השיב משה אבן העזר עג

כמזידה עיין בתשו' הרשב"א אלף פ"ט ובש"ע אה"ע ס"ס י"ז בהג"ה כנ"ל ודוק. אבל בהעידה על עצמה שראתה שמת בעלה ובא בעלה א"כ מזידה הוא. ודאי דמעיקר הדין תצא מזה ומזה דאסורה לבעל ולבועל מדאורייתא. והן אמת דיש לדחות ולומר דכיון דמ"מ אכתי לא נשאת שום אשה ע"פ עצמה וע"פ ע"א לא ידע עדיין מה חומרא דסופה דוכי נשי גמירי לדמות דין לדין לדמות זו לזנתה תחת בעלה. ועוד דעכ"פ שאר החומרות לא הוי ע"פ דין ותו מעיקרא דדינא פרכא דהא אם אמרינן לסברא זו דעבדי' לאחזוקי דיבורי' הכי גרע מנוגע משום זה רק דאמרינן דנוגעים הן בעדותו משום דנוח להם לאחזוקי דיבורא שלא יהא נראים כשקרים אבל טפי מנוגעים ודאי דלא הוי וזה ברור. ועיין בתשו' מהרש"ל סי' י"א שכתב להדיא דמשום זה אמרינן דנוגעים הן והבאתי דבריו לקמן אות מ"ח. ופשוט הוא כדעה זו דאמרינן הסברא הנ"ל. וא"כ לפ"ז באשה שמעידה על עצמה שמת בעלה אין לך נוגע גדול מזה כמ"ש הגאון מפראג ג"כ בראש דבריו בסימן ז"ך הנ"ל ופשוט הוא אלא ודאי דמהימנינן לאשה על עצמה אף דנוגע' היא שבודאי לא תקלקל עצמה למה שהחמירו עליה בסופה וזה ברור. וא"כ לפ"ז אף לסברת העיטור היתה נאמנת האשה זו שבאה מן הקציר להעיד על עצמה אחר התקנה שתקנו חומרא דבסופה ותקנו שאשה נאמנת על עצמה ואף שהעידה כבר על עצמה קודם דמאי נימא דעבדה לאחזוקי דיבורה והלא לא הוי אלא נוגעת בעדות משום זה והא לא חיישי בה לנגיעה אלא ודאי דמהא ליכא למשמע מינה וע"כ דהא דאמר ושלחו ומצאו כדבריה היינו לאשמעינן דהיכא דאיכא לברורי בקל מבררינן: היוצא מדברינו דגם מכאן אין סמך לדברי העיטור ולא ידעתי לו מקור מהש"ס ולכאורה נראה להביא עוד ראיה לדברי העיטור מפ' שבועת הדיינים דף ל"א מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק רב כהנא מתני מלא תשא שמע שוא ופירש"י שמטעים דבריו שלא בפני בע"ד אינו בוש מדברי שקר עכ"ל וכ"כ הב"י בטור חו"מ סי' י"ז והסמ"ע שם בש"ע סי' הנ"ל ס"ק יוד א"כ משמע דבפניו לא יעיז לומר שקר אבל שלא בפניו אינו בוש ואומר שקר. ואח"כ אף בפניו יחזיק בשקרו כיון שכבר אמר כן שלא בפניו ודוק כי כן צ"ל דאל"כ מה אכפת לן במה שמשקר שלא בפניו כיון שמ"מ אח"כ בפניו יבוש מלומר שקר. מיהו אעפ"כ אין ראיה כלל לכאן דודאי התם אלים העזתו כיון שכבר הטעים שקרו לדיין וק"ל להבין וזה ברור. ובפרט שבספר המצות של הרמב"ם בל"ת רפ"א ובספר החינוך לרא"ה מצוה ע"ד לא משמע כפירש"י דהטעם הוא משום שלא ישקר בפניו כמו שלא בפניו רק דהטעם הוא כששומע דברי א' נכנס שקרו באזניו של הדיין ועיין בסנהדרין דף ז' ע"ב ברש"י ד"ה שמוע בין