השיב משה אבן העזר צ

בעובדא דיתרא הישמעאלי ביבמות. פירוש על הפסוק שאמר דוד המע"ה בתהלים נ"א הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וכו' דאין לו מובן וגם הסמיכות קושי הבנה. ונראה כי דוד המע"ה טען טענה מעליא שיזכה בדין ע"י בדבר בת שבע. דהנה איתא בגמ' אישה הפר' וה' יסלח לה הא במה מדבר באשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמא למתים ושמע הבעל והפר לה והיא לא ידעה וכשהגיע ר"ע למקרא זה בכה ואמר ומה אם חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה כך חישב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכו"כ ע"כ ונקדים דאיתא בגמ' דיבמות עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ומקשה אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ומשני שאני הכא דכתיב אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים. דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם ומקשה היה לה' לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים ומשני כל כבודה בת מלך פנימה והיינו משום צניעות עיין פירוש רש"י ע"כ והשתא נחזי אכן וכי כוונתן של מואביות שלא הקדימו לקראת כשי' היה משום צניעות והלא פריצות היו שהפקירו עצמן לזכות כדכתיב בספר אורייתא ואם כן להרע לישראל היו פריצות ולהטיב יאמר כא ללמד עליהם זכות שהיה צנועות אתמהה. אלא ודאי דמה שלא הקדימו היה משום רשעות כמו האנשי' אך דע"מ כדין עשו מה שלא הקדימו דראוי לנשים להיות צנועין אף שלא כיונו לכך מ"מ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה משא"כ האנשים. ואף דאמר רע"ק דצריך כפרה מ"מ אינו דומה למזיד משא"כ אם הוי אמרינן דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמזיד דהכל הולך אחר הכונה א"כ היה ראוי לאסור המואביות. והנה אם ישי אבי דוד דאתי מרות המואבי' ח"ו פסול היה וא"כ אמו של דוד היתה נכשל' בחטא ח"ו שנבעלת לפסול לה אבל מזידה לא הוית שסבורה היה שכשר הוא. ונקדים עוד מאמר רז"ל ראוי' היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגי ונמצא היה דוד במעשה דבת שבע ג"כ חשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ונקדים עוד דכתיב בדוד וה' עמו ודרשו רז"ל שהלכה כמותו בכל מקום והיינו משום דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכת' לכוין אמת לאמתו אינו באפשרי בחק גדר האנושי כי אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה כתיב רק ע"י השראת שכינה ושפע אלקי' השופע על השכל ולכך דרשו על וה' עמו שהלכה כמותו שדבר זה לא אפשר רק אם ה' עמו. ונקדים עוד דאיתא ביבמות שדרשו רז"ל על הפסוק להיות לך אלקים ולזרעך אחריך מלמד שאין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל ע"כ ונמצא אם דוד פסול היה לא היה מקום להשראת שכינה עליו ולא הי' יכול לכוון האמת. ומשכוון האמת ש"מ דכשר היה דמואבות מותרת לבא בקהל. וא"כ דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי דינו כמזיד. וא"כ דוד במעשה דבת שבע כמי אין דינו כמזיד וידוע דעון היינו מזיד וחטא היינו שוגג. ובהכי יתפרש הקרא שדוד התנצל עצמו לומר שאין בידו עון מזיד ואין עונשו חמור ותשובתו קלה. וזו אמר הן בעון חוללתי ר"ל אם בעון מזיד חוללתי א"כ ע"כ תאמר דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוי כמו מזיד. א"כ אז ובחטא יחמתני אמי כי פסול אני כאמור וזה אי אפשר כי הן אמת חפצת בטוחות כמו שפירש"י בלבי ובכליות דהיינו שאני מכוון אמת לאמתו שהלכה כמותי וזה אי אפשר רק ע"י השראת השכינה