השיב משה אבן העזר ט

המסקנא מן הנטען איירי וא"ש וא"כ למה להתוס' הוכח' הנ"ל דרוק למעלה לא עדיף מקדל"פ: ואין לומר דהתוס' לא כתבו זאת רק כדי שלא יקשה באמת על המסקנא בגמרא גופא מנ"ל להגמרא זאת דרבי תצא מן הרוכל קאמר לכך כתבו התוס' והך לא עדיפ' מקלא דלא פסיק וא"כ לק"מ די"ל דזה פשיטא להגמרא דהא דר' אשי סברא פשיטא הוא וליכא למ"ד שיסבור בהיפך לכך הוי פשיטא להגמ' דרבי תצא מהנטען קאמר דג"ז אינו דא"כ איזה הוכח' כתבו התוס' מהגמ' הנ"ל גופא מה אלימא דהך קושיא מהך קושיא ולא הוי להתוס' לומר רק כפשיט' דמסתבר להגמ' דהך דרוק למעלה לא עדיף מקלא דלא פסיק מי' י"ל דכך אזלין דברי התוס' דגם אם נפרש תצא מהבעל כפירוש רש"י וגם המסקנא קיימא לענין תצא מן הבעל ונעשה עצמנו כאלו לא ידענו מדברי ר' אשי מ"מ על כרחך גם אנחנו צריכין להודות דמסתבר להגמ' דהך דרוק למעלה לא עדיף מקדל"פ וא"כ לפ"ז א"ש הסוגיא גם אם נפרש דרק לענין הנטען איירי ול"ק מנ"ל להגמ' דרבי תצא מן הרוכל קאמר כמ"ש והשתא ל"ק מה אלימא דהך קושיא על הסוגיא הנ"ל מהך קושי' כמ"ש דהא הך קושיא ל"ק רק לפירוש התוס' אבל הך קושיא קשה גם לפירוש רש"י וע"כ צריך גם רש"י ז"ל להודות לסברא זו וגם בעל דינינו מודה בזה קאמרי התוס' וזה ברור. היוצא מדברינו דהתוס' מפרשים לדברי רש"י ז"ל דלהמסקנא מוציאין בקדל"פ לחוד בין מהבעל בין מהבועל גם בלא עידי כיעור כלל וז"ב: ויש להבין איך יתכן פירוש זה בגמ' דאיך שייך לומר והלכתא כרבי בקלא דלא פסיק דהיינו בלא כיעור כיון דרבי בכיעור איירי מיהו לק"מ דהא אף להמפרשים דכוונת הגמ' קלא דלא פסיק וכיעור קשה ג"כ איך שייך לומר בזה הלכתא כרבי כיון דרבי לא איירי כלל בקלא דלא פסיק ועל כרחך צריכין לפרש כמו שכתב הרשב"א בחידושיו דלא כרבי ממש קאמר אלא כרבי דאמר תצא שלא בעידי טומאה עיין בחידושי הרשב"א ור"ל דה"פ והלכתא כרבי דאמר תצא שלא בע"ט רק באופן דיש קדל"פ הכי נמי להתוס' לפי מה שמפרשין ברש"י נמי הכי פירושו דרבי אמר דמפקינן בכיעור אף בלא קלא כלל דלא איירי מקול כלל וא"כ לפ"ז לדידיה ודאי מפקינן אף בקלא דפסיק בלא כיעור רק בקול כל דהו לחודיה מפקינן דקים להו להגמ' דהכיעור דרבי לא הוי רק כמו קול כל דהוא וסובר רבי דתצא וא"כ רבי סובר דשלא בע"ט תצא רק או בכיעור או בקול כל דהוא שזינתה וע"ז פסקינן הלכתא כוותי' דתצא שלא בע"ט רק אם יש קלא דל"פ ובקלא דפסיק הלכתא כרב דלא תצא רק בע"ט וזה פשוט: ולפ"ז היו יכולין התוס' להוכיח סברתם דהכיעור דרבי לא עדיף מקדל"פ מדאמר בגמרא והלכתא כרבי בקדל"פ משמע דעכ"פ רבי סובר תצא בקדל"פ אף בלא כיעור מי' עדיפא מיני' קאמרי התוס' דמהא דאמר והלכת' כרב כו' מוכח דאף בקלא דפסיק לחוד סובר רבי תצא וזה ברור: ואכתי יש להבין דמנ"ל להתוס' באמת דהפירוש בגמ' והלכתא כרבי בקדל"פ היינו בקלא דלא פסיק לחוד אף בלא כיעור דלא איירי בי' רבי כלל רק דכש"כ הוא מדברי רבי כמ"ש דילמא באמת הפירוש בגמ' עם הכיעור דאיירי ביה רבי וא"כ לק"מ מהא דר' אשי דאיירי בלא כיעור ומנא להו להקשות דנהי דאפשר לומר דהקושיא מקינוי וסתירה קשה אף אם נפרש כך כמו שהקשה הרשב"א בחידושיו על השאלתות כמו שאבאר לקמן בעזה"י וכן הנימוקי יוסף מקשה כן על השאלתות