השיב משה אבן העזר סו

לשאלה דמ"מ הסימן בהבגד הוי ס"מ א"ו דכוונתו כמ"ש דכיון דהוי חשש שאלה א"כ הוי רק כאינו מובהק דיש שם חשש דאיתרמי בסי' כזה ה"נ יש חשש שאלה ומה לי חשש שאלה או חשש דאיתרעי דודאי חשש שאלה הוי עכ"פ כמו חשש דאיתרמי בסי' דהא למ"ד בסי' דאורייתא ולא חיישינן לחשש דאיתרמי בסי' כזה מ"מ חיישינן לשאלה א"כ לפמ"ש בכונת הב"ש א"כ גם בט"ע אמרינן כן דאף דבטב"ע ליכא חשש דאיתרמי כזה כיון דמכירו בט"ע מ"מ חשש שאלה הוי כמו החשש דאיתרמי בסי' שאין מובהק א"כ מחמת חשש שאלה גם טב"ע הוי כסימן שאינו מובהק גם מ"ש מעלתו בכוונת הב"ש דאף דלא חיישינן לשאלה מ"מ אינו בהחלט דלא מישלי אינשי ושמא איקרי ושאל במח"כ זה אינו דברים כלל דאם חיישינן דלמא איקרי ושאל א"כ הרי חיישינן לשאלה ולא עלה על דעת הב"ש דברים כאלה רק דכוונתו כמ"ש דאף שמבואר מהתוס' ממ"ש על התירוץ בכליו חיורי וסומקי ולעולם לא חיישינן בשאלה א"כ ש"מ דכל זמן שאין הכרח מחמת קושיא ראוי לומר דלא חיישינן לשאלה היינו דוקא למ"ד סי' דאורייתא אבל למ"ד סי' דרבנן ממילא דחיישינן לשאלה אף דליכא הכרח מכח קושיא מחמת הטעם שכתבתי ואין צורך לכפול הדברים וזה מבואר להדיא למעיין היטב בדבריו בעיון השכל רק לענין כלים דמפרש בגמ' דלא מישלי רוצה לומר לכאורה דמ"מ למ"ד סי' דרבנן חיישינן די"ל שמא איקרי ושאיל דגם חשש שאלה דכלים אלו הוי כמו חשש דאיתרמי בסי' כזה הגם שאינו מובהק כ"כ וז"ב וממילא אין כאן ריח קושיא במה שהקשה מעלתו על מה דמשני הש"ס דחיישינן לשאלה דלמה לא מתרץ דלפעמים משאיל אותם באקראי דהיינו הך דחיישינן לשאלה וכן מה דהקשה על התוס' לק"מ דודאי אי אמרינן דלא חיישינן לשאלה הרי אמרינן דלא חישינן דלמא איקרי ושאיל דאי חיישינן לזה הרי חיישינן לשאלה סוף דבר שות' דמר לא ידענא בזה מה עלה על דעתו להקשות בזה: ומ"ש מעלתו מתשובת ח"צ סי' קל"ד יש לי הרהורי דברים על הגאון הח"צ בזה דאיך מייתי ראיה מאביי הלא רבא פליג עלי' ובודאי הלכתא כוותיה דרבא לגבי אביי כבר מיעל קג"ם והא דכתב שם הגאון הנ"ל וז"ל ואף רבא לא פליג עלי' דאביי בהך סברא אלא דרבא עדיפא דאף לנפילה דרבים לא חייש אבל הא פשיטא דרבא לא פליג אהך סברא דאביי ודבר ברור הוא לרגיל ובקי בדרכי התלמוד שאין לנו לבדות מלבינו ולחדש מחלוקת בין תנאים ואמוראים כ"א במקום ובענין שהם חלוקים בודאי לא זולת זה עיקרי ויסודי התלמוד עכ"ל והנה תמה אקרא על דבריו דבשלמא אי הוי פלוגתא דרבא אומר לא חיישינן לנפילה כלל אף בשל רבים ואביי אומר דלנפילה דיחיד לא חיישינן ולנפילה דרבים חיישינן שפיר הוי ראוי לומר דאף רבא מודה להך סברא דיש סברא לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים רק דהוא סובר דאף לנפילה דרבים דראוי לחשוש טפי מדיחיד מ"מ לא חיישינן ונ"מ מזה כאן דחיישינן לשאלה מ"מ ראוי לומר לשאלה דיחיד לא חיישינן אבל כיון דכל חילי' דרבא דאמר לנפלה לא חיישינן הוא מכח הוכחה מהא דתנן שנים שהיו בעיר א' כו' כמו דאמר ומנא תימרא דלא חיישינן לשאלה דתנן שנים שהיו בעיר כו' ע"כ מוכח דרבא לא מסתבר ליה כלל לחלק בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים דאי הוי סובר סברא זו א"כ נסתר הוכחה זו דלנפילה לא חיישינן מהא דתני שנים שהיו בעיר א' כו' דשאני התם דהוי נפילה דיחיד א"ו מדהוכיח רבא משם דלנפילה לא חיישינין ש"מ דרבא לא ס"ל סברא זו כלל ופליג על אביי בהך סברא וסובר דאם הוי חיישינן לנפילה גם לנפילה דיחיד הוי חיישינן וא"כ כיון