השיב משה אבן העזר סז

באם יועיל לו עדות א"כ הרי נוגע ממש ופסול לעדות מן התורה א"כ אף שמסתלק מן הנגיעה לא מהני אף לדעת הרמ"א בהג"ה כיון שעדותו בפסול הי' ופסול דאורייתא הי' בשעה שהעיד העדות רק צריך לחזור ולהעיד אחר שנסתלק מן הנגיעה ודעת מ"ב עצמו שם דאף בנוטל שכר צריך לחזור ולהעיד כך מבואר בתשו' מ"ב הנ"ל, ודעת שפתיו ברור מללו עכ"פ בנוגע דאף הרמ"א מודה דצריך לחזור ולהעיד, א"כ עכ"פ מבואר דאם יחזור ויעיד אחר החזרת המעות מהני, אך יש לפקפק ע"ז מדברי הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט' ע"ש, ע"כ יורנו מורנו בירור הדין הנ"ל ושכמ"ה, ע"כ השאלה: תשובה על זה ביום אתמול כי עבר, האירו מול עבר פני משה אשר כוננו אצבעותיו בנידון אשר רבו פארותיו, ואני קטן ודל, עד כי לספור חדל רך אנכי בשנים ואיך אפצה פה מול נבונים, לא הגעתי לימי הבינה, לכך לא אוכל לעמוד על שורש הכונה, אף כי אקום לראש אשמורת התיכונה: ואיך יעצור כח מי שלא הגיע עדיין אף לשלשים לכח, חכמה אין כאן, ניעור וריק הקנקן, זקנה אין כאן, ולא עב דקן, צעיר אני לימים, ואיך אטייל בגנזי מרומים, וראוי להיות נחבא אל הכלים, ולא להשיב כאחד מן הגדולים, עד יערה עלי רוחו משמים, כי אני שלשים חסר שתים, מצורף לזה מסיבות הזמן אשר לא נאמן, צרה כללית לעם לא אלמן הרבה נטושים מאב"י על פני השדה כדומן, קשים גזרותיו משל המן, קטן יעקב ודל, לכך שכלי מדולדל, אשאג כעופר מי יתן לי כיונה אבר, לתור לי מקום מנוחה, ללמוד לשמה מתוך הרוחה, לשתות בצמא ממי בריכה העליונה, כאמור ואת עלית על כולנה, ובצלה להתלוננה לסעדה ולכוננה, להתענג בנועם דשנה, ובזכותה יוסר מזרע מי מנה, כל שטנה וחרנה, ויושב ברק השנונה אל נדנה, ונבא לפניו ברננה, וירננו כל עצי רעננה, להיות גומים קולמסין, לחדש חידושין בעזרת לראשונים ראשון, אבל עתה נסתם החזון כי במשמניו שולח רזון, לעם ד' אין לחם ומזון, כל שומעי' ירגזון, על כן לבי בל עמי, כי איך אוכל לראות ברע אשר מצא את עמי, ואיך אשיב לשואלי דבר, אשר לא אוכל כעת לזרות ולהבר, מה לתבן את הבר, אך אהבה מקלקלת השורה, ואין מסרבין לגדול כמותו מי כמוהו מורה ואהבתו דחקני, וחיבתו אלצני, כי מרחוק קראני, ואני כמוהו אף מתוך לחץ ודחק, להשיב ממרחק, דבר חוק ומשפט לחוק, ולא להלכה אני אומר, כי לא עלי המלאכה לגמור, ואצ"ל לא למעשה אף בדבר קל, ואף כי בחומר והן רשאין הדורשין כמין חומר, ולא אני כי דעתי גז חיש ונעופה כצל תומ"ר מה אומר ומה אדבר חיילים לגבר ע"כ דברי רק לפלפולא בעלמא ודבר חכמה ויהי מה ואען ואומר על מאי דבדק לן מר בנידון שנתהוה בעירו והנה אין