וא"כ ודאי מיוחס אני ולא פסול וממילא מוכח דחשב לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה לא הוי מזיד. אם כן אין דיני כמזיד ע"כ מחטאתי טהרני: ב"ה שאלה סו מבן בנו של המחבר לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מו"ה מנחם מענדל ני' פנעט אבדק"ק הארישאר (וכעת הוא אבדק"ק דעש). ע"ד המעשה בא' שיצא קול בין הנכרים ע"ד אשתו עם ערל ידוע אח"כ מצא בה הבעל דבר מכוער עם אותו ערל דהיינו שאמר' לו השפחה בלילה בנפול תרדמה שילך לחוץ לראות מעשה אשתו הלך אנה ואנה עד אשר קרב אל הרפת החלוק לשנים ונדמה לו קול רעש שם ובבואו אל הרפת החיצון מצא שם את אשתו והלך לרפת הפנימי ומצא שם אותו הערל: תשובה מקור הדבר הוא דרוכל ביבמות כ"ד דקאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ופרש"י מבעלה ומל' רבי אמרונהו דמפיק אשה מבעלה בקול כ"ד ויש בפרש"י פירושים שונים עי' רמב"ן ורשב"א ובאחרונים ה"ה הדו"פ ובית מאיר ותוס' כתבו בשם ר"ת דהיינו מנטען ולא מבעל דקלא דבתר נשואין ל"ח ולתרץ פרש"י להנך דמפרשים כוונתו דבקלא לבד מפקינין מבעל דקול דמי לכעור נ"ל ברור דרש"י לטעמי' דסובר כדעת היש מפרשים בתוס' יבמות דף צ"ד דקלא דבתר נשואין ל"ח היינו ביצא קול שתחלת הנשואין הי' באיסור שהרי רש"י כתב בגיטין פ"ח ע"ב ד"ה לא חיישינין שניסת לכהן ויצא עלי' קול שהיתה זונה או גרושה ולא כתב שהיא זונה אלא שהיתה היינו קודם נישואין ושם פ"ט ע"ב ד"ה דבתר נישואין ניסת היום ואח"כ יצא הקול שהיום נתקדשה לאחר קודם נשואין לא חיישינן. ולפ"ז איש ההוא דרוכל כמ"ש תוס' שם אלא שהתוס' השיגו על פי' זה דא"א לומר כך מהא דגיטין כתב גט לאשתו והוא יושבת ומשמשתו תצא ופריך עלה הא קלא דבתר נשואין לא חיישינין ואני איני מבין קושית' דנ"ל דלא קשה עידי דהא כתבו הטעם היכי שיצא קול שהנשואין הי' באיסור ל"ח משום שאמר' מדעבד נשואין מסתמא דק במלתי' שפיר ושקר הוא כוונתם דוודאי הבעל דק במלתי' קודם הנשואין ומדנשאה ע"כ קים לי' שהקול שקר והרי הנשואין דידי' כאלו טוען ברי שהקול שקר וברי מהני נגד קול וכעין מ"ש הרד"ך הביאו הרמ"א באה"ע סעיף זיין לענין שבוי' אפילו נשאת בצינעה הי"ל כאומר ברי דחזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא ועיי"ש בח"מ וב"ש אבל קול שאחר נשואין הבעל א"י ויכול להיות שאמת הדבר להכי חיישינין א"כ זהו היכי שיצא קול שזינתה דהבעל א"י האמת אבל בגיטין שיצא הקול שהבעל כתב גט לאשתו והוא יושבת תחתיו ומשמשתו הבעל עצמו יודע אם אמת הדבר או לאו ע"כ מדיושבת תחתיו ע"כ הי' שהוא שקר הקול ולא גירש אותה וה"ה טוען ברי נגד הקול א"כ שפיר פריך מהא דאר"א קלא דבתר נשואין היכי שהנשואין הי' באיסור ל"ח מטעם מדנשאה וע"כ קים לי' וטוען ברי שהקול שקר וברי מהני נגד קול ה"ה בגט מדיושבת תחתיו וע"כ קים לי' וטוען ברי שלא גירשה והיינו דקפריך ואסרינין לה כו' דהא הבעל יודע שלא גרשה עיי"ש אבל קלא דבתר נשואין במקום שהבעל א"י אם אמת הדבר תצא וה"ה בראה דבר כיעור וא"י אם זינתה תצא. ובהיות כן נכונים דברי הב"ש בסי' ד' בהשגתו על הב"ח שמחלק לענין יצא שם מזנה בין פנוי' לא"א מטעם דבפנוי' תלינן בפריצות אבל בא"א שיושבת תחת בעל אם לא היו שם רק פריצות בעלמא לא הי' מוציאין קול מזנה וע"ז כ' הב"ש ול"ד כי בגיטין מ"ש כתנאי מבואר דאיירי בא"א ומ"מ אין חוששין עכ"ל והבאה"ט כ' שם לא הבנתי דהמעיין בגמ' פרש"י ותוס' יראה דהדין עם הב"ח וכוונתו דרש"י כתב שם יצא לה שם מזנה לאשה פנוי' כו' אבל לא ראה תשובת הב"ח סי' ק' ששם חזר בו והעלה ככל דברי הב"ש דאיירי כמי ביושבת תחת בעלה