השיב משה אבן העזר פח

דוק דידה לא מהני כמ"ש התוס' בדף קט"ו ע"א ד"ה טעמא דע"א ע"ש. מיהו ז"א דא"כ יש עוד כ"ע גדולה בין השני טעמי' הללו דלטעם דעל"ג נוגע כשר כמ"ש באות ס"ה ולטעם דדייקא נוגע פסול ובגמ' משמע דליכא כ"מ בין הנך טעמים רק ביבמה ובמלחמה ובקטטה ולמה לא קאמר הך נפקותא אלא ודאי דגם לטעם דדייקא הכשירו נוגע משום דדייקא מבחוץ וגם בעדותו מדקדקת היטב להשכיל ולהבין אם אמת יהגה חכו. ואינו דומה למ"ש התוס' בדף קט"ו שהבאתי בסמוך דהכא שאני דכיון דהכשירו נוגע משום טעם זה הוי עד מעליא ואינו דומה להיכא שאומר בדדמי ע"ש כנ"ל: ס"ח ומיהו הא ניחא אם נחזיק זאת שכתבתי באות ס"ה ליתד שלא תמוט דנוגע כשר לעדות אשה לטעם דעל"ג א"כ גם לטעם דדייקא כן כמ"ש אבל אם לא נימא כן רק דנימא דנוגע ודאי פסול רק דאתינן להקל בנד"ד מכח שנסתלק מן הנגיעה וחוזר ומעיד. ע"ז יש מקום להחמיר לפי מ"ש באות ס"ו דנימא דלטעם דדייקא שוב לא מהני מה שחוזר ומעיד דכבר אתרע חזקתה דדייקא ומנסבא ולא הוי רק כע"א בכל עקום ולא מהימן. ובזה אין לומר כיון דלטעם דעל"ג מהני מה שחוזר ומעיד א"כ ממילא דגם לטעם דדייקא מהני מדלא קאמר בגמ' הך נפקותא. דזה אינו דהא כבר כתבתי לעיל אות נ"ט ואות ס"א די"ל דלטעם דעל"ג לא מהני מה שחוזר ומעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה אך דהוכחתי באות ס"ב דלא נימא כן הואיל דלטעם דדייקא לא שייך סברא הנ"ל שכתבתי שם ומועיל מה שחוזר ומעיד וא"כ ודאי דגם לטעם דעל"ג כן מדלא קאמר הגמ' נפקותא הפכיות ע"ש וא"כ איך נאחז החבל בתרין ראשין להוכיח כאן להיפך להביא ראי' מטעם דעל"ג על טעם דדייקא והרי זה בא ללמד ונמצא למד ואדרבה דכיון דכתבתי ובררתי דגם לטעם דדייקא י"ל דלא מהני סילוק כל חד לפום סברתו ושוין הן בדבר זה וליכא שום נפקותא בין שני הטעמים הללו בנידון זה לכך לא הכניסו הגמ' בין האבעיות. מיהו גם זה אינו דאף אם נימא כן מ"מ יש מרחק רב בין טעמים הללו דלפי מ"ש שם באות נ"ט וס"א הסברא לטעם דמלתא דעל"ג א"כ היינו דוקא אם כבר העיד בשעה שהי' נוגע אבל אם לא העיד עדיין כגון דנודע לב"ד קודם שקבלו עדות מן קבלת השכר ואמרו לו להחזיר והחזיר ואח"כ קבלו עדותו והעיד כדת ודאי דמועיל עדותו. ואילו להסברא שכתבתי באות ס"ו לטעם דדייקא וכו' אף בכה"ג ודאי דאינו מועיל עדותו כיון דכבר הורע חזקתה של האשה שהרי ראינו שנתנה לו שכר להעיד וא"כ רצתה לסמוך על עדותו אף דנוגע הוא וזה ברור. ועוד נ"מ גדולה יותר מזה דלהסברא שכתבתי בטעם דעל"ג אף דלא מהני לה עדות של עד זה כיון שכבר העיד כשהיה נוגע מ"מ אם יזדמן לו פד אחר ודאי דיועיל עדותו של האחר ומלתא דפשיטא הוא וא"צ לפנים כלל ואילו להסברא שכתבתי בטעם דדייקא