השיב משה אבן העזר סט

עדות דהרי אנו רואין שסתרו עצמם משא"כ אם לא שינו כלל מהגדתן הראשונה י"ל שפיר כע"ש דעדותן קיימת ממ"נ אם חיישי עדים הנ"ל לסתירתן אף שבפעם הראשונה לאו בכלל עדות היה א"כ מעיקרא קושטא קאמרי דהא לא חיישי לסתירתן וא"כ לא העידו שקר כדי לאחזוקי דבריהם הראשונים והא ודאי לא מסתבר לומר דמעיקרא לא חיישי וסברי דאף שיסתרו א"ע אין בכך כלום כיון דאחת מהן לא בכלל עדות הוא כלל ועכשיו רוח אחרת אתם וחיישי לסתירתם אף בכה"ג דכולי האי ודאי דלא חיישינן לפסול עדות העדים והבו דלא לוסיף עלה כנ"ל. וא"כ לפ"ז הך דינא דהש"ך אינו רק אם העיד לזכותו של הקרוב אבל אם העיד לחובת קרובו ורצה זה להביאו עכשיו להעיד אחר שנתרחק מעיד שפיר ומיהו אינו מוכרח דהיינו דוקא למה שרציתי מעיקרא לחלק בין קרוב ובין שלא בפני בע"ד מחמת חזקת אהבה הוי צ"ל כן אבל לפי מה שהעלתי לחלק מטעם אחר דזה מסיק אדעתי' ודאי שיצטרך להעיד בפני בע"ד וזה לא מסיק אדעתי' שיתרחק וחילוק נכון מאד הוא בעז"ה א"כ לפ"ז יש לומר דהך דינא דהש"ך בכל ענין אף במעיד לחובת קרובו מסברא הנ"ל דכיון שפסלה התורה עדותו בין כזכות ובין לחוב ודבריו רק פטומי מילי בעלמא אפשר שמשקר מאיזה סבה או שהוא אוהב לבעל דינו של קרובו או שהוא שונא לקרובו שיש לו עמו קטט וכדומה כללא דמלתא דבמקום דלא הוי עדותו עדות י"ל ג"כ דמשקר. ועוד י"ל ליישב כל הקושיות ובאמת הש"ך מיירי בכל ענין אף במעיד לחובת קרובו דהא יש לדקדק בדברי הש"ך דלמה כתב דוקא כשלא ידעו הב"ד בשעת עדותן שהוא קרוב ואח"כ נודע הלא גם אם ידעו שהוא קרוב מ"מ א"ל דעביד להחזיק דבריו הראשונים [אף שכבר פירשתי לעיל דדוקא בכה"ג עביד לאחזוקי לא שכחתי דברי עצמי רק דכאן הוא רק ההעתק ממה שהי' כתוב אצלי מכבר קודם שפירשתי כנ"ל ובסמוך יתבאר הכל על נכון] אלא ודאי דוקא בכה"ג שלא גילה שהוא קרוב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם דרצה שיוציאו ממון על ידן והוא שלא כדין דהא קרוב הוא אף אם האמת אתו וא"כ חזינא דרוח אחרת היה אתו להרע או להטיב לחד מיניה אף שלא כדין דאם לא רצה רק לגלות האמת לאלומי מילתא בעלמא למה לא גילה שהוא קרוב לכך יש מקום למחשדי' שמשקר היה לכך גם עכשיו חיישינן דעביד להחזיק דבריו הראשונים הא לא"ה כגון שידעו הב"ד מעיקרא שהוא קרוב ושמעו דבריו בחקירה בעלמא יכול לחזור ולהעיד וא"כ לק"מ מקבלת עדות שלא בפני בע"ד דהא הב"ד יודעים ורואים שהוא שלא בפני בע"ד כנ"ל ע"כ לשוני שם על קלף ההוא והיה גנוז באמתחתי בין שאר כתבי וחידושי ת"ל מן יום ההוא והלאה והנה אף שהי' עלי טל ילדות נראים הדברים נכוחים בעזה"י אך דנראה בעליל ומוכח