השיב משה אבן העזר פא

הנאה וכו' והבין מוהרש"ל דהנאה סתם משמע אף שאינה של הרוחה כלל רק שנהנה וחפץ לדבר זה. וע"פ זה סובר מוהרש"ל דגם כאן יש לו הנאה ושמח לבו במה שמחזיק דבריו. זה אינו דמשו' הנאה כזה ודאי דלא הוי נונע. וראיה ברורה לזה דאם נימא כמוהרש"ל ז"ל דמשום הנאה בעלמא כזו אף שאין לו שום הרוחה כלל מקרי נוגע. א"כ הא דקי"ל בסנהדרין כ"ז ע"ב ובחו"מ סי' ל"ג סעיף א' דאוהב ושונא כשרים לעדות. וקשה אמאי כשרים יפסלו מחמת נגיעה דהא סימני אהבה אמיתית שחפץ ונהנה ושמח לבו בטובת ובהרוחת הנאת הנאהב ומצטער ברעתו וכן להיפך בשונא וא"כ נוגע הוא דיש לו צד הנאה בהרוחת אוהבו ואף דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ לסברת מוהרש"ל דמשום הכאה בעלמא מקרי נוגע דהיינו שנוגע לו לעצמו משום שנהנה. א"כ הכא כמי משום שנהנה נוגע לו לעצמו א"כ הוי חוטא לו. וכן קשה לסברתו הא דקי"ל בכל מקום אין אדם חוטא ולא לו אף בשביל בנו כמו דקי"ל ביבמות סוף פ' כיצד דף כ"ו ע"א וכולן מותרות לבניהן או לאחיהן והיינו משום דאין אדם חוטא ולא לו וליכא חשדא. וא"כ אם אמרינן דהנאה בעלמא מחשב נוגע לעצמו שהוא נהנה בדבר זה. א"כ הכא כמי הוי חוטא לו ואיכא חשדא דכיון דבנו הוא כהנה להשיאו אשה שיהיה לו קורת רוח ממנו אלא ודאי דלא מחשב נוגע משום הנאה שאינה הנאת הגוף והרוחת מעון ולא נחשדו ישראל לחטוא משום הנאה כזו. בפרט להעיד שקר. וכמפורש שם במשנה דסנהדרין כ"ו ע"ב שם באוהב ושונא דלא נחשדו ישראל על כך ע"ש דאף דפסולי לדון עיין בחו"מ סי' ז' סעיף ז' ושם בהג"ה דמחמת אהבתו לא מצי חזי ליה חובה ולהיפך בשונא דמחמת שנאתו לא מצי חזי ליה זכות. והיינו ודאי משום דאוהב ושונא חפץ מאד ומצטער או נהנה ושמח בטובתו וברעתו של האהוב או השונא. ואעפ"כ לעדות כשרי' דלא נחשדו משום זה להעיד שקר כיון שאין לו לעצמו שום הרוחה בזה: ואף שיש לאהובו הרוחה אין אדם חוטא ולא לו. ומחמת הנאה שיש לו לח מחשב משום זה נוגע לעצמו דהנאה בעלמא הוא. א"כ ה"נ בנדון דידן. ולכאורה ראיה ברורה היא ומוכרח דלא כמוהר"של ואפשר לומר דיש לחוש דע"י החזקת דבריו יהיה לו הרוחת ממון דחושב אם לא יחזיק דבריו ויתחזי כשקרן יפסיד נאמנותו בעיני אינשי ויהיה לו להפסד במשאו ומתנו עם הבריות בצורך הלואה וכדומה ואף מדברי מוהרש"ל ז"ל לא משמע כן רק דסובר דלא בעינן הנאת ממון כלל מ"מ י"ל הלכתא ולא מטעמי'. וגם אפשר לכוין זאת בדבריו מיהו לעומת זה גם באוהב יש קצת הרוחה כי האוהבים שלשה מינים הם מי שמתנדב לרצון אהובו בממונו ובגופו. ומהם מי שמתנדב לרצון אהובו בממונו וגופו ונפשו. כן איתא בספרים והוציאו זאת מן המקראות בשיר השירים ה' אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו הרי מתנדב בממונו אמור שבזה לו