השיב משה אבן העזר עט

לאידך גיסא ועוד י"ל לדעת הסוברי' דטעם פסול נוגע לא משום דחשוד לשקר רק משום דהוי כמו קרוב דאדם קרוב אצל עצמו א"כ יש לומר דבכה"ג דהוי נוגע דכמעיד לעצמו חשבינין לי'. ואדם קרוב אצל עצמו א"כ ליכא מלקות באם העיד שקר כמו קרוב דאין בו מלקות באם העיד שקר. א"כ על עדותו הראשונה ליכא מלקות אם יוזם וא"כ לכאורה המלקות הוא על עדותו של עכשיו. ומיהו ז"א דעל עדותו של עכשיו ג"כ ליכא מלקות אף דליכא מלקות על עדותו הראשונה מ"מ מפסל משעה הראשונה. וא"כ תו ליכא מלקות על עדותו של עכשיו כמ"ש באות כ"ג ע"ש וא"כ הוי שאאי"ל לגמרי. מיהו זה אינו מלבד דלא מסתבר כלל לומר דנטילת ממון להעיד שקר יפטר ממלקות כמ"ש בסמוך בסוף אות מ"ד ע"ש ומזה נ"ל להביא ראי' דפסול נגיעה משום שחשוד לשקר וק"ל. מיהו מלבד זה כאן ממ"נ מהני עדותו אם נימא דהוי שאי"ל משום דאיכא עונש הזמה אף שלא נצמח מכח עדותו של עכשיו דאם הטעם דפסול נגיעה משום דהוי כמו קרוב א"כ נוגע כשר בנד"ד בעד אשה. דהא קרוב כשר עיין בתשו' נוב"י סי' ז"ל הנ"ל ואם אמרינן הטעם משום דחשוד לשקר א"כ אתי חיוב מלקות על עדות שהעיד בראשונה. ומיהו יש לחלק דע"כ לא הכשירו קרוב בעד אשה רק קרוב לאשה. אבל לא קרוב לעצמו ואסברה לך לחלק בזה בטעם נכון דבשלמא קרוב לאשה אדחיישת דמשום קורבתו יתירה בשקר. אדרבה דמחמת קורבתו יחוש לחומרא דבסופה כמו דהיא עצמה נאמנת מטעם זה. אבל זה שאינו קרוב לה רק משום קרוב לעצמו אתינן עלי' קלקול דבסופה לא איכפת לי' ופסול שפיר מטעם קרוב וא"כ לכאורה נפל בבירא מ"ש הנוב"י שם. מיהו זה אינו דהא טעם פסול קרובים לא משום דחשידי לשקר רק גזרת המלך. א"כ אין לחלק. וזה ברור. וא"כ לכאורה לא נשאר מקום להחמיר רק מכח הסברא שכתבתי דעכ"פ מכת עדותו של עכשיו לא נצמח שום דבר והוי שאאי"ל מיהו זה אינו דודאי על מה שהעיד בראשונה ליכא מלקות ג"כ כיון דנתבטל העדות קודם הזמה דלא כמ"ש דהא כתב הרמב"ם פ' כ' מ"ה עדות הלכה א' אין עדים זוממין נהרגין בלא לוקין ולא משלמין עד שיגמר הדין על פיהם אלמא דאף במלקות דע"ז ועינן נגמר הדין וכיון דנתבטל שוב לא הוי נגמר הדין ועיין מה שאכתוב באות מ"ו. ואף דאם הי' נתברר תיכף דבשקר העיד הי' חייב בדין הזמה היינו אם הי' נתברר קודם שנתבטלו עדותן כגון אם הוזם קודם אבל כשנתבטל עדותו ושוב לא הועיל כלל בעדותו יהי' מאיזה טעם שיהי' ואין לחלק ולומר דכאן ודאי דלא הוי המלקות דין הזמה דבן גרושה שאני כיון דהוא חייבו לאו כמו שמפורש שם בתוס' דריש מכות וא"כ אף לתירוץ השני של תוס' נימא דבנד"ד ודאי כאשר זמם לא קאי עלי'. זה טעות דא"כ בסיפא דחיוב גלות מאי איכא למימר אלא ודאי דכוונתם רק דלא