השיב משה אבן העזר פט

לפירוש רש"י וגם אם לא נימא כפירוש מהרי"ט בדברי רש"י וגם לא נימא כדברי מהר"י בן לב דאין לנו לדמות בזה מ"מ אדרבה ע"פ פירוש רש"י הנ"ל ודאי דיש להקל בנד"ד דהא לפי פירוש רש"י הנ"ל מוכרח שם בגמ' דבמלתא דעל"ג נוגע כשר מדפריך שם בגמ' ואי ערער דפגם משפחה גלוי מלתא בעלמא הוא. והנה לפי מאי דפירש רש"י שם בגמ' שדבר זה צריכין הן לברר וכו' ע"ש לא מוכח כלל אך דעל פי' זה הקשה התוס' קושי' עצומה מאד שם בד"ה תרי ותרי נינהו שכתבו תהו תימא איך יתברר הדבר לעולם כו'. ע"ש ומכח זה דחו התוס' לפירש"י ותפסו לפי' ר"ח משום שנתבטל ועד המושב ע"ש ועיין בחו"מ סי' מ"ו סעיף כ"ז דתפס בפשיטות בש"ע דלא כרש"י ועיין בש"ך שם ס"ק ס"ו שהוא מסכים לפירוש רש"י ועיין שם מה שתירץ על קושי' התוס' הנ"ל איך דבר זה יכול להתברר ועיין בתשו' נוב"י חלק אה"ע סי' ס"ה בנידון עגונה והכחשת אנשי ק"ק פין להכחשת קהלתינו ק"ק פרעמסלא עיין מ"ש שם על דברי הרב הגאון אב"ד דפרעמסלא ז"ל שהי' רוצה לומר דבדקדוק אמרו רז"ל תרי כמאה. והנראה שנשמט מהגאונים הללו הגאון דק' ליסא ודק"ק פראג ודק"ק פרעמסלא דברי הש"ך הנ"ל מדלא הביאו. ומ"מ דברי הגאון מפראג נראים נכונים ומוכרחים בראיות. וא"כ קושי' התוס' על רש"י במקומו עומד ונמצא אם נרצה לקיים פירוש רש"י הנ"ל בהסוגיא דמשום נוגעים אתינן עליהו ע"כ צריכין אנו לפרש כמו שפירש רבינו ישעי' הזקן בספר המכריע סי' מ"ד וזה לשונו שבודאי אם שני הדיינים מכחישין את אלה המעידין עליו כי עבד הוא אינו חותם על פיהם דתרי ותרי נינהו כדאמרן בגזלנותא אלא כשאומר ואי ערער דפגם משפחה הכי פירושו דהשני עדים מעידים על משפחתו של זה הדיין דפגומה היא שנטמע בה עבד וכל משפחתו בחזקת ספק פסול הן. וכיון שמחזיקין המשפחה בחזקת פסול כל המשפחה פסולים להעיד ולדון ואלו השני דייני' מעידים על זה הדיין שאינו בא מאותו שנטמע העבד בהן. כי אם מיחוס כשרות הוא בא שאינם מכחישין את העדים אלא מוציאין את זה שלא יעמוד בספק פסול כשאר בני המשפחה הלכך עד שלא חתמו שאינם נוגעים בעדותן מעידין בפניו וחותם. אבל משחתמו שהם נוגעים אינם מעידים עלי' וחותם אבל אם הוי אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' כרש"י ולא כר"ח עיין שם בראש הסימן הנ"ל וע"ז מקשה גלוי מלתא בעלמ' הוא וא"כ אי אפשר לפרש כפירש רש"י שדבר זה הן צריכי' לברר דלמה צריכין לברר כיון שאין עדים מכחישין אותם ולאו נוגעים הן דהא בנא חתמו איירי ולמה יגרעו מכל העדים דע"פ שנים עדים יקום דבר ואף אם תאמר דצריכים לברר מ"מ קשה קושי' רבינו ישעי' הזקן הנ"ל ע"ש בסימן הנ"ל קודם שפירש פירוש זה ע"ש