השיב משה אבן העזר סח

הוא כיון דהב"י לא העתיק דבריו האחרונים של בהע"ט שמסיים דעביד אינש וכו' ולא העתיק רק דבריו הראשונים. א"כ ודאי דמשמע מדבריו דגם אפסק הדין בעי דאף אם נפרש בדברי בהע"ט כמ"ש דאפסק הדין לאו דוקא היינו משום דמוכיח סופו של דברי העיטור שמסיק דעביד אינש וכו' על תחילתן כמ"ש. אבל הב"י כיון דגאיז ליה להך א"כ ודאי דמורין דבריו כפשטא דבעי גם אפסק הדין ובודאי כך בירור כונתו של הב"י דגם איפסק הדין בעי. דאם כונתו היה ככונת בהע"ט היה לו להעתיק טעם האחרון שהוא מאיר עינים לפתח דבריו לפרשם דבהעיד לחור תליא מלתא ועיקר חסר מספר הב"י. אלא ודאי דכונתו כפשוטו דגם אפסק הדין בעי. וע"ז השיב הש"ך שאין טעם כלל לחלק בין איפסק הדין או לא רק בהעיד לחוד תליא מלתא כן נ"ל לכאורה לפרש דברי הש"ך והעיטור. וא"כ לפ"ז דעת הש"ך והבהע"ט דעל מה שהעיד בשעת קרובתו פסול לעולם להעיד כדבריו הראשונים אף אחר שנתרחק אף א לא אפסק הדין. אך גם דברים אלו אין להם שחר שחכמים גדולים רבותינו נוחי נפש הם המורים הם המגלים לנו כל נטמן. יאריכו ללא צורך בדברים הרבה ובענין שלם לתכלית בלא הועיל וליתן מכשול בדבריהם להלכה ולמעשה לפני המעיינים. ואיך נימא דמה שכתב הש"ך ואשתכח דקרוב ואפסל ופסקו לדינא כל הענין הוא לאו דוקא. ובפרט בדברי בהע"ט שדקדק עוד וכתב דכיון דאיפסק דינא אפסק ולא סתר דינא. הרי להדיא דהטעם הוא ג"כ משום דכבר אפסק הדין. ובזה לא שייך לומר אורחא דמלתא נקט דהא טעמא יהיב למילתי' בהך דכתב דכיון דאפסק וכו' ולא סיפור דברים בגופא דעובדא וק"ל. ועוד דלא הוי להש"ך ז"ל לסתום אלא לפרש דאפסק הדין לאו דוקא מכל הלין כראה דאין הדברים יוצאין מפשטן דהש"ך והבעה"ט תרוייהו בעי העיד ואפסק הדין והא דקשה ממ"נ כמ"ש לעיל לזה יש לומר דכך הוא סברתם דדוקא בכה"ג שהעיד בב"ד ולא ידעו מקורבתו ואח"כ אשתכח דקרוב הוא ואיפסול ופסקו הב"ד הדין להיפך מעדותו דאז מגיע לו בושת דנתפס כשקרן שרצה להטעות לב"ד ולא הועיל ומחזי בעיני המון כמאן דנמצא שקרן שיאמרו שרוצה להטעות בשקר עדותו. והא ראיה דהעלים קורבתו והב"ד הא פסקו להיפך מסתמא חקרו ששקרן הוא לכך מאמץ א"ע להעיד עכשיו שאינו קרוב ג"כ כדברים האלה. והב"ד יסתרו דינם כדי לגלות שגם בראשונה באמת העיד ולא פסקו הב"ד להיפך רק משום שקרוב היה ולא משום שחקרו ששקרן הוא אבל כשלא פסקו הדין א"כ לא מחזי כתפס כשקרן לא מאמץ כ"כ להעיד בשקר כדי להחזיק דבריו. וגם י"ל כיון שלא היה ידוע ומפורסם בשעת עדותו קורבתו ואח"כ אשתכח דקרוב הוא חושש דאיכא אינשי דלא ידעי דנתברר שקרוב הוא וכששמע הפסק של הב"ד יחשבו שנמצא שקרן ואין להקשות דאף כשלא פסקו