מתוכו שדעתי היה או דבהעיד לחוד תליא מלתא לדעת הש"ך ולא באפסק הדין כלל מחמת זה שהיה קשה לי דזיל בתר טעמא לכך היה ברור אצלי דלא בעי הש"ך איפסק הדין כלל ואיפסק פסק הדין דנקט לאו דוקא לכך כתבתי מה שכתבתי אבל לפי מה שהעלתי עכשיו דבעי ג"כ אפסק הדין ומינה אין לזוע בלשון הש"ך והעיטור ואמינא טעמא למלתא א"כ בלא"ה לק"מ מלעיל סימן כ"ח דשם לא אפסק הדין אך דקושי' זו ודאי דהוי קשת הא עדות הקרובים לא מפסל רק משום גזה"כ ובמה שכתבתי בילדותי נתיישב ת"ל ועוד הרוחנו דלדברים הללו שכתבתי אז א"כ אף באפסק הדין על עדות שהעידו שלא בפני בע"ד דפסולין הם אעפ"כ חוזרין ומגידין בפניו וכך כראה ברור הדין דלא מצינו מי שמחלק בהך בין איפסק הדין או לא וא"כ כל דברי אשר כתבתי אז שרירין וקיימין אף לפי מה שהעלתי בכאן והנה כעת אנה ד' לידי ספר או"ת על ש"ע חו"מ שחיבר הגאון האמתי המפורסם בכל קצוי ארץ וים רחוקים מוהר"ר יהונתן זלה"ה וראיתי בתומים סי' ל"ג ס"ק ח' שהקשה קושיות אלו שהקשה אותו תלמיד ועל קושיא זו הא הקרובים לא הוי הטעם משום דנחשדו לשקר תירץ דאחר שפסלן התורה אמרו בדדמי והיינו כדברי רק דאני כתבתי דלא הוי עדותו עדות אפשר שמשקר לאיזה סבה כיון דלא מהני ולא הוי עדות שקר והוא ז"ל כתב דאמרי בדדמי ומה שכתב דהעד חישב שהב"ד יודעים שהוא קרוב ולא יסמכו על עדותו דאם סובר שהב"ד יסמוך על דבריו לא נחשד לשקר פירוש דבריו אף שמטעה הב"ד שמעלים מהם קורבתו ממש כיון דידע שהאמת אתו בגוף העדות סובר דלא איסורא עבד ומציל עשוק מיד עשקו וכדאיתא בסי' ל"ד סעיף ד' בקוברי מת בי"ט ראשון משא"כ להטעות לב"ד בשקר הא ודאי לא נחשד דזה דומה ממש לעדות שקר אף שקרוב הוא מ"מ הא הב"ד לא ידעי מזה וסברא נכונה היא לפי תירוצו דלא נחשד להעיד בשקר רק דכאן לא הוי עדות שקר וכן לפי תירוץ הראשון צ"ל כך ודוק אך שמחמת זה נראה לי תירוץ השני שלי עיקר דע"ז קשה דא"כ כשהעיד כשהי' קרוב והב"ד ידעו בשעת עדותו מקורבתו פשיטא טפי דעדותו שאח"כ לא מהני וקל להבין ואילו מדברי הש"ך משמע דדוקא שלא ידעו הב"ד בשעת עדותו שהוא קרוב ובפרט לפי מה שהעלתי בדברי הש"ך דבעי ג"כ איפסק הדין מטעם שכתבתי והטעם הנ"ל לא שייך רק במעלים קורבתו מהב"ד לכך העיקר בעיני כתירוצי האחרון דמש"ה חשדינן לי' בכאן שמשקר הי' בפעם הראשון מכח דחזינן שרצה להטעות לב"ד שהעלים קורבתו א"כ חזינא דמכח הקרבות שביניהם עשה שלא כדין לכך אף על שקר חשדינן לי' משום הקרבות אף שהוא כעדות שקר ממש ואף אחר שנסתלק הקרבות אמרינן עביד אינש וכו' כנ"ל וקושי' זו משלא בפניו השאיר הגאון הנ"ל בצ"ע אבל אני כבר ישבתי בעזה"י הן לתירוץ הראשון הן לתירוץ האחרון