השיב משה אבן העזר עא

כן לא אאמין שמי שיש לו מוח בקדקדו יאמר כן מתרי טעמי חדא דבשלמא זה שהורה מתחלה בטעות. ואח"ז נתברר טעותו כמו בעובדא דר' יוחנן והוא נושא ונותן בדין בדעתו ובשכלו. אם יש שום צד לקיים מה שהורה ולבו חפץ שיתאמתו דבריו. ובתוך כך נתחדש איזה דבר והוא במחשבתו לקיים דבריו ועי"ז התגבר כח הדמיון שכך וכך קבל. מרבי על הדבר שנתחדש וע"י זה הדין והוראה במקומו ולא יצטרך להדר עובדא. וגם אם לא נתחדש שום דבר רק דהוי אמר על דבר זה כך מקובלני דהיינו על דרך משל דבתר דהקשה לו ר"נ לאכרוזי עלי' מי אמר אם הוי משיב דשמע משמואל בפירוש דמכריזין עליו משים זה בודאי דג"כ הוי משיב לו ר"נ כן דת"ח שהורה בשעת מעשה וכו' משום דמעיקרא לא אסיק וכו' אדעתיה דיש לחלק בכך בין למיחש ובין לאכרוזי ולא עלה על דעתו החילוק הנ"ל מדלא אמר תיכף משמי' דשמואל דמכריזין עליו משום זה. אלא ודאי דלא אסיק אדעתי' הך חילוקא. ומשום זה עשה מה שעשה ועכשיו שעוררו ר"כ דיש לחלק בכך וראה שהדברים נכונים והוא בעמקות מחשבתו לקיים הוראתו י"ל דנדמה נו דשמע כך משמי' דשמואל. וה"ה אף אם הורה מתחלה ח"ו במזיד שלא כדת ואח"כ כשהתחברו עליו בעלי תריסין להתווכח עמו ונתברר כי שלא כדין הורה. ובתוך כך נתחדש איזה דבר יש באפשרות שמחמת שחושב מחשבות לקיים הוראתו נתגבר כח הדמיון על דבר שנתחדש שכך קבל מרבו באותו דבר וע"י זה נתקיים הוראתו דלא עלה על דעתו זה מעולם דהא נתחדש עתה לכך הוא אפשרי המציאות אבל זאת ודאי לא אפשר שאם הורה ח"ו מתחלה במזיד שלא כדת וידע בעצמו וחקוק בלבו שעשה זאת שלא כדת לאיזה סיבה או פניאה ואח"כ כשיתחברו עליו מביני מדע ויאמרו לו שהורה שלא כדת ולא נתחדש שום דבר. יגביר בדמיונו ויסבור שכך שמע מרבו כמו שהורה והאמת אתו. זה ודאי אין באפשרות כלל שיסבור בנפשו כן דהא כבר אסיק אדעתיה הך מלתא בשעת שהורה שהוא שלא כדת ולא שמע כך מרבו. והדמיון אינו יכול לכזב ולהטעות להאדם רק מה שלא הוחלט עדיין בשכל ולא נתברר מעולם הפכו אבל בדבר שכבר הוחלט בשכל ונתברר אין כח בדמיון לאמת את הפכו ויאמין בו וא"כ זה העד דידע ואשם ועכשיו יהיה נדמה לו שאמת העיד זה דבר שלא יעלה על הדעת כלל ועוד דאם אמרינן כך בת"ח שתקפה עניו משנתו וקבל מרבו כמה דברים לאין מספר שמא טעה באחת מהן ודלמא מחמת כעס או שנאה נתגבר בדמיונו ונשתנה זכרונו דמצינו ברבן של נביאים בא לכלל כעס בא לכלל טעות ולמ"ש לסברת בהע"ט מחמת התאמצות להעמיד על דעתו אפשר בא לכלל טעות בדמיונו באחד מן הקבלות שקבל מרבו וכמה פעמים מצינו בש"ס אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וא' מהם טעה בקבלתו ומכ"ש בכה"ג