עיי"ש מ"מ הך קושיא מר' אשי ודאי ל"ק אם נפרש כך וא"כ מנ"ל להקשות ולהוכיח דתצא מן הרוכל קאמר דילמא תצא מן הבעל קאמר כפירוש רש"י ואעפ"כ ל"ק מרב אשי לא מבעיא לפי מה דמסקינן ההלכתא דל"ק דהא דמסקינן דמפקינן בקלא דלא פסיק היינו עם דבר כיעור וטובים השני' מן האחד אלא אף מרבי ל"ק על ר' אשי ויכולין אנו לומר לפ"ז דרבי ג"כ סובר כר' אשי רק הא דמפיק רבי בכיעור לחוד היינו משום דהכיעור עדיף מקדל"פ לחוד כמו שרוצין התוס' לומר והא דהוכיחו התוס' דלא עדיף הוא אם נפרש דהמסקנא דהגמרא הן בקלא דלא פסיק הן בקלא דפסיק איירי עם הכיעור דאיירי בי' רבי ממילא דהוכחתם לאו כלום הוא כמ"ש: והנראה לי בזה דהכי משמע להו להתוס' מפשט הלשון דהסוגי' וכן מראה באמת פשטא דהסוגיא דהא רב קאמר בעדים ורב ששת דפליג עליה דרב דעתו דאיירי המשנה וברייתא בקלא כמו דאמר רב ששת ואתא אחר ואפסקי' לקלא כו' אף דזה תמוה דהא אמרה רב ששת באיכא עדים ואיך שייך לומר ואפסקיה לקלא וכמו שהקשה רבינו תם באמת בחזרה כמו שהובא ברא"ש ובמרדכי מי' התוס' שלפנינו ורבינו תם קודם חזרה ודאי דהוי מפרשין ומתרצין כמו שאמר הרא"ש ז"ל במסקנתו וזה לשונו והאי דאמר כי אתי אחר ואפסקי לקלא אגב דבעי למימר אלא דליכא עדים ואתא אחר ואפסקי' לקלא נקט נמי בתחיל' קלא ועוד דאלישנא דמתניתין קאי דקרי ליה נטען דמשמע טעינת דברים בעלמא ולהכי נקט קלא ע"כ לשון הרא"ש ז"ל רק דרבינו תם בחזרה לא ס"ל כך ומסתבר לי' טפי כמו שפירש בחזרה אבל קודם חזרה וכן כל העומדים בשטתו דקודם חזרה כמו הר"ח והר"י ובה"ג ודאי דמפרשים להא דאמר רב ששת ואפסקי' לקלא כמו שפירש הרא"ש זל במסקנתו וא"כ מ"מ מוכח דהחולקי' על רב מוקמי מתניתין והברייתות בקלא ונמצא עד השתא איירי הגמרא בקלא וקלא מסתמא פירושו שיצא עליה קול שזינתה אבל מעדים שראו דבר כיעור או הבעל עצמו שראה דבר כיעור לא מיירי דלא נזכר כלל ונטען נמי משמע נחשד בקול לשון טעינת דברים כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ כי מסיק הגמ' ואב"א הני מתנית' רבי היא אם הוי פירושו דרצה הגמ' לומר דאיירי הברייתות בעידי כיעור או שראה הבעל איזה כיעור א"כ הוי אוקימתא חדשה דלא איירי בה עד השתא וגם לא נזכר בהברייתות א"כ הו"ל להגמ' לפרושי והכי הו"ל לומר ואב"א הני מתניתא בראה דבר כיעור איירי ורבי הוא וכדרך הש"ס בכל מקום דמוקים באוקימתא חדשה וכאיזה תנא ומדלא אמר הכי רק בסתמא הני מתניתין רבי היא ש"מ דלא מוקים באוקימתא חדשה רק דאיירי כמו דאיירינן מעיקרא בקלא רק דמוקמא לה כרבי והכי פירושו דרבי היא דאמר תצא בהכיעור דרוכל יוצא כו' א"כ ודאי דסבר דאף בקול כל דהוא תצא דמסתבר להגמ' דהכיעורי' הנ"ל דרבי לא עדיף מקול כל דהוא שזינתה וכן מראין דברי רש"י שכתב בד"ה ואב"א וזה לשונו והנך מתניתא דאמרי נפקא רבי אמרניהו דמפקינן אשה מבעלה בקול כל דהוא עכ"ל וא"כ אמרינן עכשיו דס"ל לרבי בקול כל דהוא לחוד תצא וע"ז פסקינן הלכתא כוותיה דר' בקלא דלא פסיק דהיינו בקלא לחוד בלא כיעור תצא אבל לא בקלא דפסיק עם כיעור דהא בקלא דפסיק קיי"ל כרב דבעי עידי טומאה דווקא ולא עידי כיעור כנ"ל ברור בהבנת דברי רבותינו בעלי התוס': ומיהו אכתי לפי דברינו דברי התוס' אינם מיושבים