השיב משה אבן העזר פז

אף דודאי בעינין דייק וכו' כמ"ש התוס' מ"מ בעי הגמ' כיון דלאו עיקר הסמיכה על זה סני בדיוק מעט וגם בכה"ג דמבעי איכא דיוק מעט א"כ ה"נ בנידון דידן ההיפוך דאם נימא עיקר הטעם משום דדייקא וכו' אף אם נימא דבעינן ג"כ לצרף הטעם דעל"ג וכו' מ"מ כיון דאין עיקר הסמיכה על זה גם בכה"ג דנד"ד יש לצרף הסברא דודאי לא אתר' לגמרי עכ"פ וכמ"ש באות ס"א בדברים נכונים ובודאי דלא אתרע הך סברא בנד"ד טפי ממאי דאתרע הך סברא דדייקא וכו' בנידון דבעי הגמ' וא"כ קושיתי במקומו עומד. אלא ודאי דגם בכה"ג דנד"ד הסברא דמלתא דעל"ג וכו' בתקפו ולא אתר' כלל מהטעמים שכתבתי באות ס"א זאת ועוד אחרת דבשלמא הך דכתבו התוס' דודאי הוי טעמא משום דדייקא מוכרח מדהחמירו כ"כ בסופה עיין בר"פ האשה רבה. במשנה ובגמ' דף פ"ח ע"א מבואר דמשום טעם זה החמירו כך בסופה כי היכי דתידוק מתחלתה ולזה נתכוונו התוספות בדיבור הנ"ל שכתבו וז"ל דודאי טעמא דע"א משום דדייקא ומנסבא כדמוכח לעיל עכ"ל משא"כ בהא דנימא דפשוט לו לבעל האבעי' דודאי בעינן דיהי' ג"כ מלתא דעל"ג מנ"ל זאת דלמא אף בלא טעמא דעל"ג מותרת משום טעם דדייק לחוד אין אלו אלא דברי נביאות וכן משמ' מדברי התוספות דדוקא דייקא בעינן בודאי כנ"ל וא"כ ראייתי במקומו עומד וגם מזקנים אתבונן מתשו' משאת בנימין סי' צ"ח שכתב דמהני סילוק בעד עגונה ולא העלה על לבו כלל למיחש להך סברא שכתבתי באות נ"ט. וכן הגאון מפראג לא נטה דעתו להחמיר רק ע"פ דברי הש"ך והעיטור. אבל זאת לא העלה לא הביא לומר דאף דאם לא נימא כהש"ך והעיטור יש לחוש כפי שכתבתי וסברא באות כ"ט ובהדיא כתב דבלא איפסק הדין אין לחוש כיון שהש"ך עי אפסק הדין ע"ש ולסברא הנ"ל גם בלא אפסוק הדין יש לחוש אלא בדאי דאין לחוש לזה דאין לכו לבדות מלבנו סברות חדשות להחמיר ובפרט דיש ראי' לסתור מהגמרא: ס"ד ובענין אם נוגע כשר לעדות אשה לא עיינתי בראיית הגאון מפראג מטעם שחשבתי ממ"נ אם יתברר לי היפך מדברי הגאון הנ"ל מה אני אף לא כמרכז נגד הגלגל לנגד הגאון הנ"ל זקן ויושב בישיבה ומרביץ תורה ברבים ד' יאריך ימיו ושנותיו עד ביאת הגואל ואני צעיר בחכמה ובשנים. ועוד הלא הגאון לא סמך על דבריו למעשה. ומה בצע לחלוק עליו כיון דליכא נפקותא למעשה ואם יתברר לי האמת כדברי הגאון הנ"ל מה יתן ומה יוסיף כיון שהגאון הנ"ל לא סמך על דעתו בזה ואנא מה אענה בתרי' ובפרט שנידון זה הוא בנד"ד לרוחא דמלתא דבנד"ד יש להקל בלא זה לכך לא רציתי לעיין בזה. אך מה שנפל בדעתי בהשקפה ראשונה בלי עיון כתבתי ואם מצער הוא. ולכאורה היה נ"ל להביא ראי' דנוגע פסול במלתא דעל"ג