השיב משה אבן העזר צה

המכירה קיימת לכשנתאלמנה או נתגרשה. (טז) במוכרת בטו"ה על ספק אם יש קיום למכירה זו. (יז) באשה שחבלה באחרים ומתה אם גובין מהבע' דמי חבלה מנכסי מלוג וצאן ברזל שהי' לה. (יח) אם תמצי לומר דגובין אם מוכרין תיכף מהיום ולאחר מיתה. אף אם תמות היא קודם יזכה הלוקח בנכסים כדי לשלם בדמי המקח לנחבל או לא. (יט) אם תמצי לומר דאין מוכרין כנ"ל. אם מוכרין טובת הכאה דהיינו על ספק שאם תמות היא קודם יזכה בה הבעל. ואם ימות הבעל קודם יזכה הלוקח ודמי המקח הנ"ל תתן לנחבל. (כ) מה הדין לנשים המסורת אם גובין המסירות לאחר מיתה מהבעל. ואם מוכרין תיכף כנ"ל בהקדום או מגבין תיכף להנמסר גופי' מהיום ולאחר מיתה בעד דמי חבלתו אף שהנכסים שוין יותר מ"מ ודאי מי שקונה כן קונה בזול או לא ואם תמצי לומר דלא. מ"מ אם מגבין לו מהנכסים עכ"פ כנגד דמי חבלתו מהיום ולאחר מיתה וגם יש לספק ולומר דלמא הוי אגר נטר כשמוכרין לו כך בפח ת משויו וטו"ה שאני דשם קונה על הספק לכך קונה בזול ולאו אגר נטר הוא וכן יש לספק בנחבל גם יש לספק דלמא גובין תיכף דמי המסירה מהבעל אף בחיים חיותה אף מנכסים שלו וכן יש לספק בנחבל. (כא). האיך הדין של הנושאת ונותנת בתוך הבית. (כב) אם אשה עברה על תקנות הקהל אם הבעל חייב לשלם הקנס. (כג). אם עשתה שידוכין ונתחייבה בכתבים בתנאים שתכניס לו כך וכך אם הוי הבעל אחר נשואין כב"ח מאוחר שקדם וגבה קודם נשואין. (כד). כשמעות הלואה בעין מה דינו. (כה) כשאינם בעין רק דאתי מחמתה קיים. (כו) בחיוב שלא מחמת הלואה כגון גזילה ופקדון או תרתי וכדומה ואם יש לחלק בין שהיא בעין או דאתי מחמתה קיים או לא ואם יש לחלק בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש ואם שינוי רשות לחוד כיאוש לחוד. (כז) במכרה מנכסי מלוג תחת בעלה אם הבעל צריך להחזיר הדמים אחר מיתה. (כח) אם נימא דאם הוא בעין חייב להחזיר אם אכלו הוא או היא בדברים שמשועבד לה הבעל אם חייב לשלם. (כט) חוב ע"פ דאית לי' קלא אם גובין מהבעל וממה גובין. (ל). אם יש חילוק בין הלואה דקודם נשואין להלואה דאחר נשואין (לא) במקום דצריך הבעל לשלם חובות שלה אם מנכה לה מהכתובה אם הוי כלוקח באחריות או לא או אם נימא דקנין בטעות הוא וקנין בטעות במקצת מה דינו. (לב) במקום דאין גובין חוב מהבעל אם יש לה נכסי מלוג או נכסי צ"ב אם כופין אותה למכרה בטובת הנאה ונותן הדמים למלוה או שתמכור למלוה גופי' בטובת הנאה וכן בנשי' המסורות יש להסתפק בכה"ג. (לג) אם מוכרת בטובת הכאה או מהיום ולאחר מיתה במקום שאין לה רשות למכור כה"ג אם יש מהדמים הנ"ל פירות לבעל. (לד) כשאין לה כלל אם כופין