאכה דאורי' וקאי נמי אדבר מצוה דנקט המחבר עיי"ש ולא כמו שעלה על דעת מעל' דהר"ן לא התיר רק לסעודת סבת דנהפוך הוא דהרמב"ן אוסר לומר לנכרי להדליק לסעודת שבת דיש בו הנאת הגוף ומתיר לצורך מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו עי' תשו' הריב"ש הנ"ל דשאר מצוה יותר מסתבר להתיר ומכח זה נצמח מה שנהגו באיזה מקומות שהגוי מדליק נרות ביה"כ עת תפילת נעילה וג"כ יש מקומות שנוהגין שהגוי מדליק נרות בשבת קודם אור הבוקר לתפלת השכמה וכמו שהעיד הפ"מ והגאון מלבוב סי ש"ז כי סמכו על בה"ג וסייעתו והגאון הנו"ב צווח ככרוכי' מאין להם להקל בדבר שרוב פוסקים חולקין ואוסרי' והרמ"א סיים להחמיר במקום שאין צורך גדול גם הפר"מ כתב שאין היתר ברור למנהג הנ"ל והנה בס' ישועות יעקב העלה לחלק היכי דאינו אומר בשבת וביוהכ"פ להדליק רק שכרו לנכרי בחול להדליק בשבת או ביוהכ"פ אין כאן אמירה לעכו"ם בשבת ויוה"כ רק שנעשה בשליחותו דישראל בכה"ג שרי לצורך מצוה אמנם הנוהגין לומר בשבת לעכו"ם להדליק אין סמיכה להתיר וראוי למחות בידם עכ"ד עיי"ש באורך הרי דבאומר בחול לנכרי להדליק בשבת וביוהכ"פ הסכים להתירא אלא שלא הביא שום ראי' לדבריו דאכתי מנלן דבכה"ג גם החולקין על בה"ג מודים דשרי במקום מצוה עיין עליו ואני אבוא אחריו ואמלא את דבריו דלכאורה אפשר ללמוד זכות גם על הנוהגין לומר בשבת ויוהכ"פ להדליק לצורך תפילה דהנה המ"א בסי' ש"ז ס"ק ח' הקשה על היש אוסרין וסוברי' דלא הותר אלא לגבי מילה הא מצינו בעירובין דבשעת סכנה הי' מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו ותירץ דאין מדמין השבותין והאלי' רבא הקשה ע"ז הא היש אוסרין הם התוס' והרי כתבו להדי' דאין להביא ספר בשבת אפי' דרך כרמלית לקרות בו וכתב דאפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו ר"ל בציבור ביאור דבריו דאפילו האוסרים שבות דשבות במקום מצוה היינו דיחיד אבל מצוה דרבים שאני וכהא דפ"ג שאכלו דר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה אע"ג דעבר בעשה לעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים שאני ואפי' רק מצוה דרבנן וכמבואר ברא"ש שם אפ"ה דחיין לעשה דאורי' ה"ה הכא משום מצות תפילה דרבים דחינן לשבות דרבנן ומה שהקשה שוב הא"ר מהא דכ' הגה"מ ורשב"א דאין להביא ס"ת לקרות בו לדעתי משום הא לא ארי' די"ל לקרות בו הפרשה ביחיד שמו"ת וכמ"ש המ"א סי' רפ"ה בשם רדב"ז אם הוא רגיל בטעמים יקרא מתוך הס"ת ואשכחן לשון קורא בתורה אפי' ביחיד בר"פ הי' קורא עיי"ש אבל לעולם בציבור שרי ולפ"ז גם שבות דאמירה לעכו"ם שרי במקום מצוה דרבים דהאוסרים לא איירי אלא ביחיד אבל כרבים אפי' שבות דמלאכה דאורי' שרי דמצוה דרבים דחי כי' ומה"ט התיר הט"ז לקמן סי' תרכ"ה שבות דאמיר' לעכו"ם לענין לולב דהוי עשה דרבים ע"ש וה"ה לתפלה דרבים וראיתי להפ"מ סי' ש"ז העיר בכ"ז ושקיל וטרי מהא דמג"א סי' תמ"ו שמביא שם דברי הר"ן לענין שופר דאין מפקחין עלי' את הגל כו' מטעם דיו"ט הוי עשה ול"ת וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ולא דחי להו מצוה דשופר אף דהוא עשה דרבים ה"ה הכא שבת עשה ול"ת ולא נדחו מכח מצוה דרבים ולכן סיים דאין היתר ברור להנוהגים להדליק נר ע"י גוי בשבת להתפלל עיי"ש