דלא כהגאון מפראג מעובדא דר' יהודא בר יחזקאל בקדושין דף ע' ע"ב שהבאתי לעיל אות ז' ע"ש דא"ל ר"נ לר"י כל ת"ח שמורה הלכה וכו' ואמר ר' יהודה הא איכא ר' מתנה דקאי כוותייה' מתנה לא חזיא לנהרדעא תליסר שני האי יומא אתא וכו' ע"ש משמע דאי לא אתא ר' מתנה לא היה ר' יהודא נאמן דגם ר' מתנה שמע כן משמואל ואמאי הלא כיון דר' מתנה קיים הוא הוי מלתא דעל"ג ואם כן אף אם הוי דן ליה ר"נ כנוגע מחמת המעשה או מחמת שהקניטו מ"מ הא נוגע מהימן במלתא דעל"ג. דבשלמא בעקרא דמלתא דאמר משמי' דשמואל לא הוי מלתא דעל"ג דכבר כח נפשיה דשמואל אבל במאי דאמר דר' מתנה שמע ג"כ הך מלתא משמואל הא הוי מלתא דעל"ג דהא ר' מתנה קיים הי'. אלא ודאי דאינו נאמן אף בעל"ג וכמו שחשש על אומרו משמיה דשמואל דאומר כן בדדמי משו' שהקניטו עיין מ"ש לעיל אות ח' ע"ש ה"נ חש על אומרו דר' מתנה קאי כוותי' אף דעל"ג הוא והא דסמכו ביבמות על יתרא הישמעאלי משו' דעל"ג הוא כמ"ש לעיל אות י"ב דסמכו עליו רק שלא להכריז מיד עד שישאלו משמואל וב"ד. אך זה אינה ראי' דבאמת דהי' נאמן אף אם לא הוי אתא ר' מתנה ולכך אמר ר"י הא איכא ר' מתנה דקאי כוותי ר"ל והרי קיים הוא והוי מלתא דעל"ג אך דאף דהוי יצא זכאי מהב"ד מ"מ הוי רינון מהמונים לכך הוא יתברך רצון יראיו יעשה ואיקלע ר' מתנה להתם כנ"ל: ס"ה והנה נ"ל להביא ראי' מני' וביה דדעת הגאון הנ"ל דנוגע כשר לעדות אשה אמת ויציב דהא על הך דהאמינו לע"א בעדות אשה איתא בגמ' תרי טעמי כמו שכתבנו לעיל או משום דדייק' ומנסבא או משום דמלתא דעל"ג הוא והשתא נחזי אנן מהיכן הרגלים לומר דלא יהיה נאמן ע"א ובפרט שלא בהכחשה דנצטרך ליתן טעמים ועל זה ישיב המושכל ראשון אמריו הא ע"א א"נ היכא דאתחזק איסורא ובפרט בדבר שבערוה עיין ביבמות פ"ח ע"א וע"ז גופא ישתוקק שכלינו להבין למה עד אחד אינו נאמן בכה"ג והדבר מובן דנאמנות דע"א לא אלים כ"ב ואפשר דמשקר ולכך יהיב הגמ' טעמים דבעד אשה גם פ"א לא משקר או משום מלתא דעל"ג או משום דדייקא וכו' ודאי ידעה ומבינה דאמת העיד כיון דסומכת עליו. היוצא מדברינו דהני טעמים שנאמרו בגמ' ע"ז דמהני ע"א בעדות אשה הם כדי שלא למחשדי' דמשקר ופשוט הוא. ואם תאמר דע"א לא נחשד לשקר רק דגזה"כ הוא דהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר מ"מ בעדות אשה דלא חיישי לגזה"כ יהי' מאיזה טעם שיהי' עיין בתוס' שם ביבמות פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר ומהרי"ק שורש למ"ד כתב בשם הרשב"א דהקילו חכמים להאמין ע"א באשה משום דכל דמקדש אדעת' דרבנן מקדש וכו' ע"ש. עיין בתשובות הגאון מפראג נ"י