דיש לתלות בדבר מה דיש לחוש לו. אבל אינו דומה שמיעה לראי' שמא שלא ראה ידמה לו שראה. אין לך מתנגד לשכל יותר מזה דאם לא כן שונא יפסל להעיד לסברת התוס' ונ"י דמחמת שנאה אומר בדדמי: יב ולולי דברי התוס' היה נ"ל לומר הא דת"ח שהורה בשעה מעשה דלאו משום דחשדינן ליה משום דהוא צריך לאותו הוראה אתינן עלי' ולכך אין שומעין לו. רק דאין שומע לו מצד הדין ולא משום חשד כלל דת"ח שאמר דבר הלכה ואין שום דבר אז לפנינו שיצטרך לאותו הוראה מקבלין אז עמנו דכל ת"ח נאמן בקבלתו אף יחיד דוהודעתם לבניך ולבני בניך בלשון יחיד כתיב. [ועוד דכל ישראל קבלו ממשה ועיין בסנהדרין דף ל"ו ע"ב] ולא חשבינן ליה אז כמעיד על הדבר חדא דאין שום דבר לפנינו רק כמקובל חשבינן ליה ומקבלינן מיני' ומורין כוותיה בכל ענין בין בד"מ בין בד"נ אבל אחר שאירע מעשה והוא בא ואומר קבלתו א"כ הוא מעיד עכשיו על הדבר ההוא בקבלתו ולהעיד צריך שני עדים דאם הוא דבר של ממון או דבר של איסור שהיה לו חזקת איסור באופן דאין ע"א נאמן עליו להתיר והוא בא להתיר בקבלתו או דבר שיש לו חזקת היתר והוא בא לאסור בקבלתו באופן שאין ע"א נאמן לא מהני מה שאומר ביחידות קבלתו דכמעיד על אותו דבר חשבינן ליה כיון דאותו דבר שצריך לאותו הוראה כבר הוא לפנינו והוא יודע מזה כמעיד על הדבר חשבינן ליה וצריך שני עדים וא"כ אף במלתא דלא שייך ביה לא מהני אמירתו דמ"מ ע"א הוא ודלא כהתוס' ועובדא דר' יהודא הא איה להאי גברא ולמשפחתו חזקת כשרות שמוחזקים בכשרות היו ועובדא דיתרא ביבמות ועמון ומואב בחזקת איסור הן מימות משה וכיון דלא ידעו הדרש ממילא דאף הנקבות בכלל. וכן בעובדא דבכורות שם דף ל"ח ע"ב בגמ' ע"ש. י"ל דהיה לו חזקת איסור קודם שנפל לו חילזון וכן בעובדא דגמ' ביבמות דאשת אחיו מאמו מסתמא בכלל איסור הוא ולפ"ז אמר שפיר ביתרא הישמעאלי דשמואל וב"ד קיים היה והוי מלתא דעבידא לגלוי וסגי בע"א כמו בעדות אשה ובפרט בכאן בעובדא דיתרא הוא ודאי מלתא דעבידא לגלויי וק"ל. ועוד יש לומר דכאן לא סמכו על עדותו של יתרא רק שלא להכריז מיד כמ"ש בגמ' בעו לאכרוזי עלה עד שישאלו משמואל וב"ד ובאמת שאלו אח"כ ואל תשיבני ממעשה דבנות צלפחד דהגיע המאמר מהקב"ה למשה. ומשה אמר לישראל אחר שכבר קרבו בנות צלפחד למשפט כמפורש בתורה. וא"כ לפי מ"ש קשה הלא כיון שכבר קרב המשפט. א"כ הוי משה כמעיד על הדבר בקבלתו שקבל מפי הגבורה. ומשה ע"א הוא ובודאי לא עשה תורתו פלסתר דכתיב בה ע"פ שנים עדים יקום דבר אלא ודאי קבלה שאני אף בשעת מעשה נאמן על קבלתו ולא כמ"ש ולא מקרי מעיד על הדבר. והא דת"ח שהורה בשעת מעשה דאין שומעין לו. ע"כ כמ"ש התוס' דהיינו דוקא במלתא