השיב משה אבן העזר עב

וברור ונכון הוא וגם הקרא לא נקט רק מה דהוי רבותא טפי דאף דברים שבלב ידע. והך דשלא בעדים אתי מני' במכ"ש כנ"ל ברור ונכון בפירוש הסוגיא הנ"ל. ונ"ל דמכאן הוציא הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל פי"ב מ"ה סנהדרין הלכה ב' דגם רבנן דר"י בר יהוד' סבר דהתראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למזיד דהיא לכאורה תמוה אף לתירוץ הכ"מ מ"מ ענין לו להרמב"ם ז"ל זה דאף לרבנן כן הוא. וכ"ל דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל זה דאל"כ קשה להך מ"ד ביקש לדון דינין שבלב איך יתפרש הקרא הנ"ל אליבא דרבנן דר' יוסי ב"ר יהודא ודוק. והנה יצאתי חוץ לדרכי אגב אורחא לפרש הגמ' הנ"ל דעסיקנא בי': י"ד ונחזור לענינינו דנתבאר מהגמ' דר"ה הנ"ל דאין לדון רק ע"פ עדים ולא ע"פ ידיעה דרוה"ק א"כ לפ"ז חזר קושי' הספר הנ"ל שהבאתי לעיל ריש אות י"ג למקומו על מאי דאמר משה דינו לבוקר משפט הא אין סומכין על מעשה נסים. ומה שתירץ בספר הנ"ל דהי' דן ע"פ רוה"ק נסתר מגמ' הנ"ל. ולפי מ"ש לק"מ דשאני משה דכבר קבלו כל ישראל עליהם משה ונבואתו לנאמן כשני עדים ואין אחר הקבלה כלום וכיוצא בדבר צ"ל במעשה דמקושש ובנוקב השם שהורה לאחר מעשה ודוק. ומיהו קשה דמ"מ איך יתפרש קרא מפורש בישעי' לא למראה עיניו ישפוט וכו' ושפט בצדק דלים דקאי על משיח צדקנו שיבוא בב"א ופי' רש"י שידון הכל ברוה"ק וקשה הא קרא כתיב ע"פ שנים עדים וכמו דאיתא בגמ' הנ"ל וא"ל שאני בימי המשיח ז"א דהא עיקר גדול בידינו שלא ישתנה מהתורה אפילו אות אחת ולכאורה קושיא רבה ועצומה היא והנ"ל בזה דלק"מ דמבואר בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' ד' באם הדיין מבין שהוא דין מרומה באם התובע הוא הרמאי יסלק עצמו מן הדין והרא"ש הי' כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להזדקק בדבר ואם הנתבע הוא רמאי אם רואה באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו ע"כ וא"כ לפ"ז האי דידע בבירור ברוה"ק שהאמת כדברי התובע או הנתבע והעדים שקרים או שאין כאן עדים לא גרע משאר דיין שמבין בשכלו עם מי האמת ומידי דהוה דין מרומה דלא יהא ספיקו של דיין כודאי של נביא אמת ובפרט דמבואר שם סעיף ה' דיש לדיין לדון ע"פ אומדנא דמוכח ע"ש אך משרבו בתי דיני' שאינם מהוגנים תקנו שלא ידונו רק ע"פ ראי' ברורה א"כ הנביאות והרוה"ק הוי כאומדנא דמוכח עכ"פ דהא דשלמה היינו בד"נ דשייך בי' התראה והאי קרא דישעי' בד"מ כתיב כדכתיב ושפט בצדק דלים והיינו הנגזלים כדרך הכתוב שקורא לנגזל דל. ובד"מ לא אברי סהדי אלא