השיב משה אבן העזר פב

הוא וא"כ לאו נוגע הוא. ומה שישבתי דפירושו דלא ליקרי' אינשי וכו' נאמר בחידושי הרמב"ן בשם ר' יוסף הלוי ז"ל והוא רבו של הרמב"ם ז"ל ומה שפירשתי בדברי האלפסי דכיון לתרץ קושי' דמ"מ כשלא יעיד יהי' לות רשע לגבי לוקח ולגבי בע"ח פירש הרמב"ן ז"ל שם כן לדברי האלפסי. אך דאני הוספתי תבלין ודוק אך דלא ניחא לי' להרמב"ן ז"ל בתירוץ האלפסי מטעם הנאמר שם ע"ש. ומה שרציתי ליישב הקושי' ע"פ דברי הלבוש ע"ס דהטעם דנוגע פסול משום דהוי קרוב כבר כתבוהו הש"ך ז"ל בסי' ל"ז ס"ק א' דמחמת קושיא זו המציא הע"ש טעם זה והביא ג"כ בשם מוהר"ם מלובלין קושי' זו ושני תירוצים אלו ע"ש ומה שהוכחתי מזה דלא בעינן דוקא נגיעה של ממון רק איזה הנאה הוכחה הנ"ל כתב הש"ך ג"כ שם ס"ק יו"ד ע"ש ושמחתי שכיוונתי לדעת הגדולים הללו. והנה לכאורה נשמע מהראשונים ז"ל ר' יוסף הלוי ז"ל והרמב"ן ז"ל דפסול נונע משום שחשוד לשקר דאם נימא מטעם קרוב. א"כ לא הקשו ולא מידי כמ"ש. ומיהו י"ל דסברתם הוא דכיון דאם יעיד שקר ג"כ רשע הוא א"כ לאו נוגע הוא כלל ולא הוי קרוב אבל ז"א דמ"מ קודם שמעיד נוגע הוא וצריך לאותו דבר וכך צ"ל סברת הש"ך ז"ל ומוהר"ם מלובלין ז"ל הנ"ל שכתבו דלטעם הע"ש לא קשה קושי' זו אבל מ"מ דבעינן נוגע בשעת העדות דוקא. ומיהו נראה ברור דהוי נוגע גם בשעת העדות דמ"מ צריך לאותו העדות אף שאין נחשד לשקר משום זה מ"מ הא אין טעם הפסול כלל משום שחשוד לשקר וזה ברור בעיני וא"כ יפה כתבו הש"ך ומוהר"ם מלובלין ז"ל ולכך נראה מדברי הראשונים הללו ר' יוסף הלוי והרמב"ן דלא כהלבוש. ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הלבוש מהא דדרשינן בסנהדרין פ' ז"ב דף כ"ז ע"ב לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ומכאן נפקא דקרוב פסול להעיד ובנים להדדי דפסולין היינו מדכתיב בנים ולא כתיב בו ואבות לבני' דפסולין מדכתיב לא יומתו בנים על אבות והיינו בעדות אבות ע"ש וקשה הא פשטא דקרא בד"נ כתיב כדכתיב לא יומתו ודיני ממונו' נפקא ממשפט א' יהי' לכם כדאיתא שם דף כ"ח ע"א ע"ש וא"כ קשה למה לי קרא על זה דלא יומת והא בעדות הבן תיפוק לי' דנוגע הוא במה שמעיד להמית אותו דהא ראוי ליורשו ושמא רוצה שיזכה מיד בירושתו ואף אם הוי אמרינן דקרוב כשר להעיד הוא פסול משום דהוי נוגע אלא ודאי צ"ל כהלבוש ע"ש דהא נוגע מפסיל משום קרוב אתינן עלי' ואם קרוב כשר גם הוא כשר הי' ולק"מ אבל להסמ"ע והש"ך החולקים על הלבוש קשה ומיהו יש לדחות דקרא אשמיעינן אף במקום שידוע לב"ד דליכא שום דבר לירש ממנו או אף שמסלק עצמו באופן המועיל מירושתו כגון שנשבע שלא לירשו ועד"ר וכדומה ונחזור לענינינו דעכ"פ מוכח מדברי הגדולים האלו דהוי נוגע משום זה כי היכי דלא ליקרי' לוה רשע. אף דמדברי