השיב משה אבן העזר עח

אמת ומה שאמרו בחקירה שקר וחייבה התורה את העדים רק דאכן יהיבנא טעמא דלא להוי כחוקה. וע"פ זה יבוא הכל על נכון מ"ש באות כ"ד ומשם ולהלן כנ"ל ברור ונכון ודוק הטיב: ולכאורה בלא"ה י"ל דל"ק קושי' התומים על הט"ז אולי בכוון אמרו כן לבטל השטר עכ"ל והיינו ודאי דר"ל שמא ידעו מהמזימין כצ"ל. וא"כ לפ"ז שוב ל"ק דהא יתחייבו בדין הזמה ומה ראו לשטות זה לחייב עצמן בשקר. ומיהו אפשר לומר הא בזמן הזה אין גובין מעדים זוממים כמו שמבואר בחו"מ סי' א' סעיף ד' דקנסא הוא ולא מגבינן בבבל רק בא"א למיהדר ע"ש ואף בזמן שהיתה סמיכה מ"מ כיון דחשדינן להו שהשטר או עדותן אמת היה ועתה חזרו ואמרו שקר כדי לבטל עדותן ומתכונין לטובת זה שהעידו עליו בראשונה באמת לחובתו. א"כ ודאי דבטוחי' הן עליו שלא יגבה מהם בדין הזמה. ועוד שמא אין להם מה לשלם ולא חיישי לשמא יתעשרו כמו דקי"ל בחו"מ סי' ל"ז סעיף יוד ע"ש אלא מחוורתא כמו דשנינן ועיין מהרי"ט בספר שני בחלק אה"ע סי' ל"ז שכתב בשם מוהר"ל חביב לענין הזמה שלא בפניהם דלא הוי רק הכחשה דהזמה חידוש הוא דמאי חזית וכו' ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בפניהם וכתב עליו מהרי"ט דלענין פיסול העדים לאו חידוש הוא דהוי כאילו מעידים שפסולים הם רק במה דנענשים בדין הזמה הוי חידוש דמאי חזית וכו' ע"ש באריכות קצת. והנה מלבד דהוא דוחק גדול ומתנגד להשכל. והסברא הנ"ל ממש נמנע קיים שני הפכים בנושא אחד כמובן למעיין. אף גם זאת דנסתר מהגמ' מניה ובי' דהא כי אתמר בגמ' דעדי זוממין חידוש הוא לענין פסול העדים אתמר ולא לענין עונשין דהא מה"ט אמר רבא דלא נפסלו למפר' רק מכאן ולהבא דחידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ש"מ דהחדוש הוא מה שנפסלין: ועוד ראיה לסברא הנ"ל שכתבתי דהיינו כתירוץ הט"ז. דהתוס' ביבמות פ' האשה שלום דף קי"ז ע"א ד"ה הכא חיישי' כתבו לתרץ הא דאמרי' במכות האיך אתם מעידים וכו' ואמאי לא נימא דלמא בגמלא פרחא אזיל וחרצי בשם הר' מנחם דא"כ היה להעדים לטעון כן עכ"ל אם כן ה"נ היה להעדים לטעון כן אחר שהוזמו ואין לומר דלא רצו לאחזוקי עצמם בשקרנים לומר דהזמן שהעידו בשקר היה. הא בין כך ובין כך מוחזקין בשקרנים ומפסלו ואף שמוהרי"ט כתב בתשובה הנ"ל שהבאתי בסמוך על תירוץ הר"ר מכחם הנ"ל וזה לשונו דהיינו דווקא כשבא לחייבן בתורת הזמה דבודאי הוי אמרי למפטר נפשייהו. משא"כ בעדי קדושין עכ"ל ע"ש. וא"כ לפ"ז לכאורה י"ל דממון שוה לקידושין אף דיש עונש הזמה מ"מ י"ל דלא חיישי העדים להעונש מחמת הטעמים שכתבתי לעיל בסמוך. מיהו ז"א דודאי האי דינא דאתמר במכות אף דאתמר בנפשות