כל חדש שכבר נשאל על כיוצא בזה גדול אחד בדורנו הגאון האמתי המפורסם מוהרי"ח סג"ל לאנדא אב"ד ד"ק פראג יע"א ונדפסה בתשובותיו בחלק אה"ע סי' ז"ך ושורש דברי התשובה ההוא שהגאון הנ"ל העמיק והרחיב הפלפול בעיקר הדין אם נוגע פסול לעדות אשה והנה דעת הגאון הנ"ל נוטה להכשיר נוגע בעדות אשה ועיין עוד בתשובותיו שם סי' כ"ט אך שהגאון הנ"ל לא סמך על דעתו בזה כיון שלא קדמו אדם בזה ולא מצא לו חבר לא בראשונים ולא באחרונים ואדרבא כל התשובות מלאים מזה לפסול נוגע בעדות אשה לכך מבטל דעתו מפני דעתם וכיון שנוגע פסול לדעת התשובות כתב הגאון הנ"ל דלדעת הש"ך בחו"מ סי' ל"ג ס"ק ט' דכיון שהעיד כבר כשהי' קרוב שוב לא מועיל עדותו אף אחר שנתרחק דעביד להחזיק דבריו הראשונים א"כ ה"ה הכא כשהעיד כבר כשהי' נוגע שוב אין מועיל אף לאחר שנסתלק מן הנגיעה מטעם הנ"ל עכ"ל וכבר העלה וגם הביא מכ"ת ג"כ דברי הש"ך הנ"ל בהשאלה וכתב עוד הגאון הנ"ל מפראג שם בתשובתו סי' ז"ך וזה לשונו ואף שמשמע מדברי הש"ך דבעינן ג"כ אפסק הדין מ"מ גם כאן הוי נפסק הדין עכ"ל ע"ש דבנידון דידי' הוי נפסק הדין וכתב עוד וזה לשונו ועוד שכיון שהטעם משום דעביד לאחזוקי דיבור' קשה לחלק בין כבר פסקו שהוא פסול או לא וכתב עוד שם ועוד תיוהא קא חזינא הכא שאפילו בלי סברא זו דעביד אינש לאחזוקי דיבורי מ"ע עדיין נוגע הוא אף בהגדה השנית וכן מסיק שם דנוגע הוי בהגדה השנית והיינו כפי המעשה שהי' בנידון דידי' ע"ש ולא שייך זאת בנידון דידן וע"פ הנ"ל לא יצא להיתר מפי הגאון הנ"ל ע"כ תורף התשובה, ולפ"ז בנידון דידן שלא נפסק הדין הי' ראוי להתיר בפשיטות ע"י מה שיעיד אחר שמסלק עצמו מן הנגיעה לפי מה דמשמע מדברי הש"ך אך כיון שהגאון הנ"ל כתב דכיון שהטעם משום דעביד אינש להחזיק דבריו קשה לחלק בין נפסק הדין או לא והאמת אתו שתמוה מאד לחלק בזה ולאחוז החבל בתרין ראשין א"כ מוכרח אני להאריך ולקמן יתבאר דעיקר הוא דבעינן ג"כ אפסק הדין בנידון הש"ך, ואעפ"כ בנד"ד יש להחמיר אף בלא אפסק הדין, והנה הגאון מפראג הנ"ל לא דקדק אחר דברי הש"ך ז"ל בזה אם האמת אתו או לא ונראה דהיינו משום שבעובדא דידי' החליט הגאון הנ"ל דהוי נוגע בעדות אף בהגדה השנית כמ"ש בשמו בסמוך לכך ליכא נפקותא בנידון דידי' אם קי"ל כדברי הש"ך או לא לכך לא דקדק אחריהם אבל בנידון דידן הא לא שייך זה כמ"ש, וא"כ על דברי הש"ך ז"ל כל המחצב ואע"ג שמ"מ הי' נפקותא גם בנידון של הגאון הנ"ל בדברי הש"ך דאם לא קי"ל כדברי הש"ך ז"ל א"כ הוי מועיל שיסלק עצמו כנ"ל אבר אם קי"ל כדברי הש"ך ז"ל שוב אין תקנה לאותה אשה ע"פ אותו עד כיון שכבר העיד ונפסק הדין שפסול