השיב משה אבן העזר פו

דמאי דמהימנינן להו שקרובים היו היינו דאמרינן דהמלוה גופא אמת ולא הוי רשעים כ"כ. א"כ מלוה גופא מידק דייק. ועוד נראה לומר דאף ר"מ מודה דאם נאמין להם שקרובים היו גם מע"פ לא הוי דהא לא הוי תחלתו וסופו בכשרות ולא מצינו דפליג ר"מ על זה רק דכך אזלין המשך דברי ר' מאיר דלפי דברי העדים מלוה גופי' מידק דייק. ולכך לא מהימני: וז"ב לפענ"ד. וגם דברי רש"י יתפרש כך. ומ"ש התוס' ד"ה מלוה גופא ולרבנן אפילו מע"פ לא הוי וכו' היינו דכתבו כן לפי האמת דר"מ סבר דהוי מלוה בשטר גמור וע"ז כתבו דלרבנן לא מבעיא דלא ס"ל להכשיר השטר משום זה דנהוי שטר גמור אלא אף מלוה ע"פ לא הוי. אבל ודאי דלא פליג ר"מ אהא דבעינן תחלתו וסופן בכשרות. וא"כ לפ"ז נדחה הראיה שלי ואעפ"כ במקומי אני עומד לדינא דכבר כתבתי והוכחתי בלא זה במה שיש בו די מהראשונים רובם ככולם דלא חיישינן בעדים דעבדי לחזק וכו' ובפרט די"ל דאף העיטור מודה כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים ואין צורך לכפול הדברים בכל פעם וסברא זו דעביד לחזק וכו' דנימא דעדים להוי נוגעים משום זה אין לו יסוד כלל ונסתר מכמה מקומות בדברי ראשונים ז"ל. ומסי' ע"ה סעיף י"ב אין ראי' שכתב שם ואין העדים קיימין כדי לשאול אותם דהגדתם בע"פ הוי מהני ולא אמרינן דעבדי לאחזוקי חתימתן שחתמו עם הקרובים והוא כעובדא דהעיטור דהעיד כשהי' קרוב דמשם אין ראי' דה"פ לשאול אותם אי למחזי או לאסהודי כדי למשווי שטרא אבל לא שיגידו הענין בע"פ וא"כ לא אכפת להעדים מידי ולא שייך בזה לאחזוקי דיבורי' ודוק ועיין שם בסמ"ע ס"ק כ"ט: ומיהו מהש"ך. בסי' ל"ט סק"ט ובסי' מ"ו ס"ק ל"ד יש ראי' ג"כ דלא אמרינן עביד לאחזוקי דהא כיון שהשטר לא נכתב כתיקונו כתב דהשטר פסול לגמרי וצריכין העדים להגיד בע"פ משמע מיהו דהגדתן בע"פ מיהו מהני: נ"ח. והנה לרוחא דמלתא אמינא דאף הרש"ל ז"ל דחושש לסברא הנ"ל דאחזוקי לשיקרא בעדים עודה בנידון דהשאלה דשאלינא קדמיכון דלא חיישינן לה דהא אף אם אמרינן לפסול נוגע בערות אשה אף דהוא מלתא דעביד' לגלוי' מ"מ ודאי דהך סברא דעביד להחזיק וכו' ולהוי משום זה נוגע הא ודאי לא אמרינן בעדות אשה ואסברה לך דהא אי אמרינן דנוגע פסול בהנאת ממון וכדומה פסול לעדות אשה ע"כ צריך לומר דאף דמלתא דעבידא לגלו' הוא ולא משקרי אינשי דחייש שמא יתפס כגנב בשקרו לעין כל דיבא הבעל ויעמוד חי לפנינו. מ"מ מחמת חמדת ממון אפשר דלא חייש או משום איזה הכאה אחרת לא חייש אף אם יתגלה שקרו לעין כל. על כרחך צריכין אנו לומר כן אם נימא דנוגע פסול לעדות אשה. א"כ לפ"ז איך נימא דהוי נוגע ומשקר כדי