לשקרא כדי לברר האמת כנ"ל. ומיהו לפ"ז בלא"ה ל"ק אהא דאמר משה דינו לבקר משפט דהיינו בד"מ כמפורש שם וא"כ בין אם נימא דהי' דן ברוה"ק או על פי המן לק"מ דהוי כאומדנא דמוכח עכ"פ: ט"ו ונחזור לעניננו דלפי מ"ש אף בא"צ לאותו הוראה הוי דינא הכי דבשעת מעשה אין שומעין לו ולכאורה כדמות ראי' לזה מיבמות דף קכ"ב ע"א שם במשנה ושמח ר"ג ואמר מצאתי חבר לר' יהודא בן בבא ע"ש דנראה דודאי שיהודא בן בבא לא מדעתי' דנפשי' אמרה רק בקבלה וא"כ אמאי לא האמינו לו אלא ודאי דאמר בשעת מעשה דאתרמוי אתרמי כמשמעות המשנה שם שאין משיאין וכו' משמע דלא רצו להשיאה רק ר"י בן בבא לכך לא סמכו על דבריו שהוא עד אחד. הלכך בא ר' עקיבא ואמר שקבל כך מנחמי' א"כ יש לו חבר והוי שני עדים אבל לדברי התוס' קשה למה לא סמכו א"ע על דברי ר' יהודא בן בבא. ויש לדחות ואין להאריך כי מה אני לחלוק ח"ו על ר"ת ונ"י ז"ל ובפרט דהרמ"א ז"ל פסק ג"כ כוותי' בד"מ על יו"ד ס"ס רמ"ה וסתם כן בהגהת ש"ע יו"ד ס"ס רמ"ב. וגם דברי נסתרין מגמ' דסנהדרין דף ל"ו ע"ב דמסיק כגון רב כהנא ור' אסי דלגמרא דרב הוי צריכי ולסברי' לא הוי צריכי שונה לו בשעת הדין וסומך עליו ונמנין לשנים והוא בש"ע חו"מ סי' י"ט סעיף ה' ע"ש ואף דיש ליישב מ"מ העיקר כהראשונים ז"ל ובין כך ובין כך אין ראי' מהגמ' לדברי העיטור והתוס' בבכורות כראה דבריהם דלא סבירא להו סברת העיטור כמ"ש לעיל אות יו"ד ע"ש: ולכאורה יש ראי' לסברת העיטור מתוס' דפרק כל הנשבעין דף מ"ה ע"ב ד"ה כי מטי זמן חיובי' שם לחד תירוצא מיהו אחר העיון קצת אין ראי' משם ואדרבה ראי' להיפך מזה שנצרכו להעמיד סנגורין לדבריה' וכתבו דשוב אינו נותן אל לבו לזכור ע"ש משמע דאם זוכר לא אמרינן הך סברא שמשקר משום זה ואף גם בסברא זו דלא יתן אל לבו לזכור לא נחו דעתם ועל כן מתרצים תירוץ אחר: טז ועוד נראה להביא ראי' ברורה דהתוס' חולקין אסבר' העיטור דהנה בקדושין דף מ"ג ע"ב ד"ה והשתא דתקן והקשו וזה לשונם וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענו שהרי שוב אינם נוגעין בעדו' עכ"ל ועיין מה שתרצו ונפרש דבריהם דלמה הקשו דיהיו נאמנים אחר שנשבעו טפי ה"ל להקשות אף קודם שנשבעו יהיו נאמנים דלאו נוגעים בעדות הם כלל כיון דבין כך ובין כך יצטרכו לישבע. ומיהו לק"מ דקודם שנשבעו כיון דעלי' רמי' שבועה בנידון ההוא לפטור עצמם ה"ל כבעלי דבר ממש לכך הקשו דאחר שנשבעו וכבר פטרו עצמם ונסתלקו ושוב לא הוו בע"ד יהיו נאמנים ועיין בפ"י בסוגיא הנ"ל דכתב סברא זו דהוי בע"ד ולדעתי מוכרח הוא מדברי תוס' הנ"ל וא"כ לדברי העיטור לא התוס' ולא וידי דכיון דכבר