דקשה למה להתוס' להוכיח ממשמעות הגמ' דלקמן דמסיק והלכת' כו' דמסתבר להגמ' דרבי סובר אף בקלא דפסיק מוציאין הלא משם לא מוכח מידי דיש לומר כמ"ש דפירושו עם הכיעור רק דעיקר הוכח' הוא מהאי בעית אימא כמ"ש א"כ מזה גופא הוי להו להתוס' להוכיח זאת דהכיעור לא עדיף מקלא דאל"כ איך אמר הא מני רבי כיון דהברייתות לא מיירי כלל מכיעור מי' לק"מ די"ל דבאמת כיוונו התוס' לזו הוכחה דהא בסתמא כתבו התוס' וזה לשונם דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק מכח הך ברייתא עכ"ל: וא"כ י"ל דכוונת התוס' הוא מואב"א הא מני רבי דאמר בגמרא דהא הברייתא לא מיירי בכיעור וגם בקלא דלא פסיק דאינו מפורש שם רק נטען דמשמעו נחשד ואף בקלא דפסיק נטען הוא ומהגמ' משמע דלא מוקים הברייתא בשום אוקימת' רק הניחו אותה על משמעה ואמר הא מני רבי היא: ונראה דלכך סתמו התוס' לשונם דמלקמן נמי מוכח דבקלא לחוד איירי דהלשון והלכתא כרבי בקדל"פ משמע דהוא רק קול לבד ולא דבר נוסף ומצורף להכיעור דאיירי ביה רבי דאל"כ הכי הוי ליה להגמ' לומר והלכתא כרבי והוא דאיכא ג"כ קלא דלא פסיק או דבקלא לחוד איירי וא"כ לפ"ז מוכח שפיר מלקמן בסמוך לחוד דרבי גופא סובר אף בקלא דפסיק לחוד מוציאי' כנ"ל בפירוש דברי התוס' דלכך סתמו לשונם דכיוונו לשני הוכחות הנ"ל וכן באמת מראין דברי הגמ' דבקלא לחוד איירי מכח הני מילי שכתבתי ויהיה איך שיהי' הדבר ברור כשמש בצהרים דהתוס' מפרשים לרש"י דבקלא לחוד בלא כיעור איירי אף שהתוס' שלפנינו לא ציינו כלל על פירוש רש"י מ"מ הא כתבו דאין לומר תצא מן הבעל כו' דהיינו פירוש רש"י ועל זה קאי גם מה שכתבו ועוד דלגבי בעל כו' וזה פשוט ועוד דהא הרא"ש ציין להדיא קושית התוס' על פירוש רש"י וא"כ הדבר ברור כמ"ש דלפי מה שמפרשין התוס' לדברי רש"י דעת רש"י כך הוא דבקדל"פ לחוד מוציאין בין מבעל בין מבועל ובקלא דפסיק אין מוציאין רק בעידי טומאה אבל עידי כיעור לא מהני כלל להוציא על ידיה אתתא מתותי' בעלה: נתיב ב: ומעתה נשוב ונתבונן בדיעה זו היעמדו דבריו לפסק הלכה אם לא והנה בהשקפה ראשונה ודאי נימא דדיעה זו נדחית לגמרי מהלכה דאיך אנו יכולין להצילו משיני כפירים ואריות רבותינו בעלי התוס' ז"ל ועל ארבעה לא אשיבנו הלא המה ארבעה קושיות עצומות שהקשו התוס' על דיעה זו שנים מסוגיות מפורשות א' מהא דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קינוי וסתירה ב' מהא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ושני קושיות ממשמעות הסוגיא דילן חדא דאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמהבעל לא מפקינן רק בעדים והתוס' סתמו דבריהם בראיה זו ומפורש הוא בחידושי הרשב"א וזה לשונו אלמא לכ"ע לא מפקי לה ב"ד מהבעל אלא בעדים דאי לרב בלחוד קאמר הול"ל קסבר ב"ד בעדים הוא דמפקי לה עכ"ל הרשב"א בחידושיו ולכאור' הוא ראיה שאין עליה תשובה וקושי' הרביעית אינו לפנינו בדפוס בדברי התוס' וטעות נפל בספרים וכך צ"ל בדברי התוס' דמבעל לא מפקינין אלא בעדים אע"ג דמנטען קתני בברייתא דמפקינן בקול באין לה בנים מן הראשון ועוד דבסמוך דרבה בר רב נחמן הוציאה תני ואפ"ה נטען אם כנס יוציא אלא בקנא לא מפקינן מבעל אלא מנטען והא דאצטריך בהנהו