מ"מ ודאי דאף בממון הדין כן דבהוזמו לא מצינו חילוק בין ממון לנפשות. וקרא דכאשר זמם כתיב בממון כמו בנפשות כמו שכתבתי באות כ"ג ע"ש [ומיהו הא ודאי דאף אם טענו העדים בין בממון בין בנפשות אחר שהוזמו מה שאמרנו בחקירה שקר. ובזמן אחר היה ודאי דלא מהימני וחייבין בדין הזמה דלא מצינו בשום מקום שיוכלו ע"ז לפטור עצמם בטענה זו. ועוד דא"כ כל עדות שבעולם עדות שא"א י"ל הוא דהא יכולים העדי' לפטור עצמם בטענה זו. אלא ודאי דלא מצי פטר נפשיה בטענ' זו והיינו ודאי מטעם שכתבתי דאם גוף הדבר אמת ויוכלו לחייבו באמת למה להם לחייבו בשקר. אלא ודאי דגוף הענין שקר ועל תיר' התוס' הנ"ל בשם הר"ר מנחם לא קשיא דנהי אם הוזמו העדים בכה"ג דאתמר במס' מכות לא טענינן אנן דלמא בגמלא פרח' אזל כיון דלא טענו אינהו מ"מ הא מעיקרא הוי עדות שא"א י"ל דהא יכולים לפטור עצמם בטענה זו כשיוזמו ובכה"ג היכי דיכולי' לפטור עצמם באיזה טענה הוי שא"א י"ל כדמוכח בסנהדרין דף מ"א ע"א לק"מ דמעיקרא הוי יכול להזימה מה אם יבואו עדים ויאמרו עמנו הייתם באותה שעה ובאותה רגע עצמה שאתם אומרים או כל היום וזה פשוט וברור ומכאן יש לי ראיה דבממון אם אמר בהחקירות איני יודע עדותן קיים וכדעת רוב הפוסקים ואף מדאורייתא הדין כן אף דכאשר זמם כתיב בממון כמו בנפשות ולא כדעת הש"ץ בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז דכתב דאם אמרו בחקירות איני יודע עדותן בטלה דהא באמת קושיתי עצומה למה לא יוכלו העדים לפטור עצמם בטענה זו דמה שאמרו בחקירה שקר וגוף הענין אמת. אף דבנפשות לק"מ דאף אם גוף הענין אמת מכל מקום הם חייבים מדין הזמה כיון דלא נגמר הדין עליו כמו שפסק הרמב"ם פ' י"ט מה' עדות ה"ב והוא פשוט בש"ס פ"ק דמכות וכ"ש כאן. וטעמא רבה איכא בדבר דאף דעשה זה המעשה רע שהעידו הם עליו. מ"מ התורה לא חייבה מיתה רק בעדה ועדים ואינו נהרג ע"פ עצמו. ועדים לא הוי רק אם יאמרו בחקירות כראוי ועדה היינו סנהדרין שנגמר הדין על פיהם. וא"כ לק"מ אבל בממון דהחיוב עלי' מוטל אף שאין עדים ואם יודה מתחייב ליתן רק דאנן לא מפקינן מיני' אם מכחיש דאין אנו יודעין האמת עם מי. וא"כ אם גוף הענין אמת ודאי דמחויב ועומד הוא אף דלא יכלו לאפקועי מכי' ממונא בדין מחמת הכחשתו מ"מ העדים רצו להוציא ממון מה שמחויב ע"פ קו האמת וכמו שבארתי באות כ"ד ועוד דלא יהא חוטא נשכר שמחמת שמכחיש והוא לוה רשע ולא ישלם יטול ממון מהעדים עיין בכתובות י"א ע"א א"כ הדרא קושי' לדוכתא דיפטרו העדים עצמם בטענה זו וע"כ צ"ל הסברא כמ"ש כיון דידעו לחייבו באמת למה יחייבו בשקר אלא ודאי דגם גוף הענין שקר. דאל"כ הי' להם להגיד