מכח לשון הרמב"ם והש"ע שכ' ואפי' הוציאה בעלה כו' ומחלק בין הכל מרננין ליצא קול וא"ש רש"י לאשה פנוי' לא בא אלא לבאר דאף בפנוי' קאמ' רבא היכי שיצא קול מזנה לעבד וכו' אה"נ דביושבת תחת בעלה נמי קא' רבא. דאין חוששין לקול כו' עכ"ד הב"ח בתשובה אמנם מ"ש הב"ש מהא דא' כתנאי מבואר דאיירי בא"א לכאורה דהוא נגד דברי התוס' וכמ"ש מעכ"ת וכבר קדמו הגאון מלבוב בס' ישועות יעקב וכתב שנעלם מהב"ש דברי התוס' שכתבו דאיירי בפנוי' וכן ראיתי שכתב אאזמ"ו הגאון ז"ל בתשובה סי' סמ"ך: הן אמת כי אחר ההשקפה לא אוכל הבין דבריהם כי כפי הנראה סוברים דממ"ש תוס' דאיירי בקלא דקודם נשואין היינו בהיותה פנוי' אבל ז"א דשפיר איירי בא"א ויצא הקול בשעה שהיתה יושבת תחת בעלה אלא דכוונת תוס' דלא נימא האי תצא היינו מבעלה דזה קלא לאחר נשואין אלא תצא היינו במת וניסת לכהן וזה שכתבו תוס' שיצא עלי' קול קודם שניסת לכהן דייקא וכן מורה להדיא לשון הרשב"א שם ועיי"ש ואולי כוונתם דלפי דברי תוס' אין הכרח דאיירי בא"א דכיון דאיירי רק לענין כהן י"ל דאיירי ביצא קול בהיותה פנוי' ולא כדברי הב"ש שכ' דאיירי בא"א אלא די"ל דדיוקו של הב"ש דאיירי בא"א הוא מכח דקתני אכלה בשוק כו' הניקה בשוק בין מילי דפריצות וגם למה נקט הניקה בשוק הא כיון שהניקה ע"כ הרה לזנונים וילדה וע"כ נצטרך לומר דהניקה בשוק איירי בהיותה פנוי' אחר שהיתה נשואה ונתאלמנה וזה דחוק ואינו במשמעות הברייתא ויותר מיסתבר לומר דהאי הניקה בשוק היינו שיצא הקול שהניקה בשוק בא"א ביושבת תחת בעלה ולהכי אינו אלא פריצות ודומי' דהכי אכלה בשוק כו' ומפני זה כתב הב"ש דאיירי בא"א. אמנם לפי מ"ש למעלה בלא"ה א"ש דברי הב"ש דהא לדעת תוס' דהך דשם מזנה והך דבעולה איירי בסתם זנות דאסורה לכהן בזינתה עד שתאמר לכשר נבעלה החילוק פשוט ומבואר בין פנוי' לא"א דבפנוי' דאין האיסור רק מחשש שמא לפסול א"כ יש לומר זהו בראו שנבעלה ממש אז בעי' ברי אבל ביצא קול מזנה דאין כאן איסור ברור די"ל פרוציתא בעלמא אז לא בעי' ברי וסמכינן אחזקה דבודקת ומזנה וכה"ג כ' בהפלאה לענין טענת פ"פ עיי"ש בסוגיא ותו דבקול הו"ל ס"ס שמא פריצותא בעלמא ושמא לכשר נבעלה ובס"ס אפילו ר"י מודה דנאמנת באמרה לא נבעלתי כמ"ש תוס' פ"ק דכתובות משא"כ ביצא קול על א"א שזינתה דליכא רק ספק פריצותא דבכ"א שזינתה נאסרה לכהן להכי חיישינן וע"כ קושי' הב"ח רק לפרש"י אהך דיצא שם מזנה לכותי ועבד ובעולה לכה"ג דליכא רק ס' פרוציתא אבל אם אמת הדבר שזינתה עם העבד או נבעלה כה"ג אסורה ובזה אין חילוק בין פנוי' לא' וע"ז הוצרך הב"ח לסברתו שוב מצאתי כך בדרישה סי' ואו וז"ל אבל א"ל דלעיל בא"א איירי שהכל נאסרו עלי' דהא גם כאן יצא שם מזנה פרש"י עם כותי ועבד ושוים לכהן כא"א לישראל והביאו הב"ח בקו"א וע"ז כתב סברתו לחלק מטעם דבא"א לא א' פריצותא ולפ"ז יפה השיגו הב"ש דודאי פי' התוס' דאיירי תצא מכהן וכן הא דאריב"ן לא מצינו יושבת תחת בעלה היינו כהן הוא דחוק דלא כזכר כהן בברייתא אלא שהוצרכו לזה לפי שיטתם דקלא דבתר נשואין ל"ח כלל שלא תקשה מהא על ר"א וכמ"ש זקני מהרש"א שם אבל לרש"י דסובר כהי"מ דקלא דבתר נשואין היינו דוקא ביצא קול שהנשואין הי' באיסור אבל בקול לאחר נשואין במקום שא"י לבעל חיישינין אתי' הך ברייתא כפשטא ביצא קול לאחר נשואין על א"א שזינתה לענין תצא מבעלה ול"ק אר"א מהך וזה שכתב הב"ש דאיירי בא"א רק לשיטת רש"י שהוצרך הב"ח לסברתו ומוכח דאין חילוק בין פנוי' לא"א וכאמור: אמנם אני לעצמו עדיין אני אומר דברי הב"ח נכונים וקושי' הב"ש מהך כתנאי לק"מ דעיקר סברת הב"ח לחלק בין א"א לפנוי' ביצא