אף שבפעם השני לא נפסק הדין שפסול דהא לא עלה על דעת הב"ד כלל שיהי' נוגע גם בפעם שני מ"מ מה בכך הלא כיון שכבר נפסק הדין בפעם הראשון שפסול שוב לא מהני עדותו על דבר זה לעולם לדעת הש"ך מ"מ אפשר דהגאון הנ"ל לא השיב רק כפי המעשה שהי' באשר היא שם דאז לא הוי נ"מ בדברי הש"ך ועוד דאפשר דהוי ידוע להגאון הנ"ל בנידון דידי' שאי אפשר שוב להעד שיסלק עצמו ויעיד עוד פעם דכבר הלך לדרכו או באופן אחר אבל נראה דגם הגאון הנ"ל לא החליט דדעת הש"ך ז"ל אמת ויציב וכן משמע קצת מלשונו הזהב שכתב לדעת הש"ך לא מהני עדות מחדש משמע דלא החליט רק דלדעת הש"ך הוא כן וא"כ לפ"ז בנד"ד שכל עיקרו ויסודו על דברי הש"ך ז"ל הנ"ל ואין שום ריעותא אחרת צריכין אנו לברר דבריו ולחקור אחריהם: ב. הנה הב"י בחו"מ סי' ל"ג כתב בשם בעל העיטור וז"ל והיכא דאתי בי תרי לדינא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואפסיל ופסקי' לדינא ובתר כמה יומין נתרחק דאי הוי מסהיד האידנא כשר הוא מסתבר כיון דאפסק האי דינא איפסק ולא סתר דינא עכ"ל הנה משמע מלשונו דדוקא בכבר פסקי' לדינא שוב לא מצי לסתור הדין אבל תמוה דלמה יצא כאן מן הכלל דכל זמן שמביא ראי' סותר הדין וכאן שנתרחק העד הוי נמצא ראי' ויתבאר בעזה"י לקמן אות ה' וזקני הגאון רמ"א ז"ל כתב בהגהות ש"ע לסי' ל"ג סעיף י"ב מיהו אם נפסק הדין וכו' ע"ש משמע להדיא מדבריו דעדותו בזמן שהי' קרוב לא מעלה ולא מוריד רק העיקר באפסק הדין תלוי ועומד הוא דאף שלא העיד הקרוב כלל בב"ד בשעה שהי' קרוב רק כיון שנפסק הדין כבר לא מצי לסתור הדין בעדות זה שנתרחק וכן משמע מהסמ"ע שם ס"ק כ' והש"ך בס"ק ט' השיג ע"ז וכ' וז"ל אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כונת בעהע"ט לומר כשהעיד העד תחלה בב"ד כשהי' קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ואפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע מבעל העיטור וכו' עכ"ל, והנה מקודם שנפלפל בדבריהם בקושיו' ופירוקים לפרש שיחתן של חכמים ובמה דסיימתי אפתח שותא דמרן הש"ך ז"ל לא ידענא כי דבריו הקדושים מקושי הבנה לפענ"ד וסותר דברי עצמו בתוך כ"ד כי פתח דבריו יאיר נתיב חכמה שאין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא ושוי' נפשי' הדרנא וכתב ונפסל ופסקו הדין משמע דוקא כשנפסק הדין וכן משמע ג"כ בסמוך מלשון בהע"ט שהביא ואם נימא דדברי הש"ך ז"ל מוכיחין סופן על תחלתן דה"פ שאין טעם לחלק בין כפסק הדין כו' ר"ל בנפסק הדין לחוד אם לא העיד כלל מקודם אבל בהעיד מקודם אז שפיר יש לחלק בין נפסק הדין או לא ודלא כהרמ"א א"כ קשה למה השיג על