בסי' ל"ג וא"כ עכ"פ טעמים הנ"ל דנאמרו בגמ' דמלתא דעל"ג ודייקא ומנסבא הם רק לאלם נאמנותו דמחמת טעמים הללו לא חשדינן לי' כלל דמשקר וזה פשוט וברור. דהא לעד גזה"כ לא מהני הנך טעמים וקל להבין והשתא נחזי אכן דאם הוי חשדינן להעד דלמ' משקר איך מסתבר טפי אי לומר דחשדינן לי' דמשקר בלי שום הנאה לתועל' רק על מנן או דנימא דחשדינן לי' שמא העיד שקר מחמת איזה נגיעה הנעלמת מאתנו ודלמא מקבל שכר בחשאי וכדומה ודאי דהסברא נותן דהחשד דהטפל השני חזק טפי מהחשד דהפן הראשון דהלכה רווחת בישראל אין אדם חוטא ולא לו אך על שנים לא חיישינן מסתמא דלמא נוגעים הם ומשקרי וכן בע"א דקם לשבועה לענין זה לא חיישינן מסתמא דלמא יש לו נגיעה ומשקר אבל היכי דחיישי' דלמא משקר על כרחך כע"ש דהיינו משו' נגיעה הנעלמת. וא"כ כי אמרינן טעמים הללו בגמ' דמשום זה ליכא למיחש בעד אשה כלל דלמא משקר. א"כ ע"כ היינו אף משום נגיעה דהא זה עיקר החשש וא"כ ממילא שמעינן דנוגע כשר לעדות אשה ואין לומר דמחמת טעמים הללו לא חיישי' שמא יש לו נגיעה אבל כי ידעינן דיש לו נגיעה חשדינן לי' דלמא משקר. דז"א דטעמים הללו אינם ענין כלל דנימא מחמתם דאין לו נגיעה רק דנימא מחמתם דלא משקר כיון דעל"ג היא או דהיא ודאי ידעה שהאמת אתו דדייקא וכו': א ס"ו ומיהו לטעם דדייקא יש לפקפק בהוכחה זו די"ל דהכי פירושו דדייקא ומנסבא וא"כ בודאי לא שכרה את העד הנ"ל להעיד בשקר וגם ודאי דקדקה וידעה שאין להעד שום נגיעה בדבר עדותו דאם לא כך הוא בעצמה לא היתה סומכת על דבריו מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והוי חיישת דלמא משקר מחמת הנגיעה. ובלא"ה נ"ל דפירושא דדייקא היינו שמדקדק' מאד אחר העד נחקרו ולהבין תוכו. וע"פ זה מיושב מה שהקשה הגאון מפראג שם בסי' ז"ך על טעם דדייקא הלא אין לה שום ידיעה רק מזה העד ודוק וא"כ לפ"ז אם ידעינן בודאי דנוגע הוא לא מהימן. ועוד י"ל לפ"ז דאף אם נסתלק מן הנגיעה שוב יועיל עדותו אף למאי דקי"ל דלא כמוהרש"ל ולא חיישינן דלמא עביד להחזיק דבריו הראשונים מ"מ כיון דע"א הוא וכל עיקר נאמנות של ע"א בכאן היינו משום דאיהו דייקא ומנסבא וי"ל דודאי אינה סומכת על דבריו אם לא שידעה דלאו נוגע הוא. א"כ בכאן שהורע חזקתה ובפרט בנד"ד שהיא בעצמה קצבה לו שכר אף שלא שכרה אותו שיעיד שקר רק שהבטיחה לו שכר על דבר אמת שיגיד בב"ד מה שידע ממיתת בעלה מ"מ הרי ידעה דנוגע הוא ואעפ"כ רצתה לסמוך על דבריו דהא משום זה הבטיחה לו שכר דיגיד בב"ד. וא"כ אזלא הסברא דדייקא ומנסבא בהך אשה דכבר ראינו דלא דייקא דידעה דנוגע הוא ורצתה לסמוך על דבריו ודעתה קלה