אותה שתמכור כתובתה בטובת הנאה ונותן הד נים למלוה או שתמכור למלוה גופי' בטובת הנאה וכופין אותה שתשבע שלא למחול לבעלה. (לה) אם אמרינן דהנחבל או הנמסר גובה מהבעל אחר מיתה בכה"ג אם מכרה לו להנחבל או להנמסר תיכף הנכסים מהיום ולאחר מיתה בפחות משוין כדרך מכירה כזו אם הבעל מוציא ממנו אחר מיתה כל הנכסים אף מה שכנגד דמי חבלתו. (לו) בתקנה שתקנו חכמים לטובת שום אדם ויכול לומר אי אפשר אם דוקא להחזיק. או אף להוציא (לז) למאן דאית לי' מלוה ע"פ גובה מהבעל. איך הדין אם פירנסה א' קודם הנשואין. (לח) אם לותה תחתיו לדברים שמשועבד לה ואם יש חילוק בזה בין מתה האשה קודם גביית החובל או לא. תמו ונשלמו הדינים שאנו צריכים לברר. ושאר הדינים אשר יתבררו ויתלבנו ממילא מתוך המו"מ עתיד אכי לכתוב בעזה"י בסימני דאוריית' בסוף הפלפול בקיצור הדינים היוצא מדברינו בעזה"י וזה החלי בעזר צורי וגואלי. הנה במלוה ע"פ שלותה קודם שנשאת. ונשאת אם גובה מהבעל נחלקו רבותינו ר"ח גאון והרשב"א בפ' יש נוחלין ב"ב קל"ט ע"ב ורבינו ברוך מארץ יון וא"ז בהגהת הרא"ש ס"פ יש נוחלין ובמרדכי בפ' יש נוחלין כתב ור"ת ורשב"ם פסקו הרי ר"ת פסק ג"כ כרשב"ם. אך לי נראה דט"ס הוא במרדכי וצ"ל הר"ח והרשב"ם ונתחלף ת' בח' שטעות כזה באותיות הדומות מצוי. אך דהש"ך בסי' קי"ב ס"ק ו' כתב בשם המרדכי דר"ת נמי פסק כהרשב"ם הרי דגרס במרדכי ר"ת ומ"מ כ"ל כמ"ש דאל"כ למה לא הביא המרדכי ר"ח גאון שהביאו הרשב"ם והוא אב להוראה זו. ולמה השמיטו המרדכי אלא ודאי כמ"ש והתוס' בנדרים דף ל"ה ע"ב והגהת הרא"ש בפ' החובל בשם ראבי' וכ"כ הש"ך בשם ראבי' בתשובה והרב רבינו אהרן הלוי בחידושיו כתובות דף מ"ט ע"ש [והש"ך לא ראה אותי דאילו ראה אותו לא השמיטו]. דעת כולם דמלוה ע"פ גובה מהבעל בלותה קודם שנשאת אף שאכלה קודם שנשאת ואינו בעין והרב אלפסי בסוף פ' י"נ והרמב"ם סוף פ' כ"ו מ"ה מלוה הלכה י"ב והרא"ש סוף פ' י"נ דאינו גובה מהבעל וכ"כ המרדכי בשם רבינו אלחנן שם בפ' י"נ. וכן משמע קצת דעת המרדכי עצמו מדכתב דברי המיימוני לבסוף. וכן משמע דעת הנ"י בס"פ י"נ וכן הוא דעת בעה"ת שער מ"ג ענין ד' וכן מוכח מתשו' הרשב"א הביאה הב"י שם בטור א"ע סי' צ"א שנשאל באלמנה ששדכה את בתה ע"ש דודאי מאי דלא כתב דאיקני לא גרע ממלוה ע"פ ודוק. אך מתשובה שאצלה משמע דדעתו דוקא היכא דיש חשש פרעון. וסתרי אהדדי ויתבאר בסימן ודעת הטור שם משמע כאלפס ורבינו מאיר הלוי ז"ל כתב ג"כ כהאלפס הובא שם בטור וכן פסק הב"י בשם א"ע שם סי' צ"א סעיף ד'. ומור"ם הסכים עמו דלא הזכיר כלל דעת החולקים. וכן מבואר דעתם בחו"מ סוף סי' קי"ב וכן פסק המחבר בפשיטות