דשייך ביה. לק"מ דאכתי במקומי אני עומד. ושאני משה דכבר קבלו אותו כל ישראל עליהם לנאמן דכתיב ויאמינו בד' ובמשה עבדו ולא גרע מצבור שקבלו עליהם א' שיהיה נאמן כבי הרי שנאמן הוא כבי תרי דאין אחר הקבלה כלום. עיין בחו"מ סי' כ"ח סעיף כ"ג ואף שכתב שם בנפטר א' ע"ש היינו דמעשה שהיה כך היה בתשו' הרשב"א ששם מקור הדין שכך תקנו שאם יפטר א' שיהיה נאמן כבי תרי אבל ודאי דיש יכולת בידם לתקן אף בסתם שיהיה נאמן כבי תרי באם הוא מדעת כולם דאין אחר הקבלה כלום דהא בנפטר ג"כ מ"מ א' הוא אך דאין אחר הקבלה כלום 'וזה פשוט' וכן מבואר להדיא בתשו' ההיא והיא בתשובת הרשב"א סי' תשכ"ט ע"ש מה דהביא ראיה מההוא דפרק שבועות הדיינים ההוא דאמר לחברי' מהימנת עלי כבי תרי וכו' ע"ש וזה פשוט וברור ועיין עוד בחו"מ סי' ח' סעיף א' וסי' נ"ג סעיף י"ח וסי' ל"ז סעיף כ"ב וא"כ לפ"ז אף אם נחשב כמעיד על הדבר. מ"מ משה מהימן: י"ג ובהכי ניחא מה דהוי קשה לי על מה שראיתי באיזה ספר שהקשה על מה דאמרו חז"ל דאמר משה דינו לבקר משפט המן יודיע וכו' הא אין סומכין על הנס לפסוק ע"ש כמו שלא סמכו על חרוב ואמת המים דר' אליעזר לפסוק הלכה כמותו. ותירץ דמשה ידע הדבר ברוה"ק. ועל זה סמך לפסוק הדין רק כדי לברר הדבר בפני העולם שלא יעלה בלב שום א' איזה חשד ח"ו שפסק שלא כדין אמר דינו לבוקר משפט שהמן יודיע שהאמת אתו ע"כ ראיתי כתוב וקשה ני ע"ז הא בגמ' ר"ה פ"ק דף כ"א ע"ב איתא שם וחד אמר בנביאים לא קם נביא כמשה אבל במלכים קם נביא כמשה ומנו שלמה ומה אני מקיים בקש קוהלת למצוא דברי חפץ בקש קוהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה ויצאתה ב"ק ואמרה לו כתוב יושר דברי אמת עפ"י שני עדים יקום דבר עכ"ל הגמ'. ולכאורה יש להבין התראה מאי עבידתיה דבשלמא הא דרצה לדון שלא בעדים היינו משום דהוא יודע ברוה"ק ולא שייך עדים אבל מ"מ כיון דלא אתרו ביה מה מועיל ידיעתו יותר מראיית העדים בלא התראה. ומיהו לק"מ דהרי לכ"ע לא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד עיי' בסנהדרין ח' ע"ב ודף מ"א ע"א ומכות ו' ע"ב וט' ע"ב. ואף לרבנן דר"י בר יהודא כן הוא עיין ברמב"ם פ' י"ב מהל' סנהדרין הלכה ב' ע"ש ובכ"מ שם. וא"כ חישב שלמה בדעתו כיון דהוא יודע דברים שבלב ויודע דמזיד היה התראה למה לי וזה ברור. ומשום זה אמר בגמ' דינין שבלב דמשום שלא בעדים היה לו לומר דינין שבסתר ולא שבלב וק"ל אבל משום שלא בהתראה אמר שפיר דינין שבלב. ומוכרח הוא מתוך הפסוק דדברי חפץ משמע רק חפץ ורצון הלב דהיינו שידע שהיה מזיד וחפץ ורוצה לעבור על דבריו ית'. והנה אחר כותבי זה הוה קשה לי קצת לפרש דברי חפץ דקרא