להחזיק דבריו הראשונים שלא יהא נראה לבריות כשקרן. א"כ כל עצמו של הנגיעה כדי שלא יהא נראה להמון כשקרן. הלא כיון דמלתא דעבידא לגלוי הוא ודאי דלא שייך זה דהלא יצא שכרו בהפסדו עולה מן הפחת ונלכד בפח ונפל ברברבי דאם יחזיק בדיבורו עכשיו על שקר. ויעיד שבעלה מת ותנשא לשוק. ואח"כ יבוא בעלה ויעמוד לפנינו אז אוי לו לאותו בושה כי אז יתגלה שקרו ונבלות לעין כל דהכל ידעו דנשאת אשה זו על פיו דנשואין קלא אית להו. וא"כ איך נימא דנוגע הוא דמעיד בשקר כדי להחזיק דבריו שלא יהא כראה כשקרן כיון דאדרבה ע"י עדות של עכשיו טפי יתגלה שקרו כיון דמלתא דעביד' לגלוי הוא. וא"כ אין לו הכאה בעדותו ולאו נוגע הוא כנ"ל ברור לכאורה דאף אם אמרינן דנוגע פסול לעדות אשה וג"כ נימא כמוהרש"ל דמשום דעביד להחזיק וכו' הוי נוגע מ"ע נוגע זה ודאי כשר לעדות אשה ובעדות אשה לא הוי נוגע ודוק: נ"ט. ומיהו יש לומר הסברא להיפך דאף דלא מפסל מטעם נוגע כמ"ש. וגם אם נימא דנוגע כשר לעדות אשה אפילו נוגע גמור וכדע' הגאון מפראג בחלק אע"ה סי' ז"ך ע"ש מ"מ י"ל דבכה"ג דנידון דידן לא מהימן מטעם אחר דהא ע"א לא מהימן בכל התורה כולה היכי דאתחזק איסורא ואין בידו ובפרט בדבר שבערוה. רק דכאן בעגונה מהימן משום דמלתא דעבידא לאגלוי הוא ומתירא לשקר שיתגלה שקרו ויבוש לעין כל לכך מהימן וא"כ הכא דאם לא יעיד עתה מ"מ יוחזק לשקרן אם יבוא בעלה מחמת עדות שהעיד בראשונה ואף דאין מרויח בעדותו עכשיו מ"מ י"ל כיון דבין כך ובין כך יוחזק לשקרן. ח"כ אזל לי' הך סברא דמלתא דעבידא לאגלוי והוי כע"א בכל התורה כולה היכי דאתחזק איסורא ואין בידו וג"כ דבר שבערוה דאינו נאמן. וג"כ אפשר לומר דסובר דיש לו הרוחה בעדותו של עכשיו עכ"פ אם לא יבא בעלה וק"ל ומיהו אם אמרי' דנוגע כשר לעדות אשה א"כ בנד"ד כמי מועיל דאף דנימא דעדות של עכשיו אינו כלום מכח הסברא הנ"ל שכתבתי דאזיל ני' הך סברא דמלתא דעביד' לאגלוי מ"מ הא עדות שהעיד בראשונה עדות מעליא הוי דהא נוגע כשר לעדות אשה ודוק: ס'. וא"ל דאכתי עדות הראשונה בנד"ד לא מעליא דנהי דהנגיעה אינה מזקת בעדו' אשה מ"ע נוטל שכר להעיד הוא ועדותו בטל משום קנס שקנסו החכמים ובהא ודאי אין לחלק בין עדות אשה לעדות אחרת כמ"ש הגאון מפראג בתשובה סי' ז"ך והניחא להרמ"א ז"ל בחו"מ סי' ל"ד סעיף ח"י בהג"ה דפסק בנוטל שכר להעיד דאם החזיר השכר עדותו קיים. ומשמע שא"צ לחזור ולהעיד. א"כ בנד"ד נמי כיון שהחזיר השכר עדותו קיים. אלא לדעת המ"ב דסובר דאף בנוטל שכר להעיד בענין דלא הוי נוגע מ"מ צריך לחזור ולהעיד אחר שמחזיר השכר שנטל. א"כ י"ל דכיון שנצרכים אנחנו לעדותו של