ואחר העיון נראה דלענין אמירה לעכו"ם אין כאן אלא ל"ת ולא עשה והוא ע"ד שכ' ריטב"א ביבמות דף ואו לענין מחמר דעשה דשבתון לא קאי כ"א אלא אאבו' מלאכות שהן מלאכה ממש ויש בהן לאו וכרת אבל מחמר דאינו בכלל מלאכה דהא לית בי' כרת אצא לאו גם עשה דשבתון לית בי' הביאו הגאון מלבוב בספרו בדוכתי טובא כן נאמר לענין אמירה לנכרי שבות דאסמכי' אקרא דכל מלאכה לא יעשה אפי' ע"י גוי משמע א"כ לא אסרו חז"ל אלא בל"ת דרבנן אבל עשה דשבתון אפי' מדרבנן לית בי' דהרי הוא שובת וסברא זו מבואר בישועות יעקב סי' רס"ג דהאמירה לגוי אינו מבטל השביתה עיי"ש ובדברי בנו הגאון בסי' תצ"ח עי"ש תדע דלאו מטעם דהאמירה מבטל השביתה אסור דהרי אפי' באומר לנכרי בחול שיעשה בשבת אסור כמבואר בסי' ש"ז ועיקר הקפידא שלא תעשה המלאכה ע"י גוי בשליחותו דישראל אף שהוא שובת א"כ ליכא אלא ל"ת דרבנן ושאני התם לענין שופר דהנהו דתני התם משום לתא דמלאכה נינהו דחז"ל אחשבוה למלאכה א"כ בעשיתו אחת מהנה איננו שובת ממילא עובר בעשה ול"ת דרבנן אבל כאן באמירה לעכו"ם שהגוף שובת אין כאן עשה אפי' דרבנן אלא ל"ת [דמה דכתיב ודבר דבר היינו לדבר רשות אבל לדבר מצוה אפילו דיחיד שרי] ודחי כי' מצוה דרבים אע"ג דלא הוי בעידנא דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא כמ"ש המ"א סי' תמ"ו ועיין תוס' רפ"ק דשבת ובגיטין דף מ"א דבמצוה דרבים אמרו חטא בשביל שיזכה חבירך ועפ"י האמור נבין היטב מה דמחלק הגמ' בין שבות דאית בי' מעשה לשבות דלית בי' ועשה דבשלומא להרי"ף דמפרש אית בי' מעשה היינו מלאכה ולית בי' מעשה היינו שבות דשבות ניחא אכל לבה"ג דמתיר שבות אפי' במלאכה דאורייתא אלא דמחלק בין שבות דמעשה לשבות דאמירה הוא מחוסר הבנה דאידי ואידי שבות היא ולא מצינו חילוק זה רק לענין מלקות דלאו שיש בו מעשה לוקין עליו ולא לענין שבות דרבנן וגם על אמירה לעכו"ם לוקה מכות מרדות ככל שאר שבותין כמ"ש הרמב"ם פ"י הלכה ח' וכמ"ש הזאה שבות שיש בו מעשה איכא בי' עשה ול"ת דרבנן לכך לא דחי' לי' פסח אבל אמירה לעכו"ם לית בי' מעשה א"כ הגוף שובת וליכא עשה אלא ל"ת לכך מילה דחי' לי' וזה נכון: ולמאי דכתיבנא דאינו אלא כ"ת ממילא נדחה מפני מצוה דרבים דאפי' האוסרין מודו בי' כדכ' הא"ר והט"ז א"כ הרי מצאנו סמך להמקילין אפי' לומר בשבת לנכרי להדליק לצורך תפלה דרבים כך הי' אפשר לכאורה ועמ"ש בתו"ש בשם תשו' פנים מאירות בסי' רמ"ג אות ד' ובס' חכמת אדם כלל כ"ב סעי' י"א אבל מפני שאנו מדמין לא נעשה מעשה להקל בדבר חלילה וחלילה במה שהגאונים אסרו וגדרו גדר די"ל אדרבא זיל לאידך גיסא מדלא מפרש הרי"ף כפי' בה"ג ע"כ ה"ט דאיהו סובר דהאמירה גופ' כמעשה יחשב לו כדקי"ל בכ"ד עקימת שפתיו הוי מעשה כיוון דע"י דבורו איתעבד מעשה עי' תוס' שבועות דף כ"א ע"א ומבטל השביתה ואית בי' ל"ת ועשה מדרבנן וכסברת הפ"מ

ואמנם כ"ז ניחא בא"ל בשבת לנכרי לעשות מלאכה אבל בא"ל בחול לעשות מלאכה בשבת ובשבת אינו א"ל כלל א"כ הרי הישראל שובת ממעשה ומאמירה אלא דאפ"ה אסור מקרא דלא יעשה דנעשה שליחותו בזה ודאי ליכא שום עשה אלא ל"ת דרבנן ונדחה מכח מצוה דרבים והרמ"א לא כ' להחמיר אלא כלפי מ"ש שנהגו לצוות לעכ"ם ר"ל בשבת להדליק אבל לומר לו בחול לצורך מצוה ונשואין לא שמענו להחמיר וכל השקלי' וטרי' דגמ' בעירובין קאי אהא דא' נימרו לו לנכרי דניתי ר"ל לומר לו בשבת ואותבי' מהזאה והוכרח לחלק בין שבות מלאכה דאוריי' ובין שבות דשבות להרי"ף אבל בחול קודם שבת לא מצינן למילף כלל מהזאה דהתם עושה מעשה דהזאה בשבת ואית בי' עשה ול"ת דרבנן משא"כ כשאינו אומר ולא עושה כלל בשבת לית בי' אלא ל"ת לחודי' מסתברא דנדחה במקום מצות וכיון דליכא ראי' מהזאה לאסור ממילא הדרינן לסברא קמייתא להתירו במקום מצוה דהרי רבה התיר בלא שום ראי' אלא מסברא והבן