הגמ' אין הכרע לתרץ כמ"ש ע"פ דברי הלבוש מ"מ מהראשוני' יש הכרע וי"ל דגם מקושי' שני' של הגמ' דמקשה סוף סוף וכו' מוכח דעקר הנגיעה כי היכי דלא ליקרי' לוה רשע כמו שכתבתי לעיל בדברי הרי"ף והדברים ברורים דבמילי דשמי' ודאי דהוי חילוק גדול בין עבר ובין עבר ושבה. ומיהו גם מזה אין ראי' דבלא"ה דחה הרמב"ן ז"ל לפירוש האלפסי וסברת הרמב"ן ז"ל הוא דאף בעיני המון יש חילוק גדול בין פעם א' למוחזק ע"ש ומחמת זה פירש לקושי' הגמ' הנ"ל סוף סוף וכו' בדרך אחר עיין עליו. ולפי הדרך ההיא א"ש קושי' הגמ' גם אם נפרש דהוי נוגע משום דרוצה לצאת י"ש כי היכי דלא להוי לוה רשע מ"מ מי יבא אחר המלך אחר ר' יוסף הלוי ז"ל גדול הראשונים לחלוק על סברתו בלי ראי' ובפרט שהרמב"ן ז"ל הסכים על ידו ותלי' בי' זיינא וגם בלא"ה הסברא ברורה דאם נימא דהוי נוגע משום דרוצה לצאת י"ש דלא להוי לוה רשע א"כ כ"ש דהוי נוגע כי היכי דלא ליקרי' אינשי לוה רשע וכו' דיותר מתאמץ אדם לצאת ידי הבריות מלצאת י"ש דהא מצינו במס' ברכות בריב"ז שאמר לתלמידיו הלואי שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם ואם בתלמידי ריב"ז הקדושים אשר בארץ המוזכרים במס' אבות כך בהמוני עם עאכו"כ ועיין בטור חו"מ סי' ל"ז שכתב דניחא לי' דלא ליקרי' גזלנא ומביאו הסמ"ע בש"ע בסימן הנ"ל ס"ק ל"ה ומיהו אף שמוכרח דהוי נוגע בכה"ג מ"מ סברת מוהרש"ל אינה מוכרחת דהא הרמב"ן ז"ל גופא דסובר הפירוש דלא ליקרי' לוה רשע מ"מ ס"ל דלא הוי נוגע משום להחזיק דבריו כמו שאבאר בסמוך אלא ודאי דלא דמי נגיעה לנגיעה דהתם ודאי דנקרי' לוה רשע אבל הכא אף שלא יעיד עוד פעם מ"מ לא נתברר ששיקר בפעם הראשון ואין לומר דהא אם יסתור דיבורו א"כ יתברר ששיקר בראשונה זה אינו דמ"מ ישמיט עצמו ולא יחזיק ולא יסתור ודוחק לומר דלא יוכל להשמיט עצמו דשערי התירוצי' לא ננעלו. וראי' ברורה לסברא זו דאמרינן דמשום זה לא הוי נוגע דהי' יכול להשמיט עצמו מדהקשו התוס' בקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא דיהא נאמני' אחר שנשבעו וכו' וכבר הבאתי דבריהם לעיל אות ט"ז ע"ש והלא קושייתם מעיקרא לק"מ וממש טעות גמור הוא ח"ו דהא אכתי נוגעים הן אף אחר שנשבעו דמה בכך דכבר נשבעו הלא אם יודו עכשיו דלא נתנו למלוה ונשבעו לשקר ודאי דיתחייבו לשלם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולחזור ולטעון לפטור עצמו דהדרי ללוה ודאי דאינם יכולין כיון דכבר הודו דלא הדרי ללוה ונשבעו על זה וזה ברור. א"כ אכתי בנגיעתן עומדין והוכרחו להחזיק בשקרן וקושי' עצומה מאד היא על התוס' אלא ע"כ צ"ל דקושית התוס' דכיון דכבר נשבעו ונפטרים הם מן התביעה שהי' עליהם שוב לאו נוגעים הם דאף דלא מצי לסתור דיבור' מ"מ יכולין להשמיט עצמן מן העדות כיון דשוב