השיב משה אבן העזר ע

מ"מ הא הבעהע"ט מסיק דעביד אינש כנ"ל אבל הב"י כיון דהשמיט הך דעביד אינש וכו' נלע"ד כך כוונתו כמ"ש ודעת זקני הרמ"א ז"ל נפלאה ממני דמה"ת לא יסתור הדין בעדות זה שנתרחק כיון דעדותו כעת עדות מעליא דהוי תחלתו וסופו בכשרות בשעת ראי' ובשעת הנדה וכמ"ש או ראה או ידע אם לא יניד עיין בב"י בשם הרשב"ץ ולא אסהיד עדיין כלל בב"ד וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין וממש לא מצאתי לו פתר רק סברא אחת יש לי לומר דסובר רבינו הרמ"א ז"ל דע"כ לא אמרינן כל זמן שמביא ראי' סותר הדין רק משום דכיון דמביא ראי' אגלאי מלתא למפרע דהדין בטעות הוי דאילו הוי ידעי הב"ד מהעדים לא הוי פסקו כך ובטעות נעשה וכמאן דליתא דמי וכיון דהיו עדים אז אף שלא הגידו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וחוזר הדין אבל הכא אף שמעיד עתה אחר שנתרחק מ"מ הדין באמת ובתמים הי' אז כשנפסק שאז לא היו עדים לכך אינו חוזר. כך נ"ל סברת רמ"א ז"ל: והן אמת דלדינא לא נהירא לי סברת הב"י וגם סברת הרמ"א דבדויות הם ואין להם ראי' מהש"ס ומנא לן לחדש אבל כך נראה מוכרח דעתם ז"ל: ו ונחזור לענינינו דלפי מש"כ סברת הב"י ורמ"א ודאי דלא שייך זה בנד"ד כלל ואף אם אפסק הדין דהפקר ב"ד לא שייך רק בממון אבל לא לענין אשה ומכ"ש בנד"ד דלא הוי אפסק הדין. ויהי' איך שיהי' בדברי הב"י ורמ"א אין ענין לנד"ד כלל וזה ברור. ולפי מה דבררתי דעת הש"ך והעיטור דדוקא באפסק הדין אז אמרינן עביד לחזק דבריו הראשונים א"כ לכאורה בנד"ד דלא הוי אפסק הדין עדותו כשר מה שמעיד עכשיו אחר שנסתלק מן הנגיעה. אך לפי מה שבררתי הטעם בסוף אות ב'. א"כ לפ"ז כראה דכאן הוי לא אפסק כאפסק. בנדון שכתב הש"ך דבנד"ד חישב העד שאם לא יעיד עכשיו יחסרו הב"ד את האשה הנ"ל להנשא ואחזי כשקרן דבשלמא בד"מ כתבתי דחושב אולי יתפשרו או אולי לא יבוא הדבר לידי גמר דין אבל בנד"ד לא שייך זה דודאי הב"ד לא יחרישו שיצא ח"ו מכשול מינייהו. ובודאי לא מסתבר לומר דחישב אולי הב"ד לא יאסרו אותה אף שהוא נוגע דהא רואה שקבלו הב"ד עדות שנטל ממון. ובודאי לא ידע מהא שהגאון מפראג דעתו נוטה להכשיר נוגע בעדות אשה ובפרט שודאי שקול המון בעיר שהב"ד יאסרו אותה ובפרט שהב"ד שלחו אחריו. מכל הלין נראה דלדעת הש"ך יש לפסול העד הנ"ל ואינו מועיל סילוק אם אמרינן דנוגע פסול לעדות אשה דאין לכו מקום מוצא להתיר האשה הנ"ל ע"פ דברי הש"ך. ועלי' אני דן אם דברי הש"ך ז"ל שרירן וקיימין להלכה. והנה לא ראיתי חולק על דבריו. רק דהגאון בתומים נראה כדוחה לדברי