והאמת יורה דרכו דלפירוש רבי' ישעי' הנ"ל ודאי דאין מקום כלל לומר דצריכין הן לברר וכן כראה ברור מדברי רבינו ישעי' הנ"ל דלכך פירש פירוש אחר בהקושי' גלוי מלתא בעלמא הוא וזה לשונו ומקשה ואמאי לא כיון שהדבר הזה יוכל להתברר עוד ע"פ אחרים ויודע כי כשר הוא קי"ל דמלתא דעל"ג לא משקרי אינשי והלכך אע"פ שהם נוגעים בעדותן נאמנין ובודאי לא משקרי דבאיזה עדות לא נאמין להם כשהם נוגעים כשלא יוכל להתברר כי אם הם מעידין עכ"ל וא"כ לפ"ז מוכח שפיר דבמלתא דעל"ג נוגע כשר אף שאין מלתא דעל"ג ודאי רק דמסתמא יוכל לברר נוגע כשר ואף באתחזק איסורא דהא כאן אתחזק אסורא של משפחתו ע"פ עדים וא"כ ודאי דנוגע כשר בעדות אשה. וא"כ בנד"ד לפ"ז אף עדותו שהעיד בראשונה הוי עדות מעליא. והנה ישמח הגאון מפראג במתנת חלקו שכתב דנוגע כשר במלתא דעל"ג שמצאתי לו חבר גאון קדמון: ע"א והנה אחר גמרי כל הנ"ל באתי לק"ק לבוב ומצאתי שנדפס בדפוס ספר חדש על חו"מ נקרא קצות החושן וראיתי שם בסי' כ"ח ס"ק ז' דחה ג"כ להך דמוהרש"ל בתשובה בשני ראיות ראיה אחת מתוס' פ' מרובה וראיה השניה מגמ' פ' זה בורר דף ל' ע"ש. והנה אף שהיטב אשר דבר מ"מ לאו דסמכא הם הראיות אלו כ"כ דיש לדחותן דשאני התם דלא נחשד להעיד שקר אף בשעה שהעיד ביחידי ובפרט שם בפ' זה בורר דידע שיש עוד אחד ויצטרך לחזור ולהעיד עמו כאחד משא"כ בשלא בפניו דאין מדקדקין בעדותו כמ"ש הסמ"ע בסי' כ"ח וכבר כתבתי באות ג' דהך חשש דלהחזיק דבריו אינו רק במקום דחשדינן לי' ששיקר בראשונה י ומש"ה לא קשה נמי מה שהקשה שם בספר הנ"ל בס"ק הנ"ל דברי העיטור אהדדי וכמ"ש באות ג' לדחות ראית הט"ז ע"ש. ומיהו אף שיש לדחות כן כדי לישב דעת רש"ל מ"מ האמת יורה דרכו. וסמך גדול יש גם מגמ' דסנהדרין הנ"ל ובפרט להלבוש דסובר דנוגע פסול כמו קרוב מגזרת הכתוב דאדם קרוב אצל עצמו א"כ ודאי דהוי ראיה ברורה מגמ' דסנהדרין הנ"ל דלא הוי נוגע משום להחזיק דבריו דאין לדחות כמ"ש דגם כשהעיד ביחידי לא נחשד לשקר מ"ע הא בראשונה ביחידי היה ואין מועיל עדותו ועכשיו כיון דרצונו של אדם להחזיק דבריו הוי נוגע ופסול מגזה"כ. אלא ודאי דלא הוי נוגע כלל משום זה ודוק ועוד ראיתי שם בספר הנ"ל בסי' ל"ג ס"ק ב' דהיסב דעת העיטור לדרך אחר דלא כהש"ך והיינו דהעיקר משום דאיפסק הדין קם דינא ולא משום דעביד להחזיק דבריו כלל והטעם דאמרינן קם דינא דהוי כמו יאוש וכמו דאיתא בתרומת הדשן סי' ש"י והובא בדברי הרמ"א בסי' רס"ח לענין קניית חצר דבא בממ"נ דמחלק בין נפסק הדין ע"ש א"כ ה"נ דכבר אפסק הדין כשהיה קרוב ואז כשהיה קרוב היה הדין כהלכה דהא אז פסול היה לכן גם אחר שנתרחק אין הדין חוזר