אין עליהם תביעה כן צ"ל דלא לשוי' לרבותינו בעלי התוספת כטועים גמורים ח"ו כבר בי רב דחד יומא וא"כ חזינן רבינו התוס' דיקו ושפכו סוללה ע"פ סברא הנ"ל שהקשו קושי' משום זה. ומנ"ל להקשות וחדשו בתירוצם בסם ר"י דבר חדש מאד ע"י קושי' זו אלא ודאי דסברא ברורה היא כשמש בעיני בעלי התוס' ז"ל. וא"כ אנן מה נעני בתריהו אם לבם פתוח כפתחו של אולם אנן אף לא כמחט סדקית ולגמרא ולסברא דידהו צריכנא ובודאי דאין לכו לחלוק עליהם בעסקי סברא ודוק היטב. וא"כ לפ"ז אין לנו כומר דהוי נוגע משום להחזיק וכו' ועוד יש ליתן טעם לשבח ולומר דלא הוי נוגע משום להחזיק דבריו דמאי דנחשדי' שהעיד שקר משום הקורבה או משום הנגיעה או משום דהעיד שלא בפניו לא יתקן בזה דיעיד גם עכשיו כן להוציאו מהחשד דיאמרו דמחזיק בשקרו ובוש מלחזור ואדרבה כשיודה עתה לא יפסיד נאמנותו כלל ואדרבה יוחזק טפי לנאמן דיאמרו דהודה ולא בוש כדי שלא להעשות דבר שקר על פיו ולצדקה גדולה יחשב לו דרבים וגדולים הודו על חטא ונכתב לזכרון בספר לזכר רב ולנסיון גדול כמו שמצינו בר' עמרם חסידא שצעק על גודל תאותו להרע ובייש עצמו כדי שלא לבוא לידי מעשה ונכתב לזכרון בתלמוד דידן וא"ל דשאני ר' עמרם חסידא שבעודו ביצרו נתגבר משא"כ זה כשנסתלק הנגיעה או הקורבה אז הודה דחסרי' לגנבא נפשי' לשלמא נקט אבל אם הי' עדיין קרוב או נוגע הוי עדיין מחזיק בשקרו כך יאמרו הבריות אם יודה ויפסיד נאמנותו זה אינו דהלא יהודה מלך שבשבטים יוכיח דאחר מעשה הי' זמן רב ואיזה תאוה הי' לו שלא יודה כמו אז בשעת מעשה שנתגבר תאותו נכתב לזכרון במה שבייש עצמו א"כ ה"נ דמ"מ בייש עצמו וכן ראובן וחזי מה עלתה בהם מה שכרו על זה עיין בסוטה דף ז' ע"ב וזה גלוי לכל ותינוקות של בית רבן יודעין זה. וזיל קרי בי רב הוא. ומה"ת דיפסיד נאמנותו וירננו עליו משום זה וכי בשביל זה שאני זכר הפסדתי ועיין במס' מגלה דף כ"ה ע"ב שם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודו דיהודא קמ"ל שבחי' הוא דאודי עכ"ל הגמ' שם. ואף דאיתא בגמ' סוטה חציף עלי מאן דמפרש חטאי ויהודא עביד כדי שלא תשרף תמר וראובן עביד כדי שלא למחשדי לאחוהי וכאן לכאורה לא שייך זה מ"מ הא אמר ביומא פ"ו ע"ב דבין אדם לחברו מכסה פשעיו לא יצליח וכאן בין אדם לחבירו הוא וכן פסק הרמב"ם פ"ב מה' תשובה הלכה ה' ועוד דכאן בודאי דצריך להודות דאם יעיד גם עכשיו שקר א"כ יוציא מעון שלא כדין או יתיר אשת איש שלא כדין וכדומה מאי תאמר דישמיט עצמו ולא יעיד ולא יודה והיא הנותנת דאם יוכל להשמיט עצמו ע"כ לא שייך ג"כ לומר דעביד כדי להחזיק דבריו שלא יסתור דבריו ויוחזק כשקרן הא יוכל להשמיט עצמו ואי בלא יוכל להשמיט עצמו הרי טוב לז שיודה ואין לו גנאי כלל וממ"נ א"ש. וא"ל דהיא הנותנת כיון דדבר גדול