הזמן אמיתי שנתהוה בו דבר הנ"ל. וע"ז קשה דמ"מ יכולין לומר ששכחו הזמן לכך שקרו כדי להוציא ממון ממנו אע"ג דלאו שפיר עבדי מ"מ פטורין מדין הזמה כמ"ש. אלא ודאי דאם אינם יודעין בחקירות בדבר שבממון ג"כ עדותן קיימת וא"כ הדרא הסברא לדוכתא הוי להו להגיד האמת שאין זוכרים הזמן וג"כ הוי עדותן קיים: אלא ודאי דשקר נסכם ורצו לאמץ השקר בזמן מוגבל ושקר אין לו רגלים והוזמו וזאת סברא אמיתית דאם יכולין לחייב באמת אינם אומרים שקר כלל. וא"כ מוכח דלא כהש"ך. ואם נפשך לקיים דברי הש"ך ולומר דבאמת אם יטענו העדים הכי יפטרו אך דהתורה איירי בלא טענו ואנן לא טענינן להו כמ"ש הסברא בשם התוס' בשם הר"ר מנחם. א"כ קשה הא מ"מ מעיקרא הוי עדות שאאי"ל כמ"ש אלא צ"ל דלא בעינן בממון שאי"ל א"כ ממילא דאם אינם יודעין בחקירות עדותן קיים רק הא דבטל בנפשות באומרים אין אנו יודעים בחקירות ה"ט משום דהוי עדות שא"א י"ל כמפורש בגמ' דסנהדרין דף מ"א ע"ב ע"ש וכמבואר שם בש"ך ג"כ וראי' נכונה היא בעזה"י לפענ"ד] ונחזור לענינינו דעדיין יש לדחות ולומר דקושי' התומי' על הט"ז במקומו עומד דלמא כוונו לבטל השטר ולכך אמרו שקר בזמנו כתבנוהו דבשלמא בכל חקירה שבממון לא שייך לומר דלמא כוונו לבטל עדותן בשעה שנחקרו ובכוונה אמרו על זמן שיוזמו בו דהא קודם שנחקרו יכולין לחזור בהם כמו שפסק הרמב"ם בפ"ג מה' עדות הלכה ל"ה ע"ש ובכוונה אמרו על זמן שיוזמו בו ואין לומר דלא רצו לחזור כי היכי דלא לחזי כשקרנים ז"א דהא ע"כ צ"ל דרצו לבטל עדותן לכך אמרו זמן הנ"ל שידעו שיש מזימין עליהם. וא"כ אם יוזמו ודאי יוחזקו שקרנים אבל בעדות שבשטר דלא מצי לחזור בהו י"ל שפיר דכוונו לבטל השטר. מיהו יהי' איך שיהי' בתירוץ על קושי' הט"ז אם כתירוץ התומים או באופן אחר מ"מ מ"ש שפיר בנעשה חתנו דעכ"פ נעשה השקר בזמן מה ואין לכפול הדברים. וגם מ"ש באות כ"ד להעיטור א"ש דשם ודאי דליכא למימר דכוון לבטל העדות דלמה יעיד וגם יכול לחזור קודם שנחקר ודוק: ועיין בתוס' דסנהדרין דף כ"ז ע"א ד"ה אין לך בו אלא חידושו ושם בב"ק בתוס' ד"ה אין לך וכו' דמתירוץ הראשון של תוס' משמע דלהך לישנא דפסיד' דלקוחות לא ס"ל דע"ז חידוש הוא אבל לתירוץ השני של תוס' לא משמע כן. ומ"ש התומים שם בסי' ל"ד ס"ק ו' לדעת הרמ"ה מכח שיכולי' העדים לומר שטעו ע"ש לא רציתי להכניס עצמי בעובי הקורה בזה לפי שהגאון הנ"ל בעצמו כתב דהרמב"ן והרמב"ם והרי"ף לא ס"ל הכי. וא"כ ודאי די"ל דהר"מ ז"ל ג"כ פסק כוותי' וכן במ"ש שם טעם הרז"ה ג"כ אומר דאפילו אם יהיבנא לי' כל מ"ש בדעת הרז"ה מ"מ אינו מוכרח שהר"מ ז"ל יסבור כן וא"כ שפיר כבר אמרתי דס"ל כהחולקים על