השיב משה אבן העזר עה

עלמא ללעז לא חיישינן וכו' והב"ע כגון דאיכניף וכו' דאף דללעז לא חיישינן היינו בליכא עדים כמ"ש. אבל ברוצה להביא עדים בעי כ"ג מטעם הנ"ל וע"פ זה מיושב גם הברייתא וא"כ לפ"ז אין נכון לכתחלה לקבל עדות ד"נ בשלשה והיינו ג"כ רק מדרבנן מטעם דנראה כזלזול הדיינים אבל מדאורייתא ודאי דמקבלין ואף מדרבנן אם אירע שקבלו בג' או שהי' הכרח לקבל בג' כגון שהעדים חולים או שהם במדינת הים במקום דליכא סנהדרין כמ"ש הגאון פ"י שם. בודאי דיומת המת על פיהם. וא"כ מפרש רבינו סעדי' גאון הקרא שפיר זולת מה שהשיג הרמב"ן דלא נזכר בכתוב קבלת עדות רק עדים. אבל בגוף הדין לא טעה הגאון. ונראה שמשום זה כתב הרמב"ן כמדומה שטעה הגאון וכו' שהרגיש שיש לדחות ראייתו שהי' לו מגמ' הנ"ל שמחמת זה השיב על רס"ג. אך נדמה לו להרמב"ן ז"ל טפי לאמת הדבר כפשוטו לכך כתב כמדומה כנ"ל: וגם אם נימא דר' מאיר לא חייש כלל ללעז הדיינים נ"כ א"ש דבאמת לר"מ מקבלין עדות ד"נ בשלשה. אבל רבנן חיישי לכך אף דליכא עדים במש"ר בעשרי' ושלשה: ז"ך. ועכשיו שבררנו דאין מסוגי' הנ"ל קושי' על רבינו סעדי' גאון ז"ל נברר דמסוגי' הנ"ל הדבר מוכרח לפי ענ"ד כרס"ג ז"ל דהנה שם בסוגי' הנ"ל ח' ע"ב איתא אביי אמר הב"ע כגון דאתרו בה סתם ע"ש פי' רש"י כגון שהביא עדים בתחלת הזמנתו לדין והני אמרו באפי תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה המאורסה ופירוש לפירושו שאירע כן שאמרו בפני ג'. ועכ"פ לא יוכלו שוב לחזור ולומר דהתרו בה סקילה דכיון שהגיד וכו' דשלשה ב"ד הוי ע"ש ופליגי ר"מ בפלוגת' דת"ק ור"י. דר' מאיר סבר כר' יהודא דהתראה לא הוי עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג הלכך שוב ליכא לדידי' דיני נפשות ורבנן סברי כת"ק דר"י דהתראה היינו שחייב מיתה בב"ד א"כ איכא דיני נפשות ע"כ ע"ש וא"כ אם נימא כהרמב"ן דאין דכין דיני נפשות על עדות שנתקבל בג' א"כ תו ליכא דיני נפשות בכה"ג אליבא דכ"ע אף לת"ק דר"י ואף אם התרו סקילה מפורש אף אם יחזרו ויעידו העדים בעשרים ושלשה דהא בד"נ ודאי דבעינן עדות שאתה יכול להזימן. וא"כ כיון שכבר העידו בפני שלשה שוב לא משכחת בהו דין הזמה אם יזומו דעל מה שהעידו בפני שלשה ודאי דאין עליהם דין הזמה כיון דאין כגמר הדין ואין מחייבין מיתה בעדות הנ"ל וזה פשוט. ואי תחייבן על מה שהעירו פעם שני' בפני עשרים ושלשה הלא קי"ל כאביי דעד זומם למפרע הוא נפסל דמשעה דאסהיד רשע הוא. וא"כ הם פסולים משעה דאסהידו בפני ג' בשקר דהא לעדות בב"ד חשבינן לי' ואמרינן כיון שהגיד וכו'. וא"כ אגלי מלתא דכי העידו בעשרים ושלשה כבר פסולים הם ואין להם דין הזמה