אליבא דמ"ד שם ביקש קוהלת להיות כמשה ומחמת זה הוכרחתי לעיין בחידושי אגדות של מורי זקני הגאון החסיד מוהרש"א ז"ל והנה כחוב שם על דברי חפץ להך מ"ד דהוא קאי על שערי בינה כמפורש בגמ' ע"ש והיינו דברי חפץ דכתיב כי באלה חפצתי: והנה הדברים ראוים אליו קיל וראיתי בסמוך לזה שם דפירש לדברי חפץ דקרא אליבא דמ"ד דביקש לדון דינין שבלב היינו דרצה לדון כחפצו ודעתו שלא בעדי' והתראה ושורש כל דבריו הנאמרים שם הוא דהוא ז"ל פירש דיני' שבלב היינו בלב של שלמה שידע בלבו ועפ"ז הקשה דמאי דינין שבלב שייך בשלא בהתראה דהיינו דהעידו העדים ולא התרו בו ועוד הקשה הא ב"ק לא אזהר אלא על שרצה לדון שלא בעדים דכתיב ע"פ שנים עדים וכו' אבל התראה לא נשמע מזה. ותירץ ג"כ שהתראה היינו להבחין בין שוגג למזיד והיינו דינין שבלב שידע בלבו שמזיד הי' ע"כ והנאני שכונתי במקצת לדעתו הגדולה ועל זה שהקשה הא הב"ק לא אזהר לי' אשלא בהתראה תירץ דסמך עצמו דהתראה תלוי בעדים עכ"ל זקני הגאון הנ"ל ז"ל. והנה תמי' לי במאי דלא הרגיש בקושיתי מה"ת לי' דידון שלא בהתראה לא תהא ידיעתו יותר גדולה מראיית העדים או סנהדרין בעצמם דאעפ"כ אינו נהרג כיון דלא התרו בו. ואפשר דכיוון לזה ג"כ במתק לשון קושיתו מאי דינין שבלב שייך בשלא בהתראה ועוד תמי' לי על מה שתירץ על קושיתו השני' דסמך הב"ק עצמו דהתראה תלוי בעדים דנראה דחוק טפי ה"ל לשנוי דכמו דגוף הדבר צריך להתברר ע"פ עדים ולא מהני מה שיודע הדיין בבירור א"כ ודאי ה"נ זה שמזיד הי' צריך להתברר ג"כ ע"פ עדים ולא מהני מה שיודע הדיין דמזיד הי' כיון דאין עדים ע"ז והתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר וזה ברור ואפשר דים לכוין גם זה בדבריו הנעימים שכתב דהתראה תלוי בעדים דהיינו דדוקא עדים צריכין על זה דמזיד הי'. אך מה שפירש בדברי חפץ להך מ"ד ביקש לדון דינין שבלב נטתה דעתי מדעתו דאיך שייך לומר שרצה לדון כחפצו שלא כדת תורה ח"ו ואין לומר דפירושו כדעתו וכידיעתו שידע הכל בלי עדים והתראה דידיעה אינו ענין לחפץ הנאמר בקרא ע"כ נ"ל ברור בזה כמ"ש דדינין שבלב היינו שרצה לדון על מה שבלב חברו אם לעקל אם לעקלקלות. והיינו דברי חפץ שידע חפצו ורצונו של חברו אם מזיד הוא. ואין להקשות לפי פירושו איך נכלל בדברי חפץ דקרא שלא בעדים הלא לא נכלל בזה רק שלא בהתראה. ומנין להש"ס לומר דרצה לדון שלא בעדים. ונ"ל דהך ממילא שמעינן מינה דכיון דידע דברים שבלב מכ"ש מה שנעשה תחת השמש בכלי המעשה דהוי ידע וכיון דדעתו הי' דכיון דהוא יודע שמזיד הי' לא צריך להתברר ע"פ עדים א"כ ודאי דלפי דעתו דגם גוף הדבר כיון דידע בבירור עדים למה לי וכמ"ש סברא זו לעיל