הוי ד"נ אבל ודאי דמש"ז דהוא חייבי לאוין לא הוי מדה כנגד מדה ממש במה דהם חייבים מלקות דהא הם רוצים לפסלו ולא לחייבו מלקות. וזה פשוט. וא"כ הפקפוק במקומו דיש לפקפק ולומר דגם בנד"ד פסול העד מחמת דלא מתקיים בי' דין הזמה. מיהו כראה דמעיקרא דדינא פרכא דליכא מלקות כלל בעדות אשה אף בשנים שהעידו שמת בעלה ונמצאו זוממין וכ"ש באחד דהא איתא בריש מכות דף ב' ע"ב דעל לאו דלא תענה אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה רק דהא דמתחייבי העדים מלקות בהני דמתניתין שם היינו משום הקרא והצדיקו את הצדיק דדריש שם דעדים הרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דשוינהו להני רשעים אז והי' אם בין הכות רשע שהעדים חייבין מלקות ע"כ א"כ לפ"ז היינו דוקא היכא דהרשיעו איזה אדם בדבר מה או בגלות או בפסול או בממון כגון כופר או להמכר בעבד עברי אבל בנדון שאין מרשיעין לשום אדם בשום דבר ודאי דליכא מלקות דלא משתמע מהאי קרא והצדיקו את הצדיק דהיינו שהזוממין הצדיקו את הצדיק מכלל דעדי' ראשוני' הרשיעו אותו כנ"ל ברור. וכן משמע מהרמב"ם פ' כ' הל' ח' שכתב וז"ל עדי' שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין ע"ב אלמא דעכ"פ הרשיעו רשע בעינן דאל"כ הכי ה"ל למימר עדים שהעידו בדבר שאין בו לא מלקות וכו' והוזמו לוקין והרשיעו רשע דכתב למה אלא ודאי כמ"ש דבעינן דוקא הרשיעו רשע וכן משמע מלשון הרמב"ן במלחמות בדיבור אחרון ממס' סנהדרין ע"ש וזה ברור. וכן משמע עוד יותר שם בהלכה דמסיק וארבע' דברי' אלו מפי הגבורה הן. משמע דוקא בארבעה דברים אלו הוא דאיכא מלקות לבד מהיכא דהעידו על אחד שחייב מלקות והוזמו דאז המלקות שלהם מכאשר זמם וכמו שיתבאר שם בהלכה שאח"ז ע"ש וזה פשוט וברור ואף דבגמ' מכות דף ד' ע"ב בתוס' ד"ה ורבנן דכתבו דבתר דגלי לן קרא והצדיקו י"ל דלקי מלא תענה עכ"ל ע"ש היינו להא דמקשה ע"ש ואף להא דמקשה היינו דוקא התם בהעידו שחייב מלקות והרשיעו את הצדיק והא דלא אמר מהאי קרא והצדיקו גופא. ולמה מקשה מלא תענה היינו משום דהא לוקה ארבעים מכח כאשר זמם וא"כ מתקיים והי' אם בין הכות הרשע ומנא לו לומר דילקה עוד ואף דבלא כאשר זמם ג"כ נלקה מחמת קרא והצדיקו את הצדיק וכו' מ"מ כיון דלקה לקה. והקרא אצטריך היכא דליכא כאשר זמם כמו שהוא לפי האמת כמו שפי' רש"י שם ב' ע"ב רק מחמת יתורא דלא תענה דלא נצרך כלל שמע מינה דוהצדיקו וכו' אתא לגלות דילקה מחמת לא תענה היכא דהרשיעו את הצדיק דאיירי בי' קרא דוהצדיקו אף היכא שנלקה כבר מכח כאשר זמם. וע"ז משני דקרא לא מיותר דאצטריך לאזהרה דלא ענש אלא א"כ הזהיר ואזהרה מלא תענה והעונש מוהצדיקו. וא"כ דוקא בהרשיעו את הצדיק