הש"ך והעיטור מקמי הך דסי' כ"ח בשלא בפניו כמו שהבאתי לעיל. אבל הוא משענת קנה רצוץ דכבר ישבתי לקושיא הנ"ל בטוב טעם. ונחזי אנן סברא זו דעבי' להחזיק דבריו הראשונים ולהעיד שקר משום זה. מהיכן המעיין כובע אם יש לו סמך בש"ס וספר העיטור אין בידי לעיין בו. אם מביא איזה ראיה. ז ונ"ל שמוצא דבר זה הוא מקדושין פ' עשרה יוחסין דף ע' ע"ב בעובדא דר' יהודא בר יחזקאל בהא דאכריז על האי גברא דעבדא הוא הואיל דהוי רגיל דהוי קרי לאינשי עבדי ואזמני' האי גברא לדינא קמי' דר' נחמן וא"ל לדידי קא קרית לי עבדא דאתינא מבית חשמונאי מלכא ואמר ר' יהודא הכי אמר שמואל כל האומר מבית חשמונאי קאתינא עבד הוא וא"ל רב נחמן כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ע"כ. והא ודאי מטעם דעביד להחזיק דבריו. וא"כ אם בת"ח כך חיישינן שאר אינשי עאכ"ו. אך דמכאן אין ראיה דהתוס' ביבמות דף ע"ז ע"א בד"ה אם קודם מעשה אמרה כתבו אר"ת היינו דוקא היכא דהוא עצמו צריך לאותו הוראה כגון יתרא שנשא בת ישי וכו' ובפרק י' יוחסין בעובדא דר' יהודא אבל אם אין צריכין לאותו הוראה שומעין לו עכ"ל וא"כ לפ"ז לכאורה צ"ל הא דצריך היה ר' יהודא לאותו הוראה היינו להחזיק דבריו הראשוני' דכבר אכריז עליה דעבדא הוא. אבל התורה עני' במקום זו ועשירה במקום אחר כי סתמו התוס' דבריהם במקום זה ולא פירשו צד נגיעה דר' יהודא וביארו דבריהם בבכורות דף ל"ה ע"ב וזה לשונם שם שהיה נראה לר' נחמן שר' יהודא אומר כן לפי שהקניטו ע"כ. א"כ לפ"ז אין ראיה מכאן לדעת בה"ע דהא הטעם לא הוי משום שעביד להחזיק וכו' רק משום שהקניטו ואדרבה מוכח דהתוספת לא מסתבר להו סברת בהע"ט כלל מדלא כתבו דעביד להחזיק הכרוז דאכריז עלי' דמעשה רב הוא שהכריז במקהלות וא"ל דנהמניה בהאי מימרא דאמר משמי' דשמואל כל האומר מבית חשמונאי וכו' אף דהשתא י"ל דעביד להחזיק הכרוז מ"מ נהימני' ליה מכח הכרוז גופא דמסתמא הכריז כדין דהא אז לא הוי שייך עביד להחזיק ז"א דהא בשעת הכרוז אכתי לא אמר האי גברא מבית חשמונאי קאתינא דנימא דמחמת הך מימרא דשמואל הכריז עלי' ופשוט הוא וראה כמה רחקה דעת התו' מדעת העיטור דהא כתבו התוס' שהיה נראה שאומר כן משום שהקניטו והיינו במה דאמר לשמעי' מאן יהודא בר שויסקל ע"ש או מאי דאזמני' לדינא וקשה לא יהא אלא שונא ושונא כשר להעיד ולא תהא כהנת כפנדקת ת"ח כשאר אנשי. וכתר לי זעיר וניישב זה בסמוך ועכ"פ מסתבר להתוס' סברא זו שאמר כן משום שהקניטו טפי ממאי דנימא דעביד להחזיק דבריו דהא הכרוז הוי מעשה רב ממש טפי מהגדה בב"ד ואעפ"כ לא רצו התוס' לומר