שם בחו"מ סי' קל"ב סעיף ב' וכן הוא דעת הסמ"ע עיין בסמ"ע סי' קל"ב ס"ק נ' ד' ומה שכתב בסוף סי' קי"ב ס"ק ט"ו דמחיי' אשה דוקא מנכסי צ"ב סותר עצמו לסוף סימן ק"ג ואבאר בס"ד וכן דעת הב"ח בח"מ סי' קל"ב כהאלפסי ומביא ראי' מתוס' פ' השואל והש"ך בסוף סי' קי"ב נוטה לדעת הרשב"ם ומסיק דספיקא דדינא הוי ואין מוציאין מיד הבעל ואי תפס הבע"ח לא מפקי' מיני' והט"ז בסוף סי' קי"ב משמע שמסכים לדעת הש"ע. ועיין באורים ותומים בסימנים הנ"ל שג"כ דעתו דאינו גובה מהבעל ואי תפס לא מפקי' מיני' דמצי למימר קים לי כר"ח ורשב"ם וסייעתם. והב"ש בא"ע סי' צ"א סק"ט פסק ג"כ כהש"ך וכתב וכן הוא ג"כ דעת המחבר וגם הש"ך כתב דגם להרי"ף לא הוי רק בעיא דלא אפשטא לכך לכ"ע אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיני' ע"כ רשמתי דעת חכמינו ז"ל במקומותם למושבתם הלא הוא בספרתם וכל המחלוקת הנ"ל הוא רק בסברא בעלמא. [סי' ג'] ואציע לפניך המעיין. ומקודם תעיין בסוף פ' י"נ דף קל"ט ששם מקור המוציא לכל דינים אלו רובן ככולן דמבעי' לן שם לותה ואכלה ועמדה ונשאת בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ומלוה ע"פ לא גבי מיני' או יורש הוי ומלוה ע"פ גבי מיני' ושקלינן וטרינן עד דמסיק ר' אשי דהוי כיורש והוי כלוקח והיכא דטבא לי' עבדי לי' והיכא דאיכא פסידא דאחריני אם יהי' כלוקח שוינהו רבנן כיורש. אך במקום דאפסיד אנפשי' לא חשו לי' ובזו נחלקו הרשב"א וכת דעימי' סובר דמלוה ע"פ קידם שנשאת גובה מהבעל דמשום פסידא דאחריני הוי כיורש וב"ח גובה ממנו דלא הוי אפסיד אנפשי' והאלפסי וכת דעמי' סוברי' דהוי אפסיד אנפשי' דלא הוי לי' לאוזפי בלא שטר ואין גובה מהבעל ע"כ וקצרתי בלשון הגמ' וגם כתבתי בשינוי הלשון קצת לפי שכל מעיין צריך לעיין בגמרא ולא יסמוך על לשון הגמ' המובא בספרים וטעמי ונימוקי ידוע לכל מעיין לפי שהמביא אינו מביא רק מה שצריך לו ותורה עני' במקום זו ועשירה במקים אחר לכך קצרתי וסמכתי על המעיין ונחלקו רק בסברא בעלמא כמ"ש ולא ראיתי לשום א' מהראשונים או מהאחרונים לחתור אל היבשה מים התלמוד להביא שום ראי' מבבלי או מירושלמי לדעת איזה דרך ישכון אור רק הב"ח בחו"מ סי' קל"ב הביא קצת ראי' מתוס' פ' השואל בב"מ דף צ"ו וקי"ל כאלפסי ע"ש. והנה לעומת זה התוס' בנדרים שכתבתי לעיל שפסקו להדיא כרשב"ם. ועוד דלא הוי ראיית הב"ח רק מתוס' וכי למנין גברי קא נחית אף די"ל דראייתו מהגמ' דלרשב"ם קשה קושי' התוס' זו לאו ראי' דיש לתרץ קושי' התוס' בפנים שונים ואף גם מהתוס' גופא אינו מוכרח ראייתו ויתבאר הכל בסמוך והכה עינינו רואות כמה נפיש חילי' דהמזכין וכמה נפיש