הרמ"ה וראיתי שם בס"ק ט' הנ"ל שהקשה על פירוש הב"ח והש"ך כמו שהקשתי אני באות ל"ב דאיזה סברא יש לחלק בין פסול ובין עונש ע"ש והנאני. ועוד הקשה כמה קושיות על פירושם ע"ש ואני מוסיף עוד בקושי' במה שכתב שם דלדעת הש"ך בגדר שאתה יכול להזימה הוא בשטר אף להרז"ה משום שהעדים נפסלין עכ"ל דזה נסתר מגמ' דסנהדרין מ"א ע"א ובפרט בזה דנפסלין העדים ודאי דלא הוי שאי"ל כמו שכתבתי לעיל אות כ"ג בדברים נכונים וברורים לכך מ"ש נ"ל עיקר כמ"ש שם באות ל"ב מ"ד ונחזור לענינינו דשיטת הר"מ ז"ל נתיישב בעז"ה. ואנן דקי"ל בש"ע סי' מ"ו סעיף ל"ה כהטור וכאינך החולקים על הר"מ ז"ל נ"ל דהיינו או משום דכא בעינן בממון עדות שאי"ל או משום דסבירא לן דכיון דהעדים התומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא בעינן רק שיהיו ראוין להזמה באותו זמן שחתמו עצמם אילו היו אז לפני הב"ד ונחקרו וא"כ בנעשה חתנו דכיון דלא מחזקינן לאינשי ברשיעי ואמרינן דחתם קודם שנעשה חתנו א"כ אז ראוי' להזמה הי' אם נחקר הי' אז לפני הב"ד כנ"ל: ועוד י"ל דסבירא לן כהרז"ה דשטר אין בו הזמה כלל. ועוד י"ל דס"ל דהוי עדות שאי"ל משום דאם יבואו עדים ויאמרו שראו השטר עם ח"י קודם שנעשה חתנו יוזמו שפיר כמ"ש באות מ"ב ע"ש. ונחזור לענייננו דלפי מ"ש באות כ"ד לפרש דברי העיטור וא"כ לפ"ז אינו ענין כלל לנד"ד בדיני עגונה דבלא"ה ליכא דין הזמה כלל בעידי נשים רק שנפסל ע"י הזמה או חייב מלקות ואף בנד"ד יהי' כך אם יוזם דמחמת שנטל ממון והעיד שקר ודאי דלא מפטר ממלקות ואף דע"א הוא מ"מ הואיל ועדותו כשנים. וזה ברור: מ"ה ואין לומר דמ"מ הא המלקות אתי עלי' אם יוזם מכח מה שהעיד בראשונה אף דכבר נתבטל עדותו הנ"ל. מ"מ הרי לא נתבטל רק משום דנודע שנוגע הוא ודלמא משקר ואין לוקין אותו תיכף כשנודע דנוגע הוא דשמא אעפ"כ אמת העיד. אבל כשנתברר דבשקר העיד למה לא ילקה א"כ על עדותו של עכשיו לא נצמח שום דבר אם יוזם. וא"כ הוי א"א י"ל וכמ"ש באות כ"ג ע"ש זה אינו דלתירוץ השני של תוס' דריש מכות שהבאתי שם באות כ"ג ע"ש א"כ ה"נ דלא שייך כלל לקיים דין הזמה ממש דהיינו כאשר זמם לעשות כן יעשה כו. וא"כ לא קאי כאשר זמם עלייהו כלל וכא בעינן בי' עדות שאי"ל. דשם צריכי התוס' לומר מחמת לו ולא לזרעו דאי לא האי קרא הוה אמינא דנקיים בי' הזמה. וא"כ לפ"ז במעיד לאשה שמת בעלה ודאי דלא שייך דין הזמה ממש דהיינו במדה שמדד ימדדו לו וא"כ ודאי דלא קאי כאשר זמם עלי' כלל. וא"כ לא בעינן בי' עדות שאתה יכול להזימה רק דלתירוץ הא' של התוס' דדין הזמה דידהו היינו מלקות. א"כ י"ל כמ"ש דגם בכאן הוי עדות שא"א י"ל מטעם הנ"ל שכתבתי וגם י"ל