דאיירי בי' קרא דוהצדיקו אבל בלא הרשיעו הצדיק ליכא הוה אמינא כלל דיתחייב מלקות ובמאתי' זוז דשם הרשיעו בממון דחייבו ממון כמי מקרי הרשיעו כמ"ש הרמב"ן במלחמות בדיבור אחרון ממס' סנהדרין וז"ל שם דלאו ממונא מחייבינן לי' אפומייהו וכו' ואין הע"ז חייבין מלקות בעקימת פיהם לבד אלא א"כ הרשיעו צדיק עכ"ל הרי משמע להדיא דאם מחייבין ממון מקרי הרשיעו צדיק וזה נכון. דלא כתיב הרשיעו בקרא רק והצדיקו וכו' היינו שהעדים האחרונים הצדיקו אותו ולשון צדק ודאי נופל על צדק בדינו דיצא זכאי מב"ד אף בממון ומינה הדיוק דהראשונים חייבו אותו דוהרשיעו בתרא דקרא קאי על עדים האחרונים שהרשיעו את הראשונים ולא על שהרשיעו הראשונים את הנידון. וזה ברור ואל תתמה על מה שלא הבאתי ראי' מקרא מפורש דכתיב אשר ירשיעון אלקים ישלם שנים אלמא דקרי הרשיעו בממון דמשלם אין ראי' דשם בטוען טענת גנב איירי והוא עצמו גנבו ואיכא רשע. אבל מ"מ נכון וברור כמ"ש. ואדרבה מגמ' הנ"ל ראי' לדברי דאי נימא דקרא והצדיקו הוא רק גילוי מלתא דלוקין מלא תענה א"כ מאי מקשה ורבנן הך לא תענה מאי עביד לי' הלא אצטריך לכה"ג דלא הרשיעו כלל כגון בהעידו לאשה שמת בעלה להתירה וכדומה דמחמת והצדיקו לחוד ודאי דלא הוי לקי בכה"ג אלא ודאי דבאמת לא לקי בכה"ג וליכא ה"א כלל דילקה כיון דלא נכלל בקרא דוהצדיקו. וראי' ברורה היא לפענ"ד ואין להקשות אכתי מה הקשה הגמ' דא"כ בכל לאוין דאין לוקין עליהם תקשי הכי אלא ע"כ דלאיסורא בעלמא אתי. וא"כ ה"נ נימא כן. קושי' זו כבר הקשה הגאון פ"י בחידושיו למס' הנ"ל ותירץ דשאני הכא דאיכא כמה עשין וכו' עיין עליו. ועיין גמ' ב"מ פ' א"נ דף ס"א ע"א תוס' ד"ה לעבור עליו ועיין בל"חמ פ"ט מהמ"א ובמשנה למלך פ"ה מה' יסודי התורה הלכה ח' ודוק] א"כ ליכא דין הזמה כלל בעדות נשים דמה שנפסלין העדי' ודאי דלא הוי דין הזמה דלאו מחמת עונש הוא כמ"ש באות כ"ג וצריך לומר דלא בעינן בהו כאשר זמם יהי' מאיזה טעם שיהי' או משום דאמרינן כתירוץ השני של התוס' שם בריש מכות. ועיין בסוף אות מ"ז שכתבתי דאף התירוץ א' של תוס' מודה כאן או משום דהוי כמלתא דאיסורא כמו שמעיד על א' שהוא כשר אינו מחייב לשום אדם. ואף לר' טרפון בסוף יבמות דף קכ"ב ע"ב דבעי בעדי נשים דרישה וחקירה מ"מ ודאי דדין הזמה אין בהן. ומכאן ראי' לדעת הגאון מפראג בתשובה ע"ב דדרישה וחקירה בעינן אף היכא דלא בעינן שאתה יכול להזימן ע"ש ובפרט לפי מה שהכריח הגאון מפראג שם בתשוב' הנ"ל בראיות חזקות דהעיקר כהתירוץ שני של התוס' במס' מכות א"כ ודאי דלא בעינן בכאן בעדות נשים שאי"ל דלא משכחת בהו דין הזמה דמלקו' לא הוי דין הזמה לתירוץ זה של תוס'. ומיהו לפענ"ד נראה ברור