לאדם ונקל בעיניו ליתן את כל הון ביתו באהבה ונאמר בשמואל א' כ' כי אהבת נפשו אהבה הרי אמור בנפשו ונאמר נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים שמשתדל בגופו למלא צורך מזונותי' וסיפוקה דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח וכו' הרי בגופו אמור. וזה נודע דדרך אוהבים אמיתים לעזור זה לזה במו"מ בהלואה וכדומה לעשות לו פרקמטיא וא"כ בהרוחת אוהבו ירוח גם לו אלא ודאי דמ"ש הרמב"ם אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זה אפילו רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד היינו דוקא שיש לו צד הנאה בעדות זה דהיינו בדבר ובנדון שמעידין עליו אפילו בדרך רחוקה כגון במוכר שלא באחריות דאמרינן דלמא חייב זה לאיזה אדם וניחא ליה להעמידה בפני בע"ח עיין שם ברמב"ם פ' ט"ז מה' עדות הלכה ג' וכן שם בהלכה א"ב וכן שם בהלכה ד' שמא הקנה אותם לבע"ח אגב קרקע וע"ז כתב הרמב"ם וכן כל כיוצא בדברים אלו ודברים אלו אינם תלוים וכו' כמבואר שם בהלכה הנ"ל אבל לא לחשוש שמא חושב ע"י עדות זה יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר דא"כ אין לדבר סוף והרמב"ם בדקדוק כתב בעדות זה ולא כתב ע"י עדות זה כנודע דרכו שמדקדק מאד בלשון היה וזה נכון מאד למבין דזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעיד שקר משו' שיחשוב שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה דכולי האי ואולי הוא. ולא נחשדו ישראל על כך רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח. ולן הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן אבל לו הוא בודאי א"כ הוא ולא בדרך רחוקה כלל. וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר ואסברה לך בדדמי כגון אלו חששות שכתבנו שאנחנו חוששין שמא חייב הוא ורוצה להעמידה בפני בע"ח ולכו הוא בספק אבל לו הוא בודאי שהוא יודע אם חייב הוא וכן בשמא הקנה אותן לבע"ח אגב קרקע שהוא דרך רחוקה לנו לחשוש כן אבל לו הוי נגיעה מזומנת אם כן הוא לכן אנו חוששין שפיר שמא כן הוא והוי נוגע. אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריוח ע"ז לא נחשד. וסברא רבה ועצומה היא בעזה"י וא"כ לפ"ז בנד"ד או באוהב גם לו הוא בדרך רחוקה וחשש בעלמא ומשום זה לא יעיד שקר דכולי האי ואולי הוא דלא ברי הזיקא ולא ידעי דו"ח לכך לא חיישינן אבל ביש לו הכאה ונגיעה מזומנת ע"י עדות זה אף לא בדבר זה שמעיד עליו ודאי דנוגע הוא. ויותר נראה דלכך דקדק הרמב"ם וכתב בעדות זה דלא כמ"ש לעיל בסמוך לפרש דקדוק הלשון הנ"ל דודאי אין חילוק בין ממון לממון בין ממון זה שמעיד עניו ובין ממון אחר דכל נוגע בעדות זה מקרי דוכי כתב הרמב"ם נוגע בדבר זה שמעיד עליו דלהוי משמע דוקא