וראי' נכונה לזה דלצורך מצוה דרבים שרי מהא דכ' תוס' בר"ה דף כ"ד אהא דקא' שאני ר"ג דאחרים עשו לו אע"ג דבכל מילי אמירה לעכו"ם שבות כו' הכא לא גזור משום מצוה וכבר הקשה הב"ח ביו"ד סי' קמ"א הלא דעת התוס' דאין להתיר שבות דאמירה לגוי אלא במצות מילה דהוא דוחה שבת ולא בשאר מצוה ומה שתירץ היד אהרן דעדות החודש נמי דוחה שבת כבר דחאוהו האחרונים דה' דעת התוס' דאף במילה לא הותר מלאכה דאוריי' אלא שבות דשבות דלא כבה"ג עיין ס' ערך השלחן סי' ש"ז אלא ע"כ הכא שאני דהוא מצוה דרבים לצורך קידוש החודש שכל המועדות תלוים בי' לכך שבות שרי אפי באיסור דאוריי' אלא דלענין לומר לנכרי בשבת לא מצינן למילף מהכי דאימא שבת שאני דהוא עשה ול"ת אבל לומר לו בחול דאין בו אלא ל"ת דרבנן שפיר ילפינן מהכא דמותר לצורך מצוה דרבים

עוד י"ל בטעם הדבר להקל בא"ל בחול משא"כ לומר בשבת דיש להבין מנ"ל הא דאמרו רבנן דאפי' בחול אסור לומר לנכרי שיעשה בשבת הא איסור אמירה לעכו"ם נפקא לן מאסמכתא דכל מלאכה לא יעשה ואימא דזהו דוקא בא"ל בשבת ובאמת נמצא בתשו' מהר"ם מרוטנבורג סי' תק"נ להתיר לומר לנכרי בחול אך בסי' ר"ב דחה דברי האומרים כך בראיות ברורות והכי קי"ל דאסור אפי' בחול כדע' הרא"ש פ"ק דשבת ופ' השוכר את הפועלים ובהר"ן שם ובש"ע סי' ש"ז ועכ"פ ע"ז לא מצינו שום סימן מקרא הנ"ל ומה"ת אסרוהו חז"ל ואין לומר מדכתב סתמא לא יעשה משמע ע"י אחרים אסור מטעם דנעשה בשליחותו דישראל ממילא אין חילוק בין א"ל בשבת או בחול הניחא להפוס' דאפילו ע"י רמיזה אסור כדכ' רמ"א בסוף סי' ש"ז אבל להפוס' והב"ח מכללן דע"י רמיז' מותר לרמוז לנכרי אפי' בשב' אע"ג דהנכרי מבין ועושה בשליחתו ע"כ דעיקר האיסור רק על האמירה שלא לומר לו לעשות מלאכה א"כ אימא דרק בשבת אסור אמירה לעכו"ם אבל בא"ל בחול שרי אע"ג דנעשה בשליחותו ואסמכתא דלא יעשה היינו שלא לומר בשבת

וראיתי בס' תוס' שבת סי' רמ"ג אות י"א הביא קושית חוות יאיר למאי הוצרכו לאסור אמירה לעכו"ם ת"ל משום ודבר דבר דהוא דאורי' [ועמ"ש הפר"מ סימן ש"ז בזה] והוא ז"ל תירץ דמודבר דבר שרי במקום מצוה ומצד אמירת לעכו"ם אפי' במקום מצוה אסור ולהפוס' דאמירה לעכו"ם נמי שרי במקום מצוה יש נ"מ דאסור מצד אמירה לעכו"ם אפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת דלית בי' משום ודבר דבר עכ"ד תוס' שבת ולפי"ז להפוס' כבה"ג דאמירה לעכו"ם שרי במקום מצוה ניחא דע"כ אסמכתא דכל מלאכה לא יעשה אתא להורות איסור על שלא לומר לו אפי' קודם שבת דבשבת בלא"ה אסור מודבר דבר אבל להרי"ף ופנ"י דאמירה לעכו"ם אסור במקום מצוה אם כן אכתי קשה אימא דכל מלאכה לא יעשה היינו שלא לומר לו בשבת ואי דתיפוק לי' מודבר דבר אכתי אתי' להורות לאסור אמירה לעכו"ם אפי' במקום מצוה אבל לומר לו קודם השבת