בטוב טעם ודעת ותמי' לי על הגאון הנ"ל שלא הרגיש בזה דלדבריו ולתירוצו שמתרץ על קושי' הראשונ' דאחר שפסלן התורה אמרו בדדמי ובודאי כך צ"ל דבשעת קורבתן כיון שידעו דעדותו לאו כלום הוא לא דקדקו ואמרו בדדמי לכך אף אחר שנתרחק דעדות מעליא הוי ומדקדק שפיר מ"מ עביד להחזיק דבריו הראשונים א"כ לפ"ז שפיר הוי יכול ליישב קושי' שני' משלא בפניו כמ"ש בתירוצי הראשון דאיך נימא בשלא בפניו אמרו בדדמי שלא דקדקו כיון שידעו דעדותן שלא בפניו לאו כלום ואח"כ כשמגידי' בפניו אף דאז הוי עדות מעליא ובודאי מדקדקין היטב ואינם אומרים בדדמי ע"מ דלמא עבדי לאחזוקי דבריהם הראשונים אף שיודעים כעת שמשקר דלמה נימא דמשקרי בסופן משום תחלתן כדי להחזיק דבריהם אדרבה אפכא מסתברא דהא ודאי לכתחלה לא נחשדו להעיד שקר רק דאם כבר משקרי הא אמרינן דעבדי להחזיק דבריהם. וא"כ ממ"נ אם לא ידעו דאין בעדותן ממש וסברי דשלא בפניו הוי עדות א"כ ודאי דדקדקו שפיר וקושטא קאמרי ואי דידעו דאין בעדותן ממש א"כ ה"ל למידע שיצטרכו לחזור ולהגיד בפניו וא"כ ממ"נ אם חיישי שלא יסתרו דבריהם א"כ ודאי דמעיקרא קושטא קאמרי ודקדקו שפיר כדי שלא יצטרכו לסתור דבריהם או להעיד בשקר דהא ודאי דלכתחלה אין דעתם להעיד בשקר ואדרבה תחלתן דקדקו משום סופן ואי לא חיישי לסתירת דבריהם ח"כ עכשיו ג"כ אין חשש כיון דעדים הנ"ל לא חיישי לסתירת דבריהם משא"כ בקרוב דאמר בדדמי דלא נביא הוא שידע שיתרחק והשתא אחר שנתרחק דלמא עביד להחזיק דבריו הראשונים ותירוץ זה נכון מאד לשיטת הגאון הנ"ל ז"ל: ד ונחזור לענינינו דהנה דעת הגאון בתומים מראה להדיא בפירוש דברי הש"ך דאין ענין כלל לנפסק הדין רק בהעיד לחוד תליא מלתא ומחמת זה דוחה דברי הש"ך והעיטור מהלכה מקמי הך דסי' כ"ח בשלא בפניו וכתב בסוף דבריו וזה לשונו דדוחק לומר תרתי הואיל וכבר נפסק הדין. וגם עביד לחזק דבריו הראשונים כולי האי לא אמרינן לסתור הדין דמנ"ל זה וקי"ל כל זמן שמביא ראי' סותר הדין עכ"ל הנה מבורר דלא מצא עלה ויתד לתלות בטעם דמסתבר דנבעי גם נפסק הדין רק באם נימא כיון דכבר נפסק הדין לא נסתרי' בכה"ג דעביד לחזק וכו' אף דבלא אפסק הדין נימא דלא חיישינן להך דעביד לחזק וכו' מ"מ כיון דכבר אפסק אין סותרין הדין בכה"ג ודחה להסברא הנ"ל בשתי ידים והדין עמו דתמוה מאד לחלק בזה כיון דהך סברא לא מסתבר לן בלא אפסק מה"ת לחלק ולומר דאין סותרין הדין בכה"ג בלי סברא וטעם על כן דעת הגאון הנ"ל דאפסק הדין אין ענין לכאן ולאו דוקא וסובל דחק הלשון ולחץ הקושי' שהשאיר בצ"ע ודחאו לדברי העיטור מהלכה משום זה. ולא אבה לפרש דבעי ג"כ אפסק הדין מחמת שהוא דבר זר מאד בעיניו כן מבואר למעיין