אחיכם אך דהרמב"ם והרא"ש כתבו על פסוק דלא תשא ג"כ כך ודוק. גם ממ"ש הש"ך שם בסי' י"ז ס"ק ט"ו באם כבר נשאל מדיין וכתב לו פסק ודעתו עליו אין ראיה לכאן דהתם נשתנה אומד דעתו כיון שכבר היפך בזכותו וכמ"ש רש"י שם בסנהדרין דף ז' ע"ב וכ"ש היכא שכבר היפך בזכותו וכתב וחתם ודוק: כ' והנה קשה בעיני מאוד להמציא דבר חדש לפסול עדות העדים בסברא בדוי' מהלב וללמוד זכות על הראשונים באתי שלא יאמרו עלי אוהב לטעון ושונא לפרוק. ובירא דשתית מיני' מי' וכו' ואמינא בדברי העיטור טעמא רבה ומתיישב בלשונו דהא לכאורה מוכרח הדבר לשיטת העיטור לפסול עדות העדים שהעידו אחר שנתרחק כיון שכבר העידו בשעת קורבתן בתורת עדות. והעלימו מהב"ד שקרובים הם. ואף בלא הטעם דעביד להחזיק דבריו הראשונים רק טעם אחר לגמרי ומוכרח הוא ואף בלא אפסק הדין דהא אם העידו העדים בתורת עדות והוזמו. ונמצאו שהם קרובים או פסולים אינם בני הזמה ופטורין מדין הזמה כמפורש במס' מכות ובטור ח"מ סי' ל"ח ע"ש ואעפ"כ פסולין הן לכל עדות שבעולם ע"י הזמה זו אף שנמצאו קרובים כיון שהעלימו קורבתן והעידו בתורת עדות בשקר בפני הב"ד כמו שמפורש ברמב"ם פ' כ' מה' עדות הלכה א' ע"ש. וא"כ העיטור לשיטתו שהביא הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז בשמו שכתב להדיא דבעינן בממון ג"כ עדות שאתה יכול להזימה ע"ש וא"כ לפ"ז שפיר דאם העידו כשהיו קרובים כנ"ל דשוב לא יועיל עדותו בדבר זה אף אחר שנתרחקו דהא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו דהא לא מתקיים בהו דין הזמה דהא אם יוזמו על איזה מעדותן נחייב אותן אם על עדות שהעידו בראשונה הא אז קרובים היו ואין בהם דין הזמה ואי על עדות של עכשיו שמעידין אחר שנתרחקו. גם זה אינו דהא כבר כתבנו בשם הרמב"ם דגם קרובים נפסלו מיהא ע"י הזמה וא"כ הא קי"ל כאביי ביעל קג"ם ועד זומם למפרע הוא נפסל אחת מהם. וא"כ כי הוזמו איפסלו משעה שהעידו בראשונה. וא"כ אגלי מלתא דבשעה שהעידו בשני' אחר שנתרחקו כבר פסולין הן. וא"כ ג"כ אין בהם דין הזמה. וא"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה ואף אם לא הוזמו אין עדותן עדות. וזה נכון בס"ד: כ"א וא"ל כיון דלא נגלה פסולן בב"ד קודם שהעידו לא דיינינן להו כנמצאו פסולים ומתקיים בהו שפיר דין הזמה דנמצאו פסולין היינו שנודע שכבר פסלן איזה ב"ד. זה אינו דהא בב"ק דף ע"ג ע"א מקשה לאביי דאמר ע"ז למפרע נפסל מהא דתנן גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ונמצאו זוממין משלמין הכל מאי לאו שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה וא"א למפרע