כמו שכתבתי לעיל וא"כ כיון דהוי עדות שאאי"ל א"כ לא הוי עדות כלל בד"נ ושוב ליכא ד"נ אלא ודאי דקי"ל כרס"ג ומה שהעידו בפני שלשה מחייב מיתה כנ"ל ברור ונכון לפענ"ד ועדיין אפשר ליישב דעת רבינו הרמב"ן להצילו מחומר הקושי' הנ"ל כי אוהב אני להראות פנים לכל צד וללמוד זכות על הראשונים ז"ל כי כל דבריהם תורה והיינו דנימא דאף דע"פ עדים הנ"ל ודאי דליכא שוב מיתה לכ"ע מהטעם הנ"ל שכתבתי מ"מ לרבנן דסברי כרבנן דר' יהודא והתראה סתם מחייב מיתה בעי כ"ג כיון דאמר אביי דכ"ע חוששין ללעז. וא"כ אף דע"פ העדים הנ"ל ליכא ד"נ מ"מ חיישינן שמא יבואו עדים אחרים ששמעו ההתראה שהתרו העדים הנ"ל. וראו המעשה והוי ד"נ דהא הם לא העידו עדיין בפני ג'. אבל ר' מאיר דסבר כר' יהודא א"כ אף אם יבואו עדים אחרים ויעידו כמו כן שוב ליכא ד"נ. ואין לומר דעדיין ניחוש שמא יבואו עדים אחרים ויעידו שהתרו בה סקילה מפורש. זה אינו דהא ודאי לא חיישינן דא"כ הוי שמעו העדים הנ"ל שבפנינו דהתרו בה עדים אחרים סקילה מפורש והוי אמרי דהא היו בשעת ממשה ודאי מסתמא לא חשדינן לעדים שיאמרו שקר וכן צ"ל ג"כ לפירוש ר"ת דמיירי כל הסוגיא בהוכחשו עדים עיין בתוס' ד"ה והביא האב וכו' וא"כ טעמא דרבנן לדידי' משום דחיישינן שמא יבואו עדים אחרים וא"כ קשה לר"א נמי ניחוש שמא יבואו עדים אחרים ויאמרו שהתרו בה סקילה מפורש כיון דר"מ חייש ג"כ ללעז אלא ודאי צ"ל כמ"ש דלהא לא חיישינן וא"כ גם להרמב"ן ז"ל א"ש אף אם סובר כפי' רש"י ומיושב מה דהוי קשה להתוס' לפירוש הקונטרס דלמה לאביי לומר דכ"ע חיישינן ללעז ונדחקו וכתבו וה"ה דהוי מצי למימר דכ"ע לא חיישינן ללעז. ולפי מ"ש א"ש דצ"ל כן דהא ה"ט דרבנן דהא ע"פ עדים הנ"ל ודאי דליכא שוב ד"נ מהטעם שכתבתי ואף לרש"י דלא איירי בהוכחשו. ואפשר דיצא לו להרמב"ן ז"ל מכאן דהי' מפרש הסוגי' כפירוש רש"י והוי קשה לו למה לאביי לומר דכ"ע חיישינן ללעז ומכאן הכריח דינו. ושפיר צריך אביי לומר כן כנ"ל ליישב דעת הרמב"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל בעצמו ודאי דלא סבר כן דהא כתב רש"י בד"ה אביי אמר וכו' דתו ליכא למיחש לסהדי אחריני ע"ש: כ"ח. ומיהו בלא"ה יש לי ראי' לדעת הגאון דקבלת עדות אף של ד"נ סגי בשלשה דהא בסנהדרין דף מ"א ע"א אמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולי' לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך אי לאוסרה על בעלה למה אתרו בה וק"ל (פירוש למה העידו דאתרו בה) ומשני דלא אתרו בה ובאשה חבירה עסקינן כו' ע"ש והשתא אם אמרינן כהרמב"ן ז"ל דקבלת עדות דד"נ בעי דוקא כ"ג. א"כ קשה איך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו ולא לחייבה מיתה א"כ לא הי' להם להעיד רק בפני ב"ד של שלשה דשפיר הוי נאסרת על בעלה ולא מקטלא. אלא ודאי דקי"ל כרס"ג דקבלת עדות דד"נ ג"כ סגי בשלשה וחייב מיתה: כ"ט. ומיהו ראי' זו יש לדחות דהא מבואר מהגמ' דסנהדרין דף ח' הנ"ל שעדות שראוי לבוא על ידו דיני נפשות אין נכון לכתחלה לקבלן בג' וא"כ יכלו לומר לכך העידו בכ"ג שג' לא ירצו לקבלן. ל'. ונחזור לענינינו דנראה לי שגם רבינו מאיר הלוי שכתב התומים שם בסי' ל"ג ס"ק ח' שכתבו מחברים בשמו דאם העידו העדים שלא בפני בע"ד דשוב אין יכולים להעיד אף בפני בע"ד ובודאי דהגאון מוהר"י בעל האו"ת נאמן בעדותו שראה בספרים שכתבו כן בשם רבינו מאיר הלוי נ"ל ג"כ טעמו של הרמ"ה ז"ל הנ"ל דאיהו סובר נ"כ דבממון בעינן עדות שאי"ל וסובר דאף אם העידו העדים שלא בפני בע"ד והוזמו אף שאינם חייבים לשלם דהא לא חייבו עמון בעדותם מ"מ פסולין הן מידי דהוי אקרוב ופסול שכתב הרמב"ם וא"כ לפ"ז טעמו כמ"ש בדברי בעה"עט בהיכא דאסהיד כשהי' קרוב כו' וק"ל אך דהרמ"ה ז"ל לא בעי איפסק הדין דסובר דאמרינן ודאי דעדות אחת היא ועל מה שהעידו בשני' העידו בראשונ' כמו שבארתי לעיל בדברי העיטור בטעמים נכונים דדא ודא אחת היא דבכל אחד ודאי שנאמר עביד להחזיק וכו' עיין לעיל באות כ"ה אף שבעהע"ט לא ס"ל רק לסניף דהא בעי איפסק הדין מ"מ י"ל דרבינו מאיר הלוי ז"ל ס"ל הך לסברא אמיתית. ומוהר"ם הארוך והרמ"א ז"ל דסתים כדברי מהר"ם הארוך הנ"ל בסי' כ"ח סעיף ט"ו דחוזרין ומגידין בפניו י"ל בתרתי חדא דסברי דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימן והרמ"א לשיטתו דפסק להדי' כן בד"מ כמ"ש הש"ך בשמו סי' ל"ג ס"ק ט"ו ועוד י"ל דסברו דלא נפסלו כלל לעדות בשביל מה שהעידו בשקר שלא בפניו דלאו עדות הוא כלל. ובפרט להסוברים דיכולין לשנות ממה שהעידו בראשונה אף אם הגידו עפ"י החכם ואינו דומה לנמצא קרוב דכתב הרמב"ם דהתם הב"ד לא ידעו בקורבתו ורצה להטעות לב"ד בשקר עדותו. אבל הכא הב"ד יודעים ורואים שהוא שלא בפני בע"ד כנ"ל. עיין בתשו' מהרי"ט בספר שני בחלק אה"ע סי' ל"ז שכתב בשם מהר"י בן ל"ב שכתב כן בשם הרמ"ה כמ"ש התומים בשמו וכתב שם הטעם משום דעביד להחזיק כו' ולא ידעתי אם הר"מ בעצמו כתב הטעם הנ"ל או שמהר"י בן לב כתב טעם זה על דברי הרמ"ה ומיהו אף אם הרמ"ה כתבו מ"מ י"ל כמ"ש ודוק ובפרט דמבואר דהרמ"ה לא כתב כן בפירוש רק דכתב בשם ספר חוקות הדיינים דכתב דמשמע כן מדברי הרמ"ה ע"ש. ומהר"י בן לב כתב עליו ואין לחוש למשמעותו ע"ש: ל"א. ועפ"ז יש מקום אתי לישב דברי רבינו מאיר שכתב המרדכי בשמו והביאו הב"י בסי' ל"ג בשטר שנכתב