שהיה נראה לר"נ שמשום זה אומר כן ר' יהודא. ש"מ דלא מסתבר להו סברת בה"ע: ח'. ומחמת הקושיא שכתבתי בסמוך על החוס' לא יהא אלא שונא נ"ל דסבירא להו להתוס' ז"ל כמ"ש הנ"י על האלפסי ביבמות פ' הערל וזה לשונו דח"ו לא חשדינן לת"ח שישקר רק כיון שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי קסבר שקבל כן מרבו אבל אם איתא שרבו קיים דייק שפיר ואינו אומר בדדמי עכ"ל. ואל תטעה בלשון הנ"י דכתב לקיים דבריו לומר דסובר כהעיטור דה"פ לקיים דבריו מחמת הנגיעה שיש לו דהא כתב שם הנ"י סמוך לזה דברי התוס' דהיינו דוקא במילתא דשייך בי' כמו יתרא שנשא בת נחש. ונחזור לענינינו דעפ"ז לא ק"מ להתוס'. וכך הם דברי התוס' לפי שהקניטו והוא שונא לו ונושא ונותן לקיים דבריו נדמה לו כאילו כך קבל אבל משום להחזיק דבריו לחוד לא רצו התוס' לומר אפילו הא שאומר בדדמי. ולולי דברי התוס' היה כ"ל לומר דר' יהודא נוגע ממש הוי דלא לדייני' כהקורא לחבירו עבד דהא אזמני' לדינא. ויש להבין למה לא כתבו התוס' כן ונראה לי דהא קשה באמת על רב יהודא מה ראה על ככה קודם דשמע ממנו דאתא מבית חשמונאי להכריז עלי' דעבד הוא הלא זה ר' יהודא כי הוי שליף חד מסאני אתא מטרא. ואיך ח"ו נחשדי' שמשום שנאה יכריז לפסול משפחות בישראל. שדבר זה לא יעשה אפילו קל שבקלים אלא ודאי דאכריז משום הך מימרא דשמואל כל הפוסל במומו פוסל. ולא אסיק אדעתי' הך דאמר ר' נחמן דהיינו למיחש לי' אבל לא לאכרוזי עלי' וטעה בזה. וא"כ לפ"ז כבר פטור מדין הקורא לחבירו עבד שטעה בדין ואן לו אשמה בדבר. לכך כתבו התוס' משום שהקניטו: ט'. ולכאורה יש להקשות על דברי התוס' דכתבו הטעם דהוי דן לי' ר"נ לר"י כת"ח שמורה בשעת מעש' היינו משום שהקניטו האי גברא לר"י א"כ קשה למה לא השיבו ר"נ זאת תיכף לר"י אמימרא קמייתא דאמר משמיה דשמואל כל הפוסל וכו' דבשלמא אם אמרינן הטעם דאינו נאמן בשעת מעשה משום שעביד להחזיק דבריו הראשונים שפיר דלא יכול להשיבו זאת אמימרא קמייתא דאמר דמשום כך אכריז דע"ז נאמן הי' דמאי נימא דלמא עביד השתא באמירתו משמי' דשמואל להחזיק דבריו הראשונים דהיינו מאי דאכריז עליה אדרבה והיא הנותנת דעל הכרוז גופא נהימניה דודאי אכריז כדין דהא לא היה לפני הכרוז דברים הראשונים דנימא דעביד הכרוז להחזיק דבריו דבשלמא ביתרא שנשא בת ישי אין לומר דנהימני' אנשואין גופא וק"ל חדא די"ל דלא ידע מהחשש כלל בעת הנשואין ועוד דשם בהאי מעשה דנשואין הוי נוגע אבל הכא בהאי מעשה דאכריז לא הוי נוגע דהא אנן קיימינן עכשיו אם נימא דלא כהתוס' דמשו' שהקניטו הוי נוגע