הב"י דהא בדברי הב"י משמע להדיא דתרוייהו בעי העיד וגם נפסק הדין ולא הו"ל להשיג רק על הרמ"א ומדכתב ע"ד הרמ"א וכ"כ הב"י והשיג ע"ז שמע מינה דעיקר כוונתו להשיג על החילוק שבין נפסק הדין או לא ולדחותו לגמרי דהא מה דכתב וכן כתב הב"י ודאי דר"ל דגם הב"י כתב הך סברא לחלק בין אפסק הדין כו' דלענין זה שוין הן הב"י ורמ"א דתרוייהו מחלקים בכך רק דכל חד כדאית לי' דאלו בגוף הדין איך כתב על דברי הרמ"א וכ"כ הב"י הלא הם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב דאילו זקני הרמ"א ז"ל לא בעי כלל שהעיד בקורבתו והב"י כתב להדיא ואייתי סהדא ואשתכח דקרוב הוא ואיפסל אלא ודאי דכונת הש"ך כמ"ש ולא מסתבר לי' האי חילוקא כלל וא"כ קשה למה חזר וכתבו ועוד הא הש"ך ז"ל מדויל ידי' משתלם כיון דכתב שאין טעם לחלק ואזיל בתר טעמא ונתן טעם וסברא ככהן שדעתו יפה משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' א"כ אם נימא דדעתו דבתרויהו תליא מילתא בהעיד וגם נפסק הדין א"כ מה הועיל עדיין קושיתו במקומו עומד' שאין טעם כלל לחלק בין אפסק הדין וממ"נ אם אמרינן הך סברא דעביד אינש וכו' א"כ אפילו לא נפסק הדין נמי ואם לא אמרינן הך סברא דעביד אינש וכו' בכה"ג שיעיד בשקר משום זה א"כ אפילו אפסק הדין נמי יועיל עדותו אחר שנתרחק וכן בהא שהביא הש"ך ז"ל דבריו קשים להולמן דכיון דמסיק הטעם דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' א"כ מה זה שכתב דכיון דאפסק הדין אפסק ולא סתר האי דינא וארכבי' אתרי רכשי. ועוד קשה להבין השגת הש"ך על הב"י דהא הב"י העתיק דברי בהע"ט ככתבו וכלשונו ממש כמו שהבי' הש"ך ג"כ בשמו ולא שינה כלל ולא נטה הב"י ימין ושמאל מלשון העיטור רק שלא העתיק גמר דבריו ומחזיקנא טיבותא להש"ך שהוסיף בהעתקה וכתב משמי' דבעהע"ט ז"ל דעביד אינש וכו' אבל מ"מ כל מה שכתב הב"י בענין זה הם דברי העיטור ממש כמו שהביאן הש"ך ולא יותר אפילו תיבה אחת א"ם מאי זו השגה עליו ולמה חרד השיך ז"ל את כל החרדה הזאת על הב"י הלא כי היכי שיתפרשו דברי העיטור ככה יתפרשו דברי הב"י שהם דברי העיטור ממש. והיה נ"ל לכאורה עפ"ז לומר דודאי דעת הש"ך ז"ל דלא תלי באפסק הדין כלל כיון שהטעם משום דעביד אינש וכו' והאי דכתב הש"ך ופסקו וכו' לאו דוקא דה"ה אף בלא נפסק רק דאורחא דמלתא נקט שמסתמא אין הב"ד מענין את הדין. ונקט כך הש"ך בלשונו משום דלשון בהע"ט שממנו מקור הדין הנ"ל כך הוא ודעת הש"ך ז"ל בדברי בהע"ט ג"כ כך הוא דלאו דוקא נקט אפסק הדין רק אורחא דמלתא כמ"ש דזיל בתר טעמא דמסיק העיטור דעביד אינש וכו' א"כ מה לי אפסק הדין או לא. והשגתו על הב"י כך