ודוק עכ"ל והנה אם נחליט דבריו לאמת א"כ פשיטא דיש להקל בנד"ד דא"ע כלל לנד"ד. אך דבריו לא נהירין כלל לענ"ד דמה שמביא מתה"ד ומרמ"א סי' רס"ח לא דמי כעוכלא לדנא דשם ממון אחר הוא ובממון הראשון כבר זכה מן הדין דהעמע"ה והספק הנ"ל הוא לכל העולם ואף להתובע הוא בספק ג"כ. דמי כהחכם יודע פשר דבר להכריע בין שני הדיעות. וכן גבי ספק ויבם מקור הדין הנ"ל ספק שאין יכול להתברר הוא וגם להתובע הוא בספק ואין ביניהם הכחשה וכפירה רק ספק מוחלט לכך חזר דינו דנפסק מחמת ספק כאלו נפסק בודאי דהוא שלו ומיאש לה אידך מיניה כיון דאין יכול להתברר לעולם משא"כ בכל טו"ת דהם ע"י הכחשה וכפירה הא קי"ל כל זמן שמביא עדים סותר הדין וא"כ אם הוי באו עדים לזה ממד"ה אחר שנפסק הדין היה אמרינן דחוזר הדין ולא הוי אמרינן דכבר נתיאש ועכשיו בעדות זה שנתרחק נימא דכבר נתיאש אלא ודאי דזה שיודע בעצמו שהאמת אתו לא מיאש לעולם דסובר שקר אין נו רגלים והיום או למחר ימצא עדים או שמא יעשה תשובה ויחזיר לו את שלו ובין כך ובין כך לא מייאש ממנה מה שאין כן בנידון דתה"ד דאף לצאת י"ש לא צריך להחזיר מחמת הספק וכן גבי ספק ויבם כמבואר כל זה לכל מי שדרך על מפתן הפוסקים בדיני ספק וגם אין יכול להתברר לעולם לכך אמרינן שפיר דמיאש. ועוד מעיקרא דדינא פרכא דהא קשה על תה"ד דכתב הטעם משום יאוש תא קי"ל בב"ק דף ס"ז וס"ח ובש"ע חו"מ סי' שס"א סעיף א' דיאוש לחוד לא קנה אלא ודאי צ"ל דה"פ דמייאש ומחיל ועיקר מטעם מחילה נגעו בה והיינו דמחמת שמיאש לזכות בו ע"פ דין לכך מחיל אף אם באמת דין אתו כיון דלא יכול להתברר לעולם ולא הוי מחילה בטעות כיון דאמת הוא שלא יכול להתברר גומר ומוחל מחמת הספק והיינו דוקא שם דידוע לו דחברו זוכה מספק ואינו מחזיק בזדון בשלו ואיננו חייב בדבר זה כלל רק כיון דמוחזק הוא. הדין אתו אבל היכא שיודע שחבירו מחזיק בשלא בזדון אדם בהול על ממונו ולעולם אינו מוחל וחושב הלעיטהו לרשע וימת וזה ברור לענ"ד וא"כ נדחה ראיתו מתה"ד ורמ"א ועוד דהא גם שם בסי' רס"ח חולק הש"ך וסובר דבא עליו בממ"נ. ועוד דמה יענה במה שמפורש בדברי העיטור דעביד להחזיק דבריו כמו שהעתיקן הש"ך. ומ"ש דאז כשנפסק הי' הדין כהלכה נראה דכוון לחלק בין ראי' מעדים אחרים דסותר הדין ובין עדותו של זה שנתרחק דבעדים אחרים אגלי מלתא דלמפרע שלא כדין נפסק כבר כתבתי סברא זו באות ה' בישוב דעת זקני הרמ"א ז"ל. אבל כבר כתבתי שם דסברא בדויה היא ועוד דבלשון העיטור אין לו מקום. ומה שהביא ראיה מתשו' הרא"ש והוא בש"ע חו"מ סי' מ"ה סעיף י"ג וברמ"א סי' ל"ו דברים נכונים הן אבל ג"כ יש לדחות כמ"ש לעיל דשם לא נחשדו לשקר רק