וא"כ מה ראה על ככה ר"י דאכריז אלא ודאי דדבר שמואל בפיו אמת רק אחר דדחה דאין ראיה ממימרא קמייתא דשמואל ונמצא דהכרוז היה שלא כדין והוא בא לפסול אותו עכשיו מכח דאמר עכשיו דאתא מבית חשמונאי ע"ז השיב שפיר דעכשיו הוי כת"ח שמורה בשעת מעשה דעביד לאחזוקי דבריו הראשונים היינו הכרוז דאכריז עלי' אבל לדברי התוס' דמשו' שהקניטו מחשב כת"ח שמורה בשעת מעשה א"כ אמלתא קמייתא ג"כ הו"ל להשיבו דא"ל כמ"ש דהא הקניטו קודם דאכריז עלי'. מיהו לק"מ די"ל דר"כ גופא ידע ממימרא קמייתא דשמואל או דעדיפא משני ליה אף דאם נאמין לך או דאיכא ת"ח דקאי כוותך דשמע משמואל הך מלתא מ"ע היינו למיחש וכו' ועוד יש ליישב ואין להאריך: י'. ונחזור לענינינו דנ"ל ברור דמקום מוצא להעיטור הי' מגמרא הנ"ל וכא קיים בשטת התוס'. אבל לפסק הלכה אין ראי' די"ל כמ"ש התוס' וכמו שכתבתי ולכאורה ראיה ברורה מדברי התוס' דלא ס"ל כדעת העיטור ז"ל הנ"ל כמ"ש לעיל באות ז. אבל יש לדחות די"ל דאה"נ דסבירא להו להתוס' כסברת העיטור והא דלא כתבו הטעם דר"י הוי נוגע משום זה דעביד להחזיק וכו' י"ל דמסתבר להתוס' דהך סברא דעביד להחזי' לא אמרינן רק באם עתה בדבריו מחזיק דבריו הראשונים שהיו כדת וכהלכה משא"כ בעובדא דר"י דאף לדבריו האחרונים מ"מ הכרוז שלא כדת היה דהא אז אכתי לא שמע ממנו דאתא מבית חשמונאי. לכך לא שייך הך סברא דעבי' להחזיק וכו' ולכאורה סברא נכונה מאד הוא אבל אינו אמת דמ"מ אטו כ"ע הוי קאי בהא שעתא בבית ר"כ דנהוי ידעו דהכרוז שלא כדת היה דמ"מ אם יפסול אותו עכשיו ושוב לא יכריזו דהכרוז הראשון בטעות היה ואפשר דאדרבה דהיו מכריזין מחדש עלי' דעבדא הוא א"כ אין זלזול כלל לר' יהודא בעיני המון שלא ידעו דמ"מ הכרוז הראשון שלא כדת היה משא"כ כשיצא זכאי בדינו בכשרות. א"כ יצטרך להכריז דהכרוז הראשון בטל. וכדי בזיון וקצף. אלא ודאי דלא מסתבר להתוספת סברת העיטור כלל כנ"ל י"א. ועכ"פ אין ראיה מהתוס' דכאן לסברת העיטור ובפרט לפי דברי הכ"י שהבאתי דלא חיישינן כלל דמשקר רק שאומר בדדמי א"כ אף אם נימא דלא כהתוס' רק דהחשש הוא דכאן משום דעביד להחזיק דבריו אין ראי' מכאן דהא לא חיישינן כאן רק שאומר בדדמי משום זה אבל לומר שמשקר ויעיד שקר משום זה אף לעד דעלמא י"ל דלא חשדינן ליה בכך. ואין לומר דמ"מ נהוי עדותו בטל משום זה דניחוש דמשום שרוצה להחזיק דבריו אומר בדדמי ונדמה לו כך שהאמת אתו ובשלמא להתוס' והנ"י לא אמרינן כן רק במלתא דשייך בי' אבל לא משום להחזיק דבריו אלא לפי ע"ש לבהע"ט א"כ אמרינן כן משום דעביד להחזיק דבריו א"כ ה"נ נימא