כשמש דאף לתירוץ הראשון של התוס' אין כאן דין הזמה דליכא כאן מלקות כלל: מ"ו ומיהו עדיין יש לומר דיש בכאן דין הזמה מחמת דאיכא כתובה למשקל דהא מחמת זה קי"ל דלא בעינן דו"ח בעדי נשים כמ"ש שם בגמ' יבמות קכ"ב ע"ב דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי' ע"ש. וא"כ לפ"ז מתקיים דין הזמה כמבואר במכות ג' ע"א שם מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו וכו' ע"ש וא"כ י"ל בכה"ג דנידון דידן יתקיים דין הזמה דהא על מה שהעיד בראשונה לא יתחייב לשלם כשיוזם דהא נתבטל העדות ולא נגמר הדין על פיו באותו עדות. ואין עדים זוממים משלמין עד שיגמר הדין. עיין במכות ה' ע"ב וברמב"ם פ"כ מה' עדות ה"א ובטור חו"מ סי' ל"ח ואין לומר כיון דנגמר הדין בפעם הראשון שהתירוה להנשא וממילא דהוי נפסק הדין אף על הכתובה א"כ אפשר לומר דאף שנתבטל אח"כ מ"מ חייב בדין הזמה כשיוזם דמ"מ העיד בשקר ונגמר הדין אז זה אינו דהא בב"ק דף פ"ג ע"ב אמרינן הוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה ואביי פליג וס"ל דהכחשה לאו תחלת הזמה הוא ואין נהרנין ע"כ וא"כ אי בלא נגמר הדין על פיהם אחר שהוכחשו קשה מ"ט דמ"ד נהרגין ואף בלא הוכחשו אין נהרגין א"ו דנגמר הדין איירי ואעפ"כ לא אמרינן דנהרגין רק משום דהכחשה תחלת הזמה ואז ניחא כיון דנגמר הדין אף שנתבטל העדות אח"כ קודם הזמה חייב בדין הזמה א"כ למה לי טעמא דהכחשה תחלת הזמה. ועוד מ"ט דאביי דמה בכך דהוכחשו ונתבטל העדות מ"מ הרי נגמר הדין פעם אחת אלא ודאי דבנתבטל קודם הזמה תו לא מחייב בדין הזמה רק דמאן דסבר הכחשה תחלת הזמה א"כ לא הוי נתבטל קודם הזמה לכך סובר דנהרגין אבל כשנתבטל שלא ע"י הכחשה ודאי דכ"ע מודו דשוב אינם חייבין בדין הזמה וזה ברור וא"כ לפ"ז אף על עדות של עכשיו לא מתחייב ממון אם יוזם דהא ודאי דאם יוזם יהי' נפסל משעה שהעיד בראשונה בשקר. וא"כ אגלי מלתא דבשעה שהעיד פעם שנית פסול הוא ולא מתחייב בדין הזמה וכמ"ש לעיל אות כ' בדברי העיטור ע"ש וא"כ הוי שא"א י"ל ועדותו לאו כלום. מיהו נראה דגם זה אינו חדא דא"כ בליכא כתובה כלל למשקל לא יועיל עדותן. אלא ודאי דלא בעינן בעדות נשים להתירן שאתה יכול להזימן כלל ואין לומר דעכ"פ כיון דאיכא כתובה ובטל העדות לענין הכתובה משום דהוי שא"א י"ל לדעת הסוברים דבממון בעינן שאי"ל וא"כ עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו. גם זה אינו חדא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לא שייך בעדות נשים כלל כמ"ש הגאון מפראג בתשו' סי' ז"ך הנ"ל בטעם נכון ע"ש ועוד דגם לענין כתובה לא נתבטל עדותו לפענ"ד דהא בלא"ה ע"א הוא ואין ראוי להיות נאמן לענין