בדבר זה שגוף העדות עליו הלא בעדות זה קאמר הרמב"ם ואף שיש לו הנאה בדבר אחר עי"ז מ"מ בעדות זה הוא ק"ל רק נ"ל דקדוק הלשון הנ"ל כך דאם הוי כתב שיש לו צד נגיעה ע"י עדות זה הוי משמע שאף לו אין ידוע בבירור נגיעה מזומנת רק שיוכל לבוא ע"י עדות זה צד הנאה. ועל זה אנו חוששין. אבל בעדות זה משמע שאנו חוששין שמא יש לו צד הנאה מזומנת בעדות זה אבל לחשוש שמא יעיד שקר מחמת חשש שיחשוש העד שיוכל לבוא לו ע"י עדות זה לא חיישינן דמשום ספק וכולי האי ואולי לא יעיד שקר וכמ"ש הסברא לעיל בסמוך וזה כראה יותר ברור. וא"כ נדחה דברי מוהרש"ל בראיה ברורה מאוהב ונאמנים פצעי אוהב. וגם נדחין מדברי ומלשון הרמב"ם דהי' לו לדייק ולכתוב ע"י עדות זה דהוי רבותא טפי. אלא ברור הדבר כמ"ש וראיה לדברי דהיכא דלא ברי לו הריוח לא הוי נוגע משום אולי מהא דקי"ל בחו"מ סי' ל"ז סעיף יוד ע"ש והוא מוכרח מהש"ס ב"ב דף מ"ה ע"א דמקשה אי דלית ליה ארעא אחריתי וכו' עיין שם בתוס' ד"ה מאי נפקא ליה מינה וכו' ובנימוקי יוסף על האלפסי ומזה מוכח שפיר דהיכא דלא ברי לי' הריוח לא חשיד להעיד שקר משום אולי יבוא לו ריוח ועיין עוד בב"י סי' הנ"ל אות ז' ובסמ"ע ס"ק למ"ד: א מ"ט ועדיין יש מקום לקיים דברי מוהרש"ל ז"ל ולומר דבאמת אין חילוק בין הנאה להנאה אם הוא הנאת ממון או לא: אלא כל שנהנה בדבר הוי נוגע אף שלא הוי הנאת גוף וממון כלל. והא דאוהב כשר אף שנהנה כמ"ש. י"ל דבזה יש חילוק בין הנאה להכאה דדוקא בהנאה דבא לו מצדו מחשב משום זה נוגע אבל הנאה שבא לו מזולתי שישמח בטובת חבירו אף שנהנה לא מחשב משום זה נוגע דאינו דומה הנאה שבא לו מצד עצמו להנאה שבא לו מזולתו. ומשום זה אמרינן אין אדם חוטא ולא לו אף בשביל בנו ואחיו אף שנהנה ושמח בטובתן מ"מ לא נחשד לחטא מש"ז וא"כ בנדון של מהרש"ל שיש לו הנאה במה דמחזיק דבריו דלא לחזי כשקרן דהנאה זו מצד עצמו בא לו הוי נוגע שפיר. וראי' לזה דהא בב"ב דף מ"ה ע"א שם דמקשה הגמ' אסא דאמר דמעמידה בפני בע"ח היכי דמי אי דאית לי' ארעא אחריתי עלי' דידי' הדר ואי דלית לי' ארעא אחריתי מאי נפקא לי' מיני'. ומשני לא ניחא לי' דלהוי לוה רשע ולא ישלם ע"כ ש"מ דהוי נונע בעדות משום הכאה כזו שאינה הכאת גוף וממון רק הנאה בעלמא דלא להוי לוה רשע וכו'. וא"כ ה"ה בנד"ד כנ"ל וא"כ מוכרח כמוהרש"ל לכאורה אבל עדיין יש לדחות דאעפ"כ אינו דומה נגיעה דהתם דלהוי רשע לנגיעה דהכא חשש קצת רינון בעלמא אבל גם זה אינו דהא קשה על הגמ' הנ"ל דאיך נימא דיעיד שקר והוי רשע גמור כדי דלא להוי לוה רשע הא אם מעיד שקר פשיטא דרשע הוא. וא"כ לאו נוגע הוא אלא ודאי צ"ל דה"פ דלא ליקרי' אינשי לוה רשע וכו'. וא"כ לפ"ז לכאורה דומה ממש לנידון דמוהרש"ל ז"ל ולכאורה מוכח כן מהרי"ף ז"ל דה"פ דלא ליקרי' אינשי