הוא נפסל וא"כ כי איתזמי על הגניבה אגלי עלתא למפרע דכי אסהדו על הטביחה פסולין הוו כי חזרו והוזמו על הטביחה אמאי משלמין עכ"ל הגמ' וא"כ מוכח שפיר דאף דקודם העדות לא נראה פסולן בב"ד מ"מ אין בהם דין הזמה כיון דעכשיו אגלי מלתא דפסולין הוי. וא"ל דהיינו דוקא כשנראה פסולן קודם הזמתן כמו בכאן בגמ' הנ"ל דקודם שהוזמו על הטביחה כבר נודע פסולן משעה שהוזמו על הגניבה. וממילא נודע שפסולין היו בשעה שהעידו על הטביחה. א"כ נתבטלו העדות שהעידו על הטביחה קודם שהוזמו על הטביחה. לכך אין בהם דין הזמה משא"כ היכא שלא נודע פסולן עד אחר הזמה אפשר דשייך בהו דין הזמה גם זה אינו דהא שם בגמ' משני על קושיא הנ"ל שהבאתי הב"ע כשהוזמו על הטביחה תחלה ומקשה סוף סוף כי הדר איתזם להו אגניבה אגלי מלתא למפרע דכי אסהדי אטביחה פסולין הוו ע"כ אלמא אע"ג דלא נגלה פסולן שהי' בהן בשעה שהעידו על הטביחה קודם הזמה דטביחה מ"מ כיון דאח"כ אגלי למפרע דפסולין היה בשעה שהעידו פטורין מדין הזמה. ואין להתעקש ולומר דהתם הוי הפסול מחמת הזמה אחריתי עכ"פ א"כ בלא הזמה הנ"ל שאתה רוצה לחייבן מחמתו ג"כ פסולין הן. אבל הכא חדא הזמה הוא. ומחמת אותה הזמה שאנו רוצים לחייבן נפסלו וכל הזמה כמי נפסלו העדים מחמת' למפרע. גם זה אינו דכל הזמה שאני דנפסלו העדים למפרע משעת עדות הנ"ל שאתה רוצה לחייבן עליו וקודם שהעידו כשרים גמורים היו וא"כ כי העידו העידו בכשרותן. אבל הכא הזמה פוסלתן למפרע אף קודם שהעידו העדות שאתה רוצה לחייבן עליה. לכך אין בהם דין הזמה דאין חילו' אם נצמח הפסול מחמתה או מחמת דבר אחר. רק העיקר תולה אם נפסלו העדים למפרע קודם עדותן או לא רק משעת עדותן. וזה ברור ופשוט ואף שהאמת יורה דרכו וא"צ לראי' מ"מ אביא כך ראיה ברורה דהא שם בב"ק משני הגמרא על קושיא הנ"ל סוף סוף וכו' הב"ע כגון שהעידו בב"א וע"ש ברש"י ותוס' ואם נימא דבהזמה תליא מלתא א"כ אפכא ה"ל לשנוי כגון שהוזמו בב"א. וא"כ רק חדא הזמה היא ולא נפסלו מחמת הזמה אחרת ולא הוי צריך לשנוי כלל כגון שהעידו בב"א וא"ש טפי חדא שאף לאביי דס"ל הכחשה לאו תחלת הזמה היא הוי א"ש. וגם לישנא דמתניתין הוי א"ש טפי דקתני גנב ע"פ שנים. ומזה נצמח המאי לאו של הגמ' שם. ובהזמת קתני בסתם ונמצאו זוממין משמע בב"א: כ"ב ועוד ראיה דהא כתבו התוס' שם בסוגי' הנ"ל וזה לשונם ואם באנו ליישב תירוץ זה אליבא דאביי דא"ר הכחשה לאו תחלת הזמה היה צריך לגרוס והוזמו בב"א עכ"ל התוס' כתבו והוזמו בואו דהיינו שהיה כריך לגרוס כגון שהעידו בב"א כמו שהוא הגרסא לפנינו. וגם לגרוס והוזמו בב"א והתוס' לא נקטו בלשונם רק מאי