וחשבה שאעפ"כ אומר אמת אף שהוא נוגע. א"כ דלמא גם עכשיו כך הוא וידעה שהוא נוגע ואף ע"פ כן סומכת עליו שמחזקת בסברתה שאעפ"כ אומר אמת ובאמת יש לחוש דפיו ידבר שקר כיון דע"א הוא ולא מהימן בכל התורה הה"נ לא מהימן דמ"ש כיון דאזלא הך חזקה דדייקא א"כ הוי דינו כע"א בכל מקום ומיהו זה אינו דבשלמא אם הוי פרושא דדייקא ומנסבא כמ"ש דדייקא בעדות של העד הנ"ל י"ל שפיר כנ"ל אבל אם פירושו דדייקא היינו שדרכה לחקור היטב ברחובו' ובשווקים עד שיתוודע לה האמת קודם שתנשא. א"כ הוא דבר אחר לגמרי ולא אבדה חזקתה הנ"ל במה שסמכה על דבריו של העד. וראי' לדבר דהך דייקא לא קאי על עדות הנ"ל דהא בדף צ"ג ע"ב שם דבעי ע"א ביבמה ע"ש בלשון הראשון של הגמ' וקשה טובא הא ודאי איכא למפשט ממת בעלי תתיבם כמו דאיתא שם. וצ"ל כמ"ש שם התוס' דודאי לא חשדינן לה דלמא משקר' משום דרחמא לי' רק כיון דאיכא ע"א סומכת על דבריו ולא דייקא כבעלמא עכ"ל הרי להדיא דדייקא דעלמא היינו דאינה סומכת על דברי העד לחוד. רק דדייקה וחקרה דהא אין לומר דהכי פירושן של דברי התוס' הנ"ל ולא דייקא כבעלמא ואפשר שכרתו דהא אינה חשודה לעוות במזיד וג"כ א"ל דדלמא נתנה לו שכר שיעיד אמת והיא סבורה שמעיד אמת וא"כ נוגע הוא וחיישינן דלמא משקר ז"א דממ"נ אם לא נראה לה ששקר משום נגיעה א"כ בעלמא נמי יש לחוש כן ואם חוששת גם היא לכך א"כ גם בכאן אין לחוש כיון דאינה חשודה לעשות שום עיות במזיד. אלא ודאי דה"פ דמחמת דרחמא לי' אינה חוקרת מבחוץ כמו בעלמא ש"מ דדייקא דעלמא היינו שחוקרת מבחוץ: ס"ז ועדיין יש לדחות דגם בדברי התוס' י"ל דהכי פירושו כיון דרחמא לי' אין מדקדקת על עדותו וסומכת על דבריו ואף אם יודעת דנוגע הוא אינה חוששת ששנאה מקלקלת השורה וסומכת על דמיונה שנדמה לה שלא ישקר משום נגיעה. ועוד נראה לומר דאף אם נימא דפירושא דדייקא היינו שחוקרת מבחוץ ע"מ הא פשיטא שלא הבטיחה שום שכר להעד אף על הגדת אמת דמ"מ נוגע הוא וחוששת לו ואינה סומכת עליו כלל כיון דדרכה לדייק וגם הא בכלל דייקא וכו'. וא"כ בנד"ד שראינו שכבר הבטיחה לו שכר א"כ ראינו דדעתה קלה לסמוך על משענת קנה רצוץ כיון דאיכא חשש גדול בעדותו דלמא משקר משום הנגיעה והיא לא חששה א"כ חזינא דלא דייקנית היא וא"כ נימא דגם מבחוץ לא דייקא ועוד אף אם נימא דדייקא מבחוץ מ"מ כיון דאנו רואין דהיא מאמנת לו אף אם נוגע הוא. דא"כ דלמא גם עכשיו כן הוא. וקנוניא ביניהם להעלים מב"ד קציבת השכר. ואפשר ג"כ דתיקונה זהו קלקולה דמחמת שדייקה מבחוץ אינה חוששת על עדותו של עד כ"כ ובאמת לדינא כיון דהעד לא מהימן רק כע"א בשאר דברים א"כ גם