הוא אם עודה ומפני מה אלא ודאי משום דדבר קשה הוא שיבייש עצמו ויודה וא"כ משום זה נוגע הוא דלא רצה לבייש עצמו דאטו כולי עלמא צדיקי גמורי נינהו כמו השבטים שבטי יה. ונראה דאם נעשה מעשה כמו ראובן ויהודה אז הוא ביוש גדול אבל אם לא נעשה מעשה מסתמא דמת כל אדם להודיע כדי שיתכפר לו כמו דאמרינן בחולין דף מ"א ע"ב סוף פ' השוחט לא שנו אלא שאינו מחויב חטאת וע"ש וע"ש ברש"י ד"ה לא שנו וכו' שם אינו מחפה עלי' כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל וסמכינן אסברא זו להתיר הבהמה וליכא אף מראית העין כלל ש"מ דסברא פשוטה היא לכל ולא נפיק שום חורבה מינה ע"ש ונראה דה"נ בלא איתעביד מעשה על ידו אף דמזיד הוי כמו שאבאר כן נ"ל מחמת ההכרח ומהראשונים ז"ל כמו שאבאר באות כ' ולא נצרכתי ליתן טעם כלל כי דבריהם א"צ חיזוק ומי יוכל לעמוד על דעת' וחכמתם ושיעורם של הראשונים ששיערו דפת כל אדם ואדם באיזה דבר הוי נוגע ובאיזה לא אך אהבה מגלגלת השורה אהבת החכמים ז"ל לנשק דבריהם לכך דרכי להטריח עצמי ושכלי לחפות על דבריהם שלא יהי' כחלום בלי פותר לפי ראות עינינו וליתן טעם לדבריהם כפי אשר יד שכלי הדל מגיע להבין דברי חכמים וחדותם כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם. ומי שדעתו יפה יותר ממני יתן טעם כאות יותר ושכרו לא יקופח ודרוש וקבל שכר הוא אבל לדינא אין אני סומך על סברתי וטעמי אף שנכון הוא בעזה"י לפי עניות דעתי רק על ההכרח מהראשונים ז"ל אני סומך ראשי ורובי: ועיין בתוס' דב"ב דף מ"ג ע"א דיה מפני שמעמיד' וכו' ועיין בהגהת הרא"ש שם דתפס תירוץ הראשון של תוס' הנ"ל דלא נפסל בשביל כן לעדו' ע"ש ועיין בטור סי' ל"ז דתפס תירוץ השני לעיקר עיין בב"י ועכ"פ ראינו דדעת התו' לחד תירוצא ודעת הגהת הרא"ש אף דמצי לאשתעי דינא מכח הך סברא דלא ניחא לי' דלהוי לשמעון תרעומת על' כדאיתא בב"ק דף ח' מ"מ לא חשוד להעיד שקר משום נגיעה כזו. אך דהטור ס"ל כיון דאמרינן דהוי נוגע והוי כבע"ד משום זה א"כ הסברא נותנת דלעדות ג"כ נוגע הוי וא"כ עכ"פ נשמע דיש לחלק בין נגיעה לנגיעה וא"כ מאי דאתמר בדברי הראשונים דלא הוי נגיעה בזה אתמר ועיין בש"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף ט' ועיין בסמ"ע שם ס"ק כ"ג דמשמע דדעתו דלא הוי נוגע רק בהכאה של ממון ועיין בש"ך שם ס"ק י' דהשיג עליו ועיין בתומים ס"ק ד' שם. ודברי נכונים מאד דהקרובים ודאי דכשרים להעיד ובעדות הגזבר. עצמו כתב דיש לספק אולי כש"ך עכ"ל ע"ש ולכאורה יש להבין איזה מקום הספק כיון דודאי דדבר ברור הוא דלאו דוקא נגיעה של ממון אלא אף נגיעה של איזה הנאה כמו כי היכי דלא ליקרי' לוה רשע וכו' אלא ודאי דמקום הספק שלו כיון דמצינו חילוקים בין הנאה בהנאה לא ידענא איזה מהם יוכשר