ומנסבא אם כן אם זה שקבל שכר ונודע והחזיר הלך לו ושוב לא העיד ואח"כ נזדמן עד אחר שמעיד לה ממיתת בעלה ג"כ לא יועיל עדותו לסברא הנ"ל דכיון דכבר הורע חזקתה דדייקא וכו' של האשה זאת א"כ שוב לא יועיל לה ע"א וא"כ הטעמים הללו רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב ונ"מ גדולה ביניהם ובגמ' משמע דליכא שום נ"מ טפי רק הנך דאיתא בגמ' אלא ודאי דשתי הסברות דחויות הם אלא דלשני הטעמים ודאי דמהני עכ"פ מה שחוזר ומעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה ועיין באות ס"א בסופו טעמים נכונים ע"ז לטעם דעל"ג ע"ש ולטעם דדייקא וכו' נ"ל ג"כ טעם נכון דלא אתרע חזקתה דדייקא כלל דאמרי' דודאי כל אשה דייקא ומנסבא רק דלא הוי אדעתה למחשדי' שיעיד בשקר בשביל הנגיעה אבל עתה כיון שראתה שהב"ד חשדו אותו בכך ודאי דדעתה סומכת על דעת הב"ד וגם היא חוששת לו ובודאי דלא היתה נשמעת לו אם היתה יודעת שיש לו גם עתה צד נגיעה בעדותו כנ"ל ברור. ובפרט דזה דבר חדש מאד לומר דאשה שהבטיחה שכר על האמת שוב לא יועיל לעולם לה שום עדות של ע"א וכ"ש אשה וגוי מסל"ת ועד מפי עד דשוב לא מהני לאשה הנ"ל ואין לכו להמציא מלבנו חילוקי' זרים אשר אבותינו לא שערום ובפרט דנרא' עיקר כמ"ש באות ס"ה וא"כ א"צ לכל זה רק לרווחא דמלתא ואם תרצה לומר דעדיין יש לדחות הוכחה שכתבתי באות ס"ב דלטעם דעל"ג ג"כ מהני מה שחוזר ומעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה מדלא קאמר נפקותא הפכיות בין הטעם דעל"ג ובין הטעם דדייקא ע"ש וע"ז תאמר דאם נפרש בגמ' כמו שפירש הגאון מפראג בתשובותיו בחלק אה"ע סי' ז"ך הנ"ל דהטעם דדייקא ג"כ פירושו שמכח הך סברא דדייקא הוי מלתא דעל"ג טפי ומתירא העד לשקר עיין עליו וא"כ לפ"ז גם בטעם דדייקא עיקר הטעם משום דמתירא לשקר דעל"ג הוא א"כ גם על זה י"ל הסברא כמ"ש באות נ"ט וס"ב על טעם דעל"ג ולכך לא קאמר הגמ' נפקותא בזה דשני הטעמים שוין הם בזה. מיהו מלבד דכבר ישבתי כפשוט קושי' הגאון הנ"ל שמחמתה הוכרח לזה הפירוש שהוא רחוק קצת מעומק הפשוט אף שדבריו נכונים ועיין מ"ש באות ס"ו וס"ז וכאן לעיל באות ס"ח שעדיין אנחנו בו ע"ש אלא אף אם נחזיק פירוש הגאון הנ"ל בגמ' הנ"ל לפירוש אמתי א"כ אדרבה יותר מרווח להקל בנד"ד דלפירוש זה נשאר בתקפו ע"ש באות ס"ה לשני הטעמים דהא פירושא דדייקא הוא שמתירא העד לשקר מחמת דעביד' דדייקא לחקור ברחובות ובשוקים והוי על"ג משום זה וא"כ נפל בבירא מ"ש באות ס"ו לפקפק ע"ש ודוק היטב: ס"ט סיומא דהך פיסקא מה שחוזר ומעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה ודאי דמועיל ודברי רש"ל אין להם שורש ועיקר ואין לחוש להם והוא נגד כל הראשונים ובפרט בנד"ד