הדין עדיין חושב דודאי כשלא יעיד עכשיו יפסקו הדין ויהיה נתפס כשקרן מ"מ כל זמן שלא נפסק הדין משמט עצמו. בודאי דכולי האי לא חשדינן ליה שיעיד בשקר משום ספק דאולי לא יבוא הדבר לידי גמר ואולי יתפשרו ועיין בסוף אות מ"ח שהבאתי ראיה דמשום אולי לא חשדינן שיעיד בשקר משום ספק שמא יתפשרו ועפ"ז מדוקדקים דברי הש"ך והעיטור ז"ל שכתב דכיון דאפסק הדין איפסק וכו' דעביד אינש וכו' דהיינו כמ"ש דכיון דאיפסק הדין אז אמרינן דעביד אינש וכו' הא לא"ה לא. אבל הב"י כיון דלא העתיק טעם האחרון של העיטור השיג הש"ך עליו שפיר וכתב שאין טעם כלל לחלק. כן נ"ל ברור כונת הש"ך ז"ל ולפענ"ד טעם דמסתבר הוא. והאמת יורה דרכו: ג'. ועוד יש לדבר בדברי הש"ך הנ"ל וכבר רשום אצלי על קלף קטן מימים קדמונים. כשהיתי בר שבסר. וזה לשוני שם בש"ך סי' ל"ג ס"ק ט' דאם העיד א' כשהיה קרוב ונתרחק לא יוכל לחזור ולהעיד דעביד להחזיק דבריו הראשונים. והקשה לי אחד מתלמידי הא טעמא דקרוב פסול להעיד לאו משום דחשדינן ליה דמשקר אלא משום דגזירת הכתוב הוא כמפורש שם בסעיף יוד. והשבתי לו לפום רהיטא דאעפ"כ ליכא עדות כלל דבשעה הראשונה קרובים היו והתורה פסלם ועכשיו כיון דעביד אינש להחזיק דבריו הראשונים ג"כ אין כאן עדות כלל. ושויתי נפשי הדרנא תיכף בתוך כדי דיבור. ואמרתי לו ראה דבריך נכוחים וחסדאין מלך דנבטה בשפתים התירוץ שהשבתי לך ויהיה כמון אשר תדפנו רוח דלמא נימא דעדותו של עכשיו אינו כלום דעביד להחזיק דבריו הראשונים הא גם בראשונה לא חשדינן ליה כלל ששקר העיד דנימא שמעיד עכשיו לחזק דבריו הראשונים ולא בשביל לגלות האמת דהא גם בראשונה אמת היה. ועוד דאף אם מעיד רק כדי לחזק וכו' מה בכך הא גם בראשונה העיד באמת ועיין בגמ' פ' חזקת הבתים דף ל"א ע"ב שם הדר אייתי סהדי דאבהת' היא דסובר רבא דחיישינן לזילותא דבי דינא ע"ש ובדף ל"ב ע"א שקלי וטרי ארוך בזה. אף דבמסקנא לא קי"ל כוותי' דרבא מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דבכה"ג אף ר"א ור"נ מודו לרבא כיון דראיה הנ"ל בעצמו כבר היה לפני הב"ד קודם שנפסק הדין וסברא נכונה היא. רק שכונתי כך הי' הא עדות שמעיד עכשיו אין לסמוך עליו דאם שיקר בראשונה גם בפעם שני דרכו לשקר כאמור. וע"כ אין לכו להכשיר עדותו שמעיד פעם שני רק ע"י דנימא שבם בראשונה העיד באמת כמ"ש וא"כ עדות השני' טפל לעדות הראשונה דאם הראשונה אמת גם השניה אמת ואם הראשונה שקר גם השניה שקר. וא"כ עיקר הסמיכה על מה שהעיד בראשונה דאמרי' דאמת היה ואיך נסמוך עלי' כיון דהתורה פסלו אמת כך היה כונתי לכאורה. אבל זה אינו דהא דל עדות ראשונ' מהכא א"כ עדות שני' בפ"ע עדות מעליא היא