זמנו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו שהשטר פסול דחוששין שמא מתה זייף וחתם והקדים הזמן ע"כ. והקשה ה"גמ עליו קושי' עצומה הא אחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ופיסול קרובים גזירת המלך הוא עכ"ל הב"י ולכך לא הזכיר הב"י דעת רבינו מאיר כלל בש"ע סי' מ"ו סעיף ל"ה דפסק דלא כוותי' ולא הזכיר דעתו כלל ע"ש וכדי להציל רבינו מאיר מחומר קושי' הב"י שלא יהי' נראה כטועה גמור ח"ו. נראה דטעמו ג"כ משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימ' כמו שאבאר וגם הלשון והטעם שכתב רבינו מאיר דחוששין שמא עתה זייף על מכונו יבא בשלום. ל"ב. וביאור דברים אלו הוא די"ל דסובר רבינו מאיר דאף דעדים החתומים בשטר אז בשעת חתימתן כנחקרו בב"ד דמי מ"מ בעינן שיהא עדיו ראוי' להזמה אז כשיוצא השטר לפני הב"ד ולא אז כשחתמו דהא אז לא משכחת הזמה כלל. דהא באמת אין כאן ב"ד ככל: וע"פ הצעה זו לכאורה הדברים פשוטין דהא הרמב"ם ז"ל בפרק י"ט מהלכות עדות הלכה ג' כתב אין עדי השטר נעשים זוממי' עד שיאמרו בב"ד בזמנו כתבנוהו ע"כ והוא בש"ע חו"מ סי' ל"ד סעיף ט' נמצא כל שטר ראוי להזמה כשיוצא בב"ד אם יוחקרו העדים אז אף אם אין העדים לפנינו מ"ע ראוים להזמה הם אם יוחקרו בב"ד זה אם יבואו לפנינו או בב"ד אחר כיון שהם חיים וקיימים כמו כל דיני ממונות דקי"ל דלא בעי דרישה וחקירה רק דהעדים ראוים להזמה אם יוחקרו ואף אם השטר הוא שטר מאוחר וכתוב בתוכו איחרנוהו וכתבנוהו מ"מ ראוי להזמה אז כשיוצא בב"ד אם יוחקרו העדים ויאמרו בזמן פלוני כתבנוהו כן צ"ל להסוברים דבממון בעינן עדות שאי"ל כנ"ל. והא דכתב הרמב"ם סוף פרק י"ז מה' מלוה הלכה כ"א וזה לשונו וה"ה לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה וכו' ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין אע"פ שאין אתה יכול להזימן עכ"ל הרי דלא כמ"ש דאף בשטר מאוחר מתקיים הזמה לק"מ דהא דברי הרמב"ם לכאורה תמוהים הם דבשלמא ראש דבריו יתפרשו שפיר אף אם נימא כדעת הש"ך דבעינן בממון עדות שאי"ל מ"ע בשטר כזה כשר דהא בממון לא בעי דו"ח רק ראוי להזמה אם יוחקרו אבל לא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראוי להזמ' הכמ"ש לעיל באות כ"ד ע"ש א"כ בשטר כזה דאין בו הזמה כיון שאין בו זמן מ"ע ראוי להזמה אם יוחקרו העדים ויאמרו בזמן פלוני כתבנוהו ושטר שאין בו זמן דומה ממש לעדים שהעידו בב"ד ולא נחקרו אך הא דכתב בשטר מאוחר דהוי שא"ל לכאורה תמוה דאם כוונתו דהשטר מצד עצמו אינ' ראוי להזמה א"כ כל שטר כמי אינה ראוי להזמה כמ"ש בפ' י"ט מהל' עדות הלכה ג' כמ"ש לעיל בשמו