היטב בדבריו אבל אני כבר העלתי דדברי הש"ך והעיטור מראין להדיא דבעי ג"כ אפסק הדין ואין באפשרות כלל לומר דלא בעי אפסק הדין כיון דכתב העיטור ואשתכח דקרוב הוא ואפסל ופסקי' לדינא וכפל ופירש בטעמו כיון דאפסק האי דינא איפסק ולא סתר האי דינא. ומה יכול להיות מפורש יותר ממה שהוא דמשמע דעיקר הטעם כיון דאפסק ועל שהוא דבר זר מאד בעיני הגאונים בעל נוב"י נ"י ובעל האו"ת ז"ל לומר דבעי ג"כ אפסק הדין דאין ענין כלל לטעמא דעביד להחזיק וכו' כבר נתתי בעזה"י תבלין לדבר זה דדוקא בכה"ג דאפסק הדין אמרינן עביד אינש וכו' כמ"ש בסוף אות ב'. ולענ"ד טעמא דמסתבר הוא וע"פ זה יבוא הכל על נכון דברי העיטור שכתב דכיון דאפסק וכו' ולא סתר האי דינא וכו' דעביד להחזיק וכו' דהיינו ר"ל דכיון דאפסק הדין אמרינן דעביד להחזיק וכו' ולכך לא סתר האי דינא כן נ"ל ברור ולענ"ד הוא פירוש האמתי בדברי הש"ך והעיטור ע"כ בארתי בעזה"י דברי הש"ך הצריכים ביאור רב: ה ועכשיו מוטל עלינו ליתן טעם קצת לדברי רבינו הב"י שלא יהי דבריו לגמרי כתפל מבלי מלח דכיון דהשמיט הך דכתב' בהע"ט בסוף דבריו דעביד אינש לחזק דבריו הראשונים שמע מינה דלא ס"ל טעם הנ"ל או שלא הי' כתוב לפניו הטעם הנ"ל כלל בבהע"ט שלו א"כ יש להבין איזה טעם יש בדבר שמביא דברי בהע"ט לפסק הלכה דהרי לא נחלק עליו ונ"ל שטעמו דהא איתא בסוף פרק זה בורר כל זמן שמביא עדים סותר הדין ויש לתמוה פשיטא מאי קמ"ל ונראה ליישב דה"א דאיכא זילותא דב"ד למסתר דינם לכך לא נהדר הדין אף שמצא ראי' דהפקר ב"ד הפקר [ועיין בירושלמי סוף פ' זה בורר דר' אלעזר הוי מסופק באתעבד גז"ד עד דפשיט לי' ר' יוחנן פעם שנית והיינו ודאי מטעם הנ"ל] קמ"ל דליכא זילותא דב"ד כלל כיון דסתירת דינם הי' מחמת הראי' שלא הי' בפניהם כנ"ל ועיין בב"ב פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"ב שם הדר אייתי סהדי דאבהתי הוא דסובר רבא דחיישינן לזילותא דבי דינא ע"ש ובדף ל"ב ע"א שקלי וטרי ארוך בזה אף דבמסקנא לא קי"ל כוותי' דרבא מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דבכה"ג אף ר' אליעזר ור"נ מודו לרבא כיון דראי' הנ"ל בעצמו כבר הי' לפני הב"ד קודם שנפסק הדין וסברא נכונה היא. והשתא לפ"ז דבכה"ג לסתור הדין ע"פ הראי' שהי' כבר לפני הב"ד קודם שפסקו הדין ודאי דהוי זילותא דב"ד בדבר ובפרט דכ"ע לא ידעו שהי' קרוב אז ונתרחק עתה כן נראה לי סברת הב"י וכן מורה הלשון שכתב כיון דאסהד בב"ד ואשתכח דקרוב ואפסיל ואפסק הדין כיון דאפסק האי דינא אפסק ולא סתר דינא משמע דבזה לא שייך כל זמן שמביא ראי' סותר הדין כיון דאסהיד בכך בב"ד. אף דלשון זה הוא לשון הבעהע"ט