מאי נימא דעדות הראשונה תגרע כח עדות שניה משום דעביד להחזיק וכו' פ"ז תשיב אמרי הא גם בראשונה לא חשדינן ליה דמשקר דנימא שמעיד עכשיו בשקר מפח דעביד להחזי' וכו' אך דהמלך פסלו לעדותו הראשונה שנא יועיל אבל לא מזיק לעדותו של עכשיו שהעיד בכשרותו מאי נימא דעיקר הסמיכה על עדותו הראשונה לא תקום ולא תהיה אדרבה כל הסמיכה על עדותו בכשרות רק דאמרי' דעדות הראשונה כמאן דליתא כיון דאמת הי' רק דהמלך פסלו וכאילו לא העיד כלל בראשונה דמי והשני בכשרותה כדקאי קאי. אף דסמכינן להכשיר עדות שניה שלא יזיק לה עדות הראשונה על הך דאמרי' דגם בראשונה העיד האמת הא לא ארי' דוכי פסלו המלך שלא לומר שאמת היא דנימא שלא נסמוך על סברא זו, רק דאף דאמת היא פסלו שלא יועיל לעדות. וא"כ קושיתך במקומו עומד לפום רהיטא. חזר אותו תלמיד ואמר רבי הרשני לומר עוד דבר א'. מה דקשה לי על דברי הש"ך הנ"ל ואפרש שיחתי ואמרתי לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאל בני שאל. ועליך בני נאמר תלמיד המחכים את רבו ויתקיים בי ומתלמידי יותר מכולם. ובפרט אף שתלמידי אתה בחכמה גדול אתה ממני בשנים. ואולי לפעמים ימים ידברו. כי טו"ב אני בשנים וידיד ד' אשר לא הי' כמוהו כלל כל דין שדן קודם שהגיע לי"ח שנה החזיר לבעליו. ואם לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי רקק ושלשול קטן כמוני ע"כ ברר דבריך ויען ויאמר דקשה על דברי הש"ך הנ"ל מהא דפסקינן בסי' כ"ח סעיף ט"ו דאם קבלו עדות שלא בפני בע"ד דחוזרין ומגידין בפניו אמאי נימא דעבדי לאחזוקי דבריהם הראשונים דהא בפעם הראשון לא הוי עדות כלל כמו שמפורש שם דיכולין לשנות ממה שהגידו בראשונה וא"כ בעדותן פ"ש נימא דעבדי להחזיק דבריהם הראשונים והתינח אם שינו ממה שהגידו בראשונה אם לא שינו מאי איכא למימר דהא בלא שינו איירי מעיקרא שם בהג"ה סי' כ"ח סעיף ט"ו הנ"ל והש"ך לא נחלק שם כלל על רמ"א ז"ל והשבתי לו לפום רהיטא ישוב על שני הקושיות וחדא מתורצת בירך חברתה דודאי כיון דלא חשדינן לעדים שישקרו ולא שייך כלל לומר דעבדי לאחזוקי ואעפ"כ דברי הש"ך בכאן א"ש דנראה דבאמת הך דינא דהש"ך אינו רק באם מעיד לזכות קרוב והכי משמע לישנא דהש"ך שכתב כשהעיד העד מתחלה בב"ד ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע שהוא קרוב והך מסתמא לא שייך רק במעיד לזכותו דהקרוב דאיש הנכחי בע"ד לא ידע בקורבתו שהוא קרוב לבעל דינו שיודיע לב"ד והקרוב הבע"ד מעלים הדבר כיון שהוא מעיד לזכותו אבל אם הוא מעיד לחובתו ודאי דהוא מודיע תיכף לב"ד שקרובו הוא ופסול להעיד עליו דקרובים מידע ידוע זה בזה מסתמא ובפרט קרובים כאלו שהם פסולים לעדות ודאי מסתמא מפירין זה את זה לכך נראה דהש"ך כא איירי רק במעיד לזכותו דהקרוב וא"כ לפ"ז א"ש דברי הש"ך וע"כ לא קשי' מסי' כ"ח דנ"ל דקרוב הוי עכ"פ מסתמא כאוהב דעלמא אך אוהב כשר לעדות דלא חשדינן ליה שיעיד שקר בשביל אהבה וכמ"ש הסמ"ע שם בסי' הנ"ל ס"ק א' לכך אמרינן דלא פסלן התורה משום חשד רק משום גזה"כ ואם כן לפי זה [עיין בהגה].