עכשיו א"כ חזר הסברא שכתבתי למקומה. מיהו ז"א דכיון דאמרינן דנוגע כשר לעדות אשה ע"כ משום דאמרינן דודאי אינו משקר בעדו' אשה אף שיש לו נגיעה רק הא דמפסל בנטל שכר היינו רק משום קנס ולא משום דחשדינן לי' דמשקר. והא דלא מהני החזרת השכר לחוד וצריך לחזור ולהעיד היינו כמ"ש המ"ב שם סי' צ"ח משום דהעיד בפסול שפסלוהו חכמים משום קנס. וא"כ לפ"ז ודאי דמהני מה שחוזר ומעיד אחר החזרת השכר דלא שייך בזה כלל לומר דעביד להחזיק שקרו או הסברא שכתבתי באות נ"ט הסמוך דאף אם לא יעיד עכשיו מ"מ יוחזק כשקרן ואזלא הך סברא דמלתא דעביד' לגלוי' אדרבה הלא משום הך סברא אמרינן דגם מה שהעיד בראשונה אמת הי' רק דפסלוהו חכמים משום קנס. וא"כ אין בזה חשש כלל וזה ברור ועיין בש"ש לעיל אות ג' ע"ש ועיין בתשובת הגאון מפראג שם סי' כ"ט דשוי' נפש' הדרנא וכתב דנוטל שכר להעיד ודאי לא שייך בעדו' אשה. כיון דהוא רק קנס דרבנן וכל הפסול מדרבנן כשר לעדות אשה: ס"א. ומיהו אם נימא דנוגע פסול לעדות אשה אז י"ל שפיר דכיון דעדותו הראשונה לאו כלום הי' דנוגע הוא וחשדינן לי' דמשקר. א"כ גם עדותו של עכשיו אינו כלום אף אם נימא דקי"ל דלא כמהרש"ל ז"ל ומשום הא דעביד להחזיק וכו' לא נחשדו עדים לשקר. מ"מ הא אזיל הך סברא דמילתא דעביד' לגלוי' כמ"ש וא"כ לפ"ז לכאורה נפל בבירא. כל הפלפול שכתבנו מן אות מ"ח עד אות נ"ו להכריח דלא כמוהרש"ל ז"ל דאין זה מועיל בנד"ד ונ"מ טובא במקומות אחרים אבל לא בנד"ד. ומיהו על זה יש לי להביא ראי' דלמאי דבררתי דהעיקר דלא כמוהרש"ל ולא הוי נוגע בעדות משום הך סברא דעביד להחזיק וכו' א"כ אף לעדות אשה עד א' נאמן אף בכה"ג ולא אמרינן סברא הנ"ל שכתבתי באות נ"ט רק דאמרינן דבמלתא דעבידא לגלוי' לא משקרי אנשי אף שכבר אמר שקר מחמת איזה הכאה ונגיעה שיש לו מ"מ כשמסתלק הנגיעה ושוב אין לו תועלת שישקר תו לא עביד שיחזיק בשקרו משום מילתא דעבידא לגלוי' הוא. ובפרט דאכתי לא נעשה מעשה על פיו והשתא אם תנשא ע"פ עדותו של עכשיו תעשה מעשה רב והבושת גדול כשנעשה מעשה על פיו ועוד דכ"ע לא ידעו בעדותו כיון שלא נעשה מעשה אבל אם תעשה מעשה יתודע ויתפרסם עדותו לעין כל שאשה זו נשאת על פי זה ואח"כ כשיתגלה שקרו אוי לאותו בושה ועוד כיון שלא נשאת על פיו אף שידעו מעדותו מ"מ כשיבוא בעלה לא יהי' פרסום גדול אבל כשיבוא בעלה אחר שתנשא אז יהי' פרסום גדול מאד שמלתא דתמוה הוא וישיחו בו יושבי שער ונגינות שותי שכר ויהי' ללעג ולקלס בפני כל ויהי' שערורי' גדולה שאשה תצא מזה ומזה וכו' והבנים שיהי' לה ממזרים. ועוד דבלא"ה הרי כתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב בדף מ"ה דליכא אינש דלא קפיד בתרי לוה רשע שיוחזק בעיני הבריות טפי מחד שזה שכה בחטא והוחזק בעיני הבריות עכ"ל ע"ש ה"ה ה"נ ודאי דקפיד טפי שיוחזק בעיני הבריות שני פעמים למעיד שקר לפני ב"ד ממאי שיוחזק בפעם אחת ובפרט שבפעם השני' דלא הוי נוגע והוי חוטא ולא לו. וזה קשה מאד גם בעיני הבריות מכל הטעמים הנ"ל לא חיישינן להך סברא שכתבתי באות נ"ט והם טעמים נכונים בעזה"י ואינו מחוסר רק ראי' דטעם וראי' בעינן ויתבאר באו' הסמוך. ס"ב. ונאמן אני לקיים הבטחתי שיעדתי להביא ראי' דלא אמרינן סברא הנ"ל שכתבתי באות נ"ט דהא ביבמות בדף צ"ג ע"ב בעי ע"א ביבמה מהו וכו' עוד שם איכא דאמרי וכו' ע"ש דכל עיקר האיבעי' לשני הלשונות הוא אם עיקר הסמיכה על מלתא דעל"ג טפי ואם עיקר הסמיכה על דייקא ומנסבא יצמח חומרא ע"ש וכן בכל מקום דמבעי' בכה"ג הכל כנ"ל דמטעם עבידא לגלוי' קיל ומטעם דייקא ומנסב' חמירא ע"ש בדף קט"ז ע"ב דע"א בקטטה ובשום מקום לא אשתמיט למימר היפוכו דנהוי חומרא אם אמרינן טעמא דעבידא לגלוי וקולא אם אמרינן דייקא ומנסבא ודרך הש"ס לחפש בכל צדדי האיבעי' החומרא והקילא שיש בכל צד ולא לפרש רק חומרא שיש בחד צד אם גם בצד השני יש איזה חומרא בדבר מה. אלא ודאי דלא משכחת שום צד חומרא בטעמא דעל"ג יותר מטעמא דדייקא ומנסבה ואם נימא כמ"ש הסברא באות נ"ט א"כ איכא חומרא גדולה בטעמא דעל"ג יותר מבטעמא דדייקא ומנסב' דאם אמרי' טעמא דדייקא ומנסבא הוא עיקר ולכך סמכינן על עדות של ע"א א"כ אף כי העיד כבר כשהיא נוג' מהני עדותו כשמסלק עצמו דהא קיימינן אליבא דהני פוסקים דסברו דלא הוי נוגע משום דעביד להחזיק וכו' דלא כמוהרש"ל ז"ל משא"כ אם עיקר הטעם נאמנות דע"א מחמת מלתא דעל"ג א"כ בכה"ג שכבר העיד פעם אחת כשהי' נוגע לא שייך טעם זה לפי מ"ש הסברא באות כ"ט ואינו נאמן אלא ודאי מדלא אשכחן בגמ' שום צד חומרא בהך טעמא דמלתא דעל"ג ש"מ דאף בכה"ג שייך הך טעמא דע"לג כמ"ש לעיל באות ס"א. ס"ג. ומיהו לכאורה יש לדחות ולומר הא כתבו התוס' ביבמות דף צ"ג ע"ב ד"ה ע"א ביבמה דודאי טעמא דע"א משום דדייקא ומנסבא רק דהאבעיא הוא אם עיקר הטעם משום מלתא דעל"ג א"כ סני בדיוק מעט. אם עיקר הטעם משום דדייקא ומנסבא א"כ צריך דיוק רב עכ"ל ע"ש א"כ לפ"ז אפשר לומר גם לאידך גיסא כן דידוע לבעל איבעי' דבעינן ג"כ דיהי' גם מלתא דעל"ג ולא סגי בהא דדייקא לחוד. אך דהאבעי' איזה מהן עיקר וא"כ לפ"ז בנד"ד פשיטא לו דלא מהימן כיון דלא שייך כלל טעמא דעל"ג ולכך לא הכניס בהאבעי' כיון דפשיטא היא לו ולפי האבעי' דהיינו מה שמסופק בו ליתא רק בחד צד חומרא. מיהו ז"א חדא דכמו דבנידון הש