נשבעו עבדי להחזיק דיבורן ושבועתן לכך אין נאמנים בעדותן וכ"ש הוא מדברי העיטור דשבועת שקר חמור מאד בעיני אינשי וזלזול גדול מאד הוא להם שיאמרו הבריות שנשבעו לשקר אם לא יעידו עתה ולמה להתוס' להמציא דבר חדש דגזה"כ הוא דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר משמע הנאמנים בדיבור בלבד ע"ש אלא ודאי דלא מסתבר להו כלל סברת העיטור ואף למ"ש דבעי העיטור ג"כ איפסק הדין דוקא ע"מ הא ודאי דלא מצי המשלח להשביע את העדים רק חייב לשלם ואז יש לו תביעת ממון עליהם דאם הי' הוא פטור לשלם א"כ לאו בע"ד דידהו הוי וא"כ הוי איפסק הדין ואין לומר דלא יפסקו הב"ד דחייב המשלח לשלם ויקח המשלח הרשאה מן המלוה ויחייבו בשבועה בתורת ממ"נ כמ"ש בחו"מ סי' מ"ט סעיף ז' בהג"ה ובהמחבר לענין שני יב"ש ע"ש וא"כ אח"ז יועיל עדותו דהא לא הוי איפסק הדין ז"א דאטו בשופטני עסקינן דלמה להמלוה ליתן הרשאה להלוה המשלח כדי שיועיל עדותן אח"כ להפסידו וזה ברור ונכון בס"ד. ועיין מ"ש בדברי תוס' הללו באות מ"ט ותמצא נחת ועיין עוד בדברינו בדברי תוס' הנ"ל באות ג"ן ע"ש: טוב ולכאורה הי' נ"ל להביא סמך קצת לדברי העיטור מיבמות דף קט"ו ע"ב דאיתא שם אמר ר' יהודא אמר שמואל שילהי קציר חטין הי' והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין ונשכו נחש לאחד מהן ומת ובאתה אשתו והודיעה לב"ד ושלחו ומצאו כדברי' באותה שעה אמרו האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתיבם עכ"ל הגמרא ויש לתמוה בהך ושלחו ומצאו כדברי' אין לו מובן דשיטפא דלישנא משמע משום דראו דאמת אמרה האשה הזאת לכך האמינו לכל הנשים והוא דבר שאין הדעת סובלו דחכמים אמתים קדושים יעמדו בנין חזק קיים לעד על יסוד נופל דמשום דאירע שהאמת עם האשה הזאת יאמינו לכל הנשים אלא ודאי צ"ל דעיקר סמיכתם היה על רוחב שכלם שראו להאמין להאשה משום טעמים המפורשים בש"ס בכמה מקומות או משום חומר שהחמרת עלי' בסופה ודאי דייקא ומנסבא או משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא רק דאז שאירע המעשה נמנו לדבר זה. רק דהא דאמר ושלחו ומצאו כדברי' למה שלחו כיון דלא סמכו ע"ז להתיר לכל הנשים. אלא ודאי צ"ל דקמ"ל דאשה זו שבאתה לפניהם לא התירו אותה רק ע"י שמצאו כדברי'. ויש לעיין למה כיון דנתחדש אז דנאמנת אשה לומר מת בעלי גם אשה זו בכלל כל הנשים ומאי גריעותא דידה משאר נשים וא"ל משום דנשכו נחש יש לחוש שאמרה בדדמי מת והא קמ"ל ז"א דעיין בב"י על טור א"ע סי' י"ז ס"ק נ"א ובחלקת מחוקק שם בש"ע אה"ע ס"ק ק"ה דאשה נאמנת בכה"ג לכך נ"ל פשוט דה"ט דהא בשעה שהעידה על עצמה עדיין