די"ל דאף הרש"ל מודה כמ"ש באות נ"ח ע"ש ובפרט דהגאון מפראג ני' דעתו להכשיר נוגע בעדות אשה ואף שלא סמך על דעתו למעשה מ"מ סניף וענף גדול הוא להצטרף לשאר טעמים להתיר ועוד דשינה בדבר בסי' כ"ט וכתב עוד ראיות חדשות שם מה שלא הביא בסי' ז"ך ומשמע שם מלשונו שהי' סומך על זה אף למעשה לאחר שהיו לו ראיות אלו רק שבנידון השאלה דשם הי' ריעותא אחרת שהחמיר על ידה ולא משום נוגע כלל. ובאמת הראיות נראים נכונים ואני בעניי ג"כ עשיתי סמוכין לזה ולדעת הלבוש בטעם דפסול נוגע ודאי דנוגע כשר לעדות אשה בלי ספק כמ"ש הגאון מפראג שם בסי' ז"ך. והנה אף שדחו את דבריו הסמ"ע והש"ך ז"ל הנה הגאון מהר"י בתומים סי' ל"ז ועוד במקומות אחרים מלא אחר דברי הלבוש ז"ל: ע והנה אחר גמרי התשובה הזאת פקחתי עיני וראיתי במהרי"ט בחלק חו"מ סי' פ' שבראש הסימן הנ"ל ר"ל דהוי נוגע הדיין שפסק כבר. ואחר זה בסי' הנ"ל האריך להוכיח דנוגע לא מפסל רק ביש לו איזה הנאה של ממון דוקא. ולא הנאה אחרת ועיין שם עוד בסוף סי' צ"ז ומסיק כן להלכה ע"ש והנה כך הי' עולה על דעתי באות מ"ח והנה בנידון דידי' שמקום הספק הי' אם הוי נוגע משום שדעתו קרובה אצל בני קהלתו ודאי דהדבר פשוט כביעתא בכותחא דמשום דדעתו קרובה דלא גרע מאוהב דעלמא ולא הי' נצרך לכותבו כלל לענ"ד וכל ראיותיו מאוהב ושונא ומאבי חתן ואבי כלה ומפלוני בא על אשתי ומפלוני רבעני לאונסי ומקרובי נרצח כולם הם סובבים רק על נידון דידי' דהוי רק אקרובי דעתי' לבד. אבל לא היכא דמגיע לו איזה הכאה אף שאינה של ממון דבזה י"ל דהוי נוגע ואם נפשך לומר דראיות אלו של מהרי"ט קאי ג"כ אכה"ג דסובר דמשום אקרובי דעתי' דהיינו אהבה או שנאה ג"כ הנאה יש לו וכמו שרציתי לומר בתשובה הקודמת באות מ"ח ומש"ה מדמה נידון דידי' להנאה שאינה של ממון. מיהו אם כך כוונתו כבר דחיתי ראי' זו באות מ"ט בדברים נכונים דאינו דומה הכאה הבאה לו מצדו להנאה הבאה לו מזולתו. ומה שמביא ראי' מתירוץ ראשון של תוס' דפרק חזקת הבתים. הנה גם אני הבאתי ראי' זו באות מ"ט ע"ש רק דהוא רוצה להוכיח מכאן דבעינן דוקא נגיעה של מעון ואני הוכחתי מזה דיש לחלק בין נגיעה לנגיעה ומשום נגיעה זו דתרעומות סברי התוס' דלא נפסל לעדות אבל לא רציתי לומר דדעת התוס' דבעינן דוקא נגיעה של ממון משום דכבר בארתי שם דליכא למימר כך דבעינן דוקא נגיעה של ממון. ומ"ש שם מהרי"ט דתירוץ השני של תוס' שם ג"כ מודה לזה הוא דוחק גדול. והנה מהרי"ט הרגיש שם גם בזה שכתבתי אני אות מ"ט להוכיח דאף משום נגיעה שאינו של ממון הוי נוגע מהא דאמרינן בב"ב לא ניחא לי' דלהוי לוה רשע ודחה ראי' זו וכתב דודאי אם אין לו לשלם לא הוי לוה רשע כלל אלא במי שיש לו לשלם איירי והכי קאמר לא ניחא