חילי' דהמחייבין דהללו והללו רבים וגדולים בחכמה ובמנין ואין אנו יודעים על מי להשען ומוכרחים לשוט בים התלמוד וממנו תצא תורה והוראה לכל ישראל אף שאנו בעניותינו כעטלף לאור השמש כן אנו להבין דבריהם וכ"ש להכריע ולברר מה שלא בררו הם מ"מ היא היא הבנת דבריהם דלבם פתוח הי' כפתחן של אולם והי' להם לפשוט הראיות ולכך השמיטו ובעונותינו נעלם מאתנו ועוד האמת יורה דרכו ולא ניתנה התורה למלאכי השרת. ובפירוש אמרו בחולין פרק קמא דף ז' ע"א ת"ח האומר דבר הלכה אין מזניחין ואין מזחיחין ואין מזיחין אותו לומר הטוב טוב אתה מהראשוני' שטוב צפרנם של ראשונים מכריסן של אחרונים וקטנם עבה ממתנם. דמקום הניחו לו מן השמים להתגדר עכ"ל. ע"ש ובזו נפל בבירא מ"ש הב"י בהקדמתו לטור ח"מ שאין ראוי להכריע בראיות ונסתר מגמרא הנ"ל. ואין לומר דוקא על מנהג אמרינן כן או שלא נשמע בזה מהקודמים כלל. אבל אין לחלוק אם נשמע בפירוש דעת הקודמים זה אינו דעיין בתוס' שם ד"ה אלא דחלקו על כת הקודמין דסברי דאסור לפי שנעשה על פי הדבור. ומיהו א"ל דשאני חזקי' דהי' גדול בחכמה ובמנין כמוהם ואפשר יותר וכן רבי ומיהו לפ"ז קשה מאי מייתי ראי' לכל ת"ח כדקאמר מכאן לת"ח וכו' מיהו לק"מ דראי' דשם לא הי' מדחזקי' פליג די"ל כמ"ש. רק דראי' הוא כך דבאמת דבר ברור הוא שראו לכתתו אם רואין שהעם טועין בה. ודבר פשוט הוא להגמרא אף שע"פ הדיבור היתה מ"מ הא הדיבור לא הי' שתהי' קיים לדורות רק אז לשעתו בהליכתן במדבר. לכך יש לתמוה איך טעו אסא ויהושפט בטעות גמור כזה אלא ודאי דהי' מן השמים שיניחו לו לחזקי' מקום להתגדר. וכיון דמצינו דהניחו מקום מן השמים להתגדר אין לגעור בת"ח שאומר דבר הלכה אף שלא נשמע מן הראשונים אבל לא לחלוק עד שיהא גדול בחכמ' ובמנין כמוהם דכיון דמצינו בהדי' דעת הקדמון הגדול יותר להיפך מדעת האחרון הקטן אין סומכין על הנס לומר דמטעא קא טעי הראשון הגדול יותר כדי שיניח לזה מקום להתגדר וחזקי' שאני שהי' גדול יותר בחכמה ובמנין כדמשמע בכמה מקומות בדורו של חזקי' שבדקו מדן ועד ב"ש ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא הי' בקי בה' טומאה וטהרה. והראי' אינו רק דמצינו שהניחו מקום להתגדר וממילא דהדין כך בת"ח שאמר דבר הלכה וזה ברור ונכון בס"ד. והא דאמרינן הלכה כבתראי היינו בשוין כנ"ל והא דפירש"י מקום הניחו לו אבותיו כשיבואו בנינו אחרינו אם לא מצאו מה לתקן במה יגדל שמם לאו דוקא רק שהוא ע"ד המליצה כאילו הם אמרו כך דאזלי' חזו אבל ח"ו שהם יאמרו כך ויניחו מכשול איסור ועוד דא"כ תקשי קושי' התוס' ד"ה אלא דע"ז לא שייך תירוצם ודוק. אלא ודאי כמ"ש. ומיהו נראה דהיינו