**(הג"ה (והא דכתב בש"ע שם סימן ל"ג סעיף יוד מה שפסלה התור' עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה הכי פירושו דלא מפני זה פסלן התור' אבל ודאי דהם בחזקת אוהבים זה לזה ואדרבא מכאן מוכיח דמחזקינן להו באוהבים דאל"כ הכי ה"ל למימר לא שהם בחזקת אוהבי' ומפני דייקא וק"ל וכן משמע לשון הטור שכ' לא מחמ' אהב' שביניה' דמשמע שיש ביניה' אהבה רק דלא פסלן מש"ז ועיי' שם בסמ"ע ס"ק ח"י דהטור כתב ב' הוכחות חדא ממשה ואהרן וחדא מאוהב שכשר להעיד וכ"ז פשוט).)** אחר דפסלן התורה לעדות מחמת גזה"כ בודאי דיש לחשוד אותו שאומר שקר כדברי בע"ד קרובו אף דלא חשדינן ליה שיעיד שקר עבור זה היינו אם היה עדותו עדות באם שלא פסלו התורה אבל עכשיו הא עדותו לאו עדות כלל ופטומי מילי בעלמא היא לאלומי מלתא דקרובו ולכך יכול להיות שמשקר היה בפעם הראשון בשטה שהי' קרוב ממילא גם עכשיו אחר שנתרחק יש סברא לומר דעביד להחזיק דבריו הראשונים שלא יהא נראה כשקרן ובאמת שקר נסכו אבל בעדות שלא בפני בע"ד למה נחשוד אותן דיאמרו שקר דאף דג"כ אין עדותן עדות מכח דכתיב והועד בבעליו כמ"ש הסמ"ע שם מ"מ לאו מוחזקים לאוהבים המה ואף אם ידוע שהם אוהבים מ"מ מה"ת דנימא דיעיד מעיקרא שקר ויחזיקו דבריהם אחר כך אדרבה אפכא מסתברא דמעיקרא לא יעידו שקר משום סופן דממ"נ אם סברי דעדותו של עכשיו מה שמגידין שלא בפניו הוי עדות א"כ ודאי דלא יעידו שקר כמ"ש ואי דידעי שאין בעדותן של עכשיו ממש א"כ הוי להו לאסוקי אדעתא שיצטרכו אח"כ להעיד בפניו ותהוי עדות ממש וא"כ יצטרכו לסתור דבריהם או להעיד בשקר וא"כ אדרבה אם חיישי לזה שלא יסתרו דבריהם ודאי מעיקרא קושטא קאמרי דלהא ודאי דלא חשדינן להו שירצו להעיד בשקר אבל בקרוב ודאי דלא מסיק אדעתי' שיתרחק לכך בעדות שלא בפני בע"ד לית לן בה במה שיחזיקו דבריהם הראשונים דגם מעיקרא אמת קא אמרי רק דהתורה פסלה לעדות זה דכתיב והועד בבעליו ועכשיו העידו בפני בע"ד ועדותן כשרה אבל בקרוב ונתרחק שפיר אמרינן דעביד להחזיק דבריו הראשונים וגם עדות השני בטל ודוק. ואל תשיבני ממה דאיתא שם בסי' כ"ח בסמ"ע שאין מדקדקין כל כך בעדות שלא בפניו ע"ש היינו אם שינו אח"כ אמרינן כן דהרי אנו רואין דלא חיישי עדים הללו לסתירתם כיון שהגדה הראשונה לא היה בכלל