לוה רשע דהא שם בגמ' מקשה עוד ס"ס לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא וכתב הרי"ף ז"ל להך קושי' הגמ' בשינוי הלשון וזה לשונו ס"ס לא נפיק משמא דלוה רשע וכו' ויש להבין למה שינה מלשון הגמ'. אלא ודאי דכיון למ"ש לתרץ הקושי' הנ"ל. ומיהו יש לדחות הראי' הנ"ל מהרי"ף דאם הוי הרי"ף מתכוין לכך הי' לו לכתוב תיכף זאת לעיל בשינוי' דמשני לא ניחא לי' וכו' הכי הו"ל למימר לא ניחא לי' דליפוק עלי' שמא דלוה רשע וכו' אלא נראה דהרי"ף כיון לתרץ קושי' אחרת שהקשה בעל תורת חיים על קושי' הגמ' הנ"ל דמאי מקשה סוף סוף וכו' דמ"מ כשלא יעיד לו יהי' שני פעמים לוה רשע לגבי הלוקח ולגבי בע"ח ע"כ קושיתו ע"ש. ונראה לי דלכך כתב הרי"ף סוף סוף לא נפיק משמא וכו' דכיון דכבר הוא בשם זה תו לא חייש דמה לי פעם אחת או שני' כנ"ל ברור בדברי הרי"ף. ומיהו אעפ"כ גם זאת נשמע מיני' דהרי"ף דפירושא של התירוץ דלא ניחא לי' היינו דלא ליקרי' וכו' כמ"ש דאל"כ מה תיקן הרי"ף בזה שכתב סוף סוף לא נפיק משמא דעדיין קושי' הת"ח במקומו עומד וכי אשמא קפיד והכי הול"ל סוף סוף לא נפיק מכלל לוה רשע וכו' ויהי' פירושו מה לי פעם אחת או שנים אלא דכונת הרי"ף דאם פירושא של תירוץ הגמרא לא ניחא לי' וכו' הי' דכונתו היא לש"ש דלא להוי לוה רשע לא הוי מקשה הגמ' מידי סוף סוף וכו' די"ל כקושי הת"ח ואין לומר כתירוצא שלי דמה לי פעם א' או שנים הלא איכא טובא בין עבר פעם א' לעבר ושנה וכי מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום כדאיתא במס' ברכות על פסוק ואל תרשע הרבה רק משום דפירושא דשנויא הוי דלא לקרי' לוה רשע כמו שהוכחתי ועוד יש לי להוכיח דה"פ דאם אין לו לשלם כראה דלא הוי כלל בכלל לוה רשע דאנוס רחמנא פטרי': אלא ודאי דפירושו דלא ליקרי' לוה רשע וא"כ מקשה שפיר סוף סוף וכו' כיון דמ"מ נקרא לוה רשע מה לי פעם א' או שני' כנ"ל בכונת הרי"ף ז"ל אף דהוכח' זו שכתבתי בסעוך יש לדחות דמ"מ הוא לוה רשע וכו' שבזבז ממונו של זה מ"מ מוכרח דה"פ בשינוי' דגמ' הנ"ל מחמת הקושיא הראשונה שכתבתי ומהרי"ף ז"ל כמ"ש ולכאורה רציתי לדחות קושי' זו שכתבתי דאם מעיד שקר פשיטא דהוי רשע וא"כ לאו נוגע הוא די"ל דטעם נוגע לאו משום דחשוד לשקר הוא רק כמ"ש הע"ש הטעם דנוגע הוי כמו קרוב דאדם קרוב אצל עצמו ופסול מגזירת הכתוב כמו קרוב וא"כ כיון דרצונו להעמידה ביד בע"ח כדי שלא יהי' לוה רשע וכו' אף שלא נחשד להעיד שקר עבור זה דמה ירויח כמ"ש בין כך ובין כך רשע הוא מ"מ כיון דרצונו בכך שיתפרע בע"ח מקרקע זו א"כ נוגע הוא והוי כמו קרוב ופסול מגזרת הכתוב והוא סברא נכונה ג"כ בעז"ה. אחר זה פקחתי עיני וראיתי דהדברים האלה כבר אמורים עם הספר בספרי דגדולים חקרי לב דקושי' זו הלא אם מעיד שקר פשיטא דרשע