לא היתה התקנה שנאמנת אשה לומר מת בעלי וא"כ עדין לא היתה התקנה דחומרא בסופה. כמו שמבואר ביבמות פ"ח ע"א דמחמירין בסופה כדי שיהיו מקילין בתחלתה כמו שאבאר באות י"ט וא"כ קודם דנתקן התקנה דמקילין בתחלתה ודאי דלא היה החומרא דבסופה א"כ ודאי דעל אמירה זו אינה נאמנת דלא שייך גבה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומנסבא דהא לא היה אז חומרא בסופה ואף לטעם דעבידא בגלוי מ"מ בעי גם דייקא ומנסבא עיין ביבמות דף צ"ג ע"ב תוס' ד"ה ע"א ביבמה ע"ש. וא"כ אף אחר דנתקנה התקנה דנאמנת אשה לומר מת בעלי היא משום החומרא שבסופה תגיד האמת דאז ודאי תקנו החומרא דבסופה ג"כ מ"ט הך אשה דבשעה שהעידה לא היה החומר בסופה א"כ חיישינן ודאי דלמא שקר אמרה. ואף שתעיד עכשיו מ"מ כיון דעל מה שהעיד' בראשונ' אין להאמינה א"כ גם עכשיו אין להאמינה דעבדה להחזיק דברי' הראשונים כסברת העיטור ואם כן אצטריך שפיר להך דושלחו כו' וטובא קמ"ל ונפקא מינה גם לדידן: ח"י ואין להקשות דאף דתקנה זו דאשה נאמנת נתחדש אז מ"מ הא דע"א נאמן בעגונה תקנה קדומה היה וא"כ כבר היה חומרא דבסופה גבי נשאת בע"א וא"כ ידעה הך אשה מחומרא דבסופה דכי אסקה אדעתא באם יתירוה ע"פ דיבורה תהיה עדיפא מנשאת ע"פ ע"א. לק"מ דיכול להיות דעדיין לא היתה תקנה זו דע"א. וראיה לדבר דהא משנה זו נשנת בימי ב"ש וב"ה דאשה נאמנת דב"ה אומרים לא שמענום אלא בבאה מן הקציר. וב"ש אומרים לא דברו אלא בהוה חזרו ב"ה להורות כב"ש וכמו דדורות אחריהם לא ידעו מהתקנה דע"א כמו שמפורש במשנה דף קכ"ב בימי רע"ק ור' אליעזר ור' יהושיע ור"ג עד שהעידו משמו של ר"ג הזקן שמשיאין אשה ע"פ ע"א ור"ג הזקן הוא היה נכדו של הלל ובודאי דלא נעלם מהם משנה זו דנשנית בימי ב"ש וב"ה אלא ודאי דיכול להיות דאשה נאמנת על עצמה ואין ע"א נאמן וכן בדף קי"ח ע"א במשנה דפלוגתא דר"ט ור"ע מבואר שלא היה להם שום ספק דאשה לגבי עצמה נאמנת. אלא ודאי דתקנה זו קדומה דהיא ודאי ע"א. וא"כ לק"מ דאז עדיין לא נתחדש הדין דע"א נאמן ולא היה החומרא בסופה בשום מקום וא"כ לכאורה יש סמך מכאן לדברי העיטור ז"ל: י"ט ומיהו אחר העיון. זה אינו חדא דאף אם נימא הע"א שמעיד החומרא דבסופה מצד התקנה כמו דמשמע מגמ' דף פ"ח ע"א דמקילין בתחלתו משום שמחמירין בסופה כדי שיהיו מקילין בתחילת' כדאמר מתוך חומר וכו' וקשה לא ליחמיר ולא ליקיל ומשני משום עגונה הקילו בה רבנן ולא מצד הדין הוי החומרא דבסופה היינו משום דאיכא למימר דהיא בעצמה אנוסה היא ולא ידעה שבעלה חי דטעות כזה הוי אנוס עיין בתשו' הרשב"א ז"ל סי' יוד רק מחמת דראוי היתה לדייק קנסוה ועשאוה