דכיון דנמצא ביניהם קרוב או פסול פסולין מגזרת הכתוב אבל מ"מ אף שאין ראיה ברורה לדבר זה מכאן גם מכאן זכר לדבר איכא דלא הוי נוגע משום דעביד להחזיק דבריו ועוד כתב בספר הנ"ל וזה לשונו ועוד נראה כיון דתחלתו בכשרות וסופו בפסול פסול. א"כ תיכף שהעיד הו"ל סופו בפסול ופסול אפילו שנתרחק עכ"ל וסברא זו עלתה על דעתי. אבל דחיתי אותה דלא נהירא כלל. דמה בכך שהגדה זו שהגיד בשעת קורבה הוי סופו בפסול ובאמת הגדה זו נפסל אבל למה יפסל הגדתו אחר שנתרחק דהגדה זו סופה בכשרות הוא וזה ברור. ומיהו גם אם הוי אמרי' סברא הנ"ל מ"מ בנד"ד פשוט להתיר חדא דהנגיעה דממון הוי לא שייך הך סברא לומר דאף דעכשיו בשעה שהעיד לא הוי נוגע ככל מ"מ כיון דכבר העיד משעה שהיה נוגע כבר הוי סופו בפסול דהא נוגע לא הוי פסול הגוף רק דנחשד לשקר וכיון דנסתלק הך חשדא דהא כבר נסתלק מן הנגיעה ואנן קיימין עכשיו דלא אמרינן הך סברא דעביד להחזיק דבריו א"כ ממילא דכשר דהוא דומה למ"ש הרמב"ן והביאו הר"ן סוף פ' האיש מקדש בנוטל שכר להעיד והבאתי דבריו לעיל באות כ' ע"ש דאם נימא דפסול נגיעה הוי כמו פסול קרוב א"כ פשיטא דכשר בנד"ד כמ"ש לעיל בכמה מקומות וזה ברור. ועוד דהא כתבו התוס' בב"ב דף מ"ג ע"א בד"ה ולסלקו דלא שייך תחלתה בפסלות בפסול ממון ע"ש וכן דעת רוב הפוסקים והכי נקטינן ועיין בש"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף י"ח ובש"ך שם ס"ק ל"ב וא"כ הה"נ לענין סופה בפסלות כיון דעכשיו לאו נוגע הוא וגם זה ברור ועוד דבעדות אשה כל הפסולי' דלית בהו חשדא דמשקר כשרין לה. ולכך במסל"ת כל הפסולין כשרין כיון דלית ביה חשד דמשקר דהא מסל"ת וקרוב ואשה כשרין אף באין מסל"ת כיון דלית בהו חשדא דמשקר. א"כ ה"נ דכבר נסתלק החשד א"כ אין לפסלו מחמת שכבר הגיד והוי סופו בפסול דלא גרע משאר פסולין. וזה ברור כשמש בצהרים ואין לפקפק בזה כלל. מכל הלין נראה דהאשה הנ"ל הנצבת בזה השאלה תצא להיתר ע"פ עדותו של העד מה שמעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה ושרי להתנסבא לכל גבר די תצביין: כל הנ"ל נלע"ד דרך מו"מ אבל לא להלכה ולא למעשה עד שיסכימו ע"ז רבותי הגאונים חכמי הדור ואז דרו דרינא בהדייהו כי היכי דנמטי לי' שיבא מכשורא ואם לא יסכימו ע"ז הרי אני מבטל דעתי מפני דעתם הרחבה. כל דברי יהיו בטלין ומבוטלין כחרס הנשבר שאין בו ממש ובפרט כי כתרוני סבבוני הקיפוני חבילי טרדין מכל צד והיה זה שלום. הכ"ד משה טייטלבוים מק"ק פרעמסלא בהרבני מוהר"ר צבי הירש יצ"ו וחתן הנגיד המנו' המפורס' מוהר"ר ניסן ז"ל מק"ק הנ"ל. אמרתי להעלות מרגיתא קטנה שלא יאבד שנתחדש לי בעסקי בתשובה הנ"ל