לי שאהי' כל יתי בצער שאם יהי' לי יתר על מזונותי בצמצום מחויב אני לתת לבע"ח וא"א לצמצם ואהי' לוה רשע והשתא הנאת ממון הוא ואע"ג דהשתא לית לי' מידי ולא מפסל משום מה שיעשיר לאחר זמן ויהנה בעדותו כמ"ש בהגהות אשרי מ"מ הא מלתא כל יומא ויומא שכיח ומשום ספק דלא להוי לוה רשע יהי' צריך להוציא מתוך פיו ולא ניחא לי' בהכי עכ"ל. והנה אף שדברים נכונים הם וראוים למי שאמרם מ"מ אית לי' פרכא דהא אינו מחויב ליתן לבע"ח רק ביש לו יתר מכדי מזון שלשים יום וכסות י"ב חודש כמבואר בחו"מ סי' צ"ט סעיף א' וזה אינו מצוי בכל יום והוי כמו שמא יתעשר ועוד קשה דאם כונתו שהב"ד יכפוהו לשלם זה ודאי אינו נכון דא"ע כלל ללוה רשע רק דה"ל להש"ס לומר שהב"ד יכפוהו בכל פעם שיהי' לו יותר מכדי מזונותיו לשלם ועוד דהא ודאי לא שכיח בכל יום שיהי' כ"כ יותר שירגישו בו הב"ד. אלא ודאי דכונתו דלצאת י"ש יצטרך ליתן כי היכי דלא להוי לוה רשע א"כ על זה הדרא קושיתי דאם מעיד שקר פשיטא דרשע הוי אלא צ"ל כי היכי דלא נקריוה לוה רשע כמ"ש וא"כ ההוכחה במקומו עומד ועיין שם מ"ש בשם מהר"י בן לב דכתב שיש פנים לומר דאפילו היכא דליכא הנאה בעמון הוי נוגע והביא ראי' מפ' שני דכתובות דף כ"ב ע"א שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתם אין מעידים עליו וחותם וכו' ע"ש ומסיק מהר"י בן לב וכתב וז"ל ומכל מקום מסתברא לי דאין לנו לדמות מלתא למלתא משקול הדעת כי היכי דהתם אע"ג דליכא הנאת טמון חשבינן לי' נוגע ה"נ עכ"ל. הנה בזה שישו בני מעי שישו שכיונתי לדעת הגדול דכן כתבתי גם אני באות מ"ט דאין לנו להמציא נגיעות מדעתינו רק מאי דאתמר בדברי הראשונים ומהרי"ט ז"ל כתב על זה וז"ל אברא דמדמינן מלתא למלתא דפרכינן בפ' יש נוחלין ובלבד שלא ידמה ופריך כל התורה אדמוי' הוא אלא הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטריפות עכ"ל והא אין ראי' דבודאי מדמינן מלתא למלתא רק בפסול נגיעה דמצינו חילוקים שונים אין לכו אלא מה ששערו הראשוני' ובפרט מאי דנתברר בדברי הראשוני' דלא הוי נגיעה ודאי דדעתם רחבה מדעתינו. וגם יש ליתן טעם לחלק בין נגיעה דהכא לנגיעה דלהחזיק דבריו דכאן הוי גנאי אבל במה שישמיט עצמו ולא יעיד לא הוי גנאי ואף אם יודה ששיקר בפעם הראשון לא הוי גנאי כמ"ש באות מ"ט ע"ש ועיין דמהרי"ט ז"ל דחה לראי' זו שהביא מהר"י בן לב מפ' שני דכתובות וכתב דלא מבעיא לרי"ף ורמב"ם וכולהו רבוותא דפירושו משום שנתבטל ועד המושב ודאי דלא הוי ראי' כלל. אלא אף לפי פירוש רש"י אין ראי' ע"ש מה שכתב. ומיהו אם נימא כמהרי"ט דלא הוי נוגע רק בנגיעה של ממון. א"כ כ"ש דבנד"ד לא הוי נוגע כלל. ועדותו השני' עדות מעליא ואופה אנחנו מבקשים. ועוד דאף