דצריך לגרוס דאינו בהש"ס וזה פשוט למעיין שם דאל"כ הכי ה"ל למימר הי' צריך לגרוס שהוזמו בב"א וק"ל. אלא דכוונתם כמ"ש. וא"כ קשה על זה כיון דמ"מ צריך לתרץ דאיירי בהוזמו בב"א למה לי לאוקמי והעידו בב"א אלא ודאי דבזה דהוזמו בב"א אינו מיושב רק הך דסבר הכחשה לאו תחלת הזמה אבל לא מאי דסבר למפרע הוא נפסל. וזה ברור: כ"ג ואין לומר כיון דנפסלו ע"י הזמה מקרי עדות שאתה יכול להזימה אף דלא אתקיים בהו דין הזמה. זה אינו דהא אמרי' בסנהדרין דף מ"א ע"א דנערה המאורס' לא מקטלה דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה שיכולים העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו ע"ש בשינוי הלשון אלמא דאע"ג דמ"מ מפסלו העדים וגם חייבים מלקות משום לא תענה וכו' אף עפי"כ כיון דאין מתקיים בהן דין הזמה ממש כאשר זמם לעשות לא מקרי עדות שאי"ל. ועוד ראיה מטריפה דפסול להעי' בד"כ דאינו נהרג וה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה ועיין במכות ב' ע"א בתוס' ד"ה מעידין אנו ע"ש ולתירוץ השני של תוס' שם ודאי א"ש ונראה דאף התירוץ הראשון של תוס' מודה בכאן דהתם המלקות שיתחייבו אם יוזמו קאתי מחמת העדות שמעידין עכשיו על זה שהוא בן גרושה. אבל בנידון דידן הא גם הפסול שיופסלו אם יוזמי לא אתי מחמת מה שיעידו עכשיו דהא אם לא העידו עכשיו גם כן יופסלו ע"י הזמה שיוזמו מכח עדות שהעידו בראשונה בשעת קורבתן כמ"ש בשם הרמב"ם וא"כ לא נצמח שום דבר עליהם מכח עדותו של עכשיו דהא דין הזמה אין בהם והפסול בלא"ה. וזה ברור ועוד דע"כ לא כתבו התוס' דמקרי יכול להזימו רק משום שחייבין מלקות אם יוזמו כמו שמפורש בדבריהם שם אבל לא כתבו התוס' משום שנפסלו לעדות ע"י הזמה מקרי יכול להזימן ודעת לנבון נקל דבשלמא מלקות מחמת עונש הוא. וא"כ י"ל דמקרי יכול להזימן דמ"מ נענשין ע"י הזמה אף דלא הוי כאשר זמם ממש. אבל מה דפסולין לעדות לא מחמת עונש הוא רק כיון דרשעים הן אינן נאמנים להעיד וזה ברור ועיין מ"ש באות מ"ג ע"ש. וא"ל דגם כאן יתחייבו מלקות והוי שאי"ל דהא בנמצא פסול גם מלקות ליכא כמו שמפורש שם ברמב"ם פרק כי מהל' עדות הלכה א' ע"ש. ועוד דכמו דכתבו התוס' בעדות נפשות בעינן דין הזמה ממש משום דכתיב שם נפש ה"נ ודאי בעדות ממון דהא כתיב שם עין בעין שן בשן יד ביד והיינו ממון כמו שפירש רש"י והתרגום שם וכמו שדרשו רז"ל בכתובות דף ל"ב ע"ב יד ביד דבר הניתן מיד ליד ועיין שם בתוס' ד"ה מכדי כתיב וכן איתא בב"ק דף פ"ד ע"א: כ"ד ומיהו אם העדים קרובים היו עד"מ עדי הלואה וא"כ הא קי"ל דבד"מ לא בעינן דרישה וחקירה. אך מ"מ ראוים העדים