דרבא סובר כן א"כ ראוי לומר דהלכתא כרבא א"כ לפ"ז בתר דחיישי לשאלה ראוי לומר דגם לשאלה דיחיר חיישינן ולדעתי הקלושה הוא קושיא עצומה על הגאון ח"צ: מיהו מ"מ נראה דאיתתא זו שרי וא"צ כלל לחקור עוד את העדים איזה הגדולה ואיזה הקטנה כי היכי דלהוי כצמצום מקום דכבר כתבתי והוכחתי בתשובה אחת דאף להך שינוי' דחייש לשאלה היינו דוקא לנגד סי' אמצעים אבל לנגד טב"ע או נגד ס"מ לא חיישינן לשאלה וביארתי טעמי ונימוקי בראיות ברורות מוכרחות ולפ"ז ראוי להקל בט"ע בבגדים לחוד אף בלא שום סי' בגופו אך מ"מ להלכה ולמעשה חלילה לסמוך ע"ז כי מך ערכי מ"מ העלתי היכא דיש טב"ע בבגדים וסי' אמצע בגוף דיש ג"כ שריותא דהגאון מהר"ל מפראג ודבריו עיקר בש"ס ודאי סמכינן להלכה ולמעשה כיון דיש עמוד גדול מהר"ל מפראג וכבר הורה זקן יש לצרף גם ראייתינו והוכחתינו ודעתי הקלושה שהתיר בלי שום פקפוק ובפרט דהגאון בעל נוב"י בחלק אה"ע סי' ל"ב מסיק להלכה כמהר"ל מפראג ומכ"ש בנד"ד דיש עוד צדדים להתיר ועמודים גדולים דיש לצרף כ"ז לדברי מהר"ל להתיר בלי פקפוק ואפרט בקצרה כל היתרים דיש בנד"ד אחת לאחת. א עמוד גדול וחזק וברור מדברי מהר"ל מפראג שראוי לסמוך עליו לבדו אף בלא שום צירוף: ב דברי מהרי"ט דטלית קטן לא מושלי אינשי ומהני טב"ע בהטלית קטן: ג דברי הפוסקי' דבכל בגדיו לא חיישינן לשאלה רק בבגד א' או שנים ומהני הטב"ע בכל הבגדים: ד דנראה עיקר דאוזן אחת גדולה ואחת קטנה הוי סימן מובהק: ד דכ' הנוב"י שם בסי' ל"ב דאף להב"ש דמשום חשש שאלה לא הוי הסימן בכלי כסי' מובהק מ"מ נראה דהוי כסי' אמצע ר"ל הן ס"מ בהבגדים או טב"ע הוי עכ"פ סי' אמצע א"כ אם מכיר שני בגדים או שיש סי' אמצע בגוף הוי כשני סי' אמצעים דמצטרפי למהוי כס"מ לדברי הפוסקים ע"כ היוצא מדבריו למשכיל על דבריו. והנה באמת קשה לי על דבריו דהא באמת להב"ש ע"פ חשש שאלה ודאי גרע מסי' אמצע דהא למ"ד סי' דאורייתא סמכינן על סי' אמצע ואלו על כליו לא סמכינן על טב"ע לדעת הב"ש ואם כי יש ליישב זה דדילמא סובר באמת דלמ"ד סימנים דאו' באמת לא אמרינן חשש שאלה רק לנגד סי' אמצע דמצרפינן חשש דאיתרעי בסי' כזה לחשש שאלה אבל לנגד ס"מ וטב"ע באמת לא אמרינן חשש שאלה דהוי עכ"פ כסימן אמצע והא דכתב הב"ש דאף בס"מ וטב"ע חיישינן לשאלה היינו משום דמחמרינן דילמא סי' דרבנן ולא סמכינן על סי' אמצע וע"י חשש שאלה הוי הס"מ או הטב"ע. רק כסי' אמצע והנה אף די"ל כן מ"מ אינו מוכרח כהב"ש דהרי כסי' אמצע דהא ודאי חשש שאלה יותר גדול להב"ש מחשש דאיתרמי בסי' כזה כמו דמשמ' מדברי הב"ש בהא דר"ל למ"ד סי' דרבנן דחיישינן לשאלה אף בהא דלא מושלי אינשי מיהו נראה דבהני דלא מושלי אף כמ"ד סי' דרבנן ולדעת הב"ש בריש דבריו דהא במסקנא מסיק דלא חיישינן לשאלה בהני דלא מושלי גם למ"ד סי' דרבנן אלא אף לפי הה"א של הב"ש מ"מ הוי כסי' אמצע א"כ בנד"ד טב"ע דטלית קטן וטב"ע בכל בגדיו מצרפינן להסי' שבגוף אף אם נימא דהוי רק סי' אמצע ואף לדעת הב"ש החולק על מהר"ל דכבר הארכתי גם אני בתשובה אחרת דשני אמצעים ודאי דמצטרפין: ו. שריותא דידי דהוכחתי בראיות ברורות דכנגד טב"ע לא אמרינן חשש שאלה ואף שאין דעת קטן כמוני מכרעת מ"מ יש לצרפו לסניף גדול בהדי עמודים גדולים: ז. יש לצרף ג"כ דעת ר"ת המבואר בסי' י"ז סעיף כ"ח בש"ע וא"כ מהני הטב"ע של תואר פניו ואף דחלקו על ר"ת מ"מ עמוד גדול הוא לצרף לשאר היתרים עיין בב"ש שם ס"ק פ"ו: ח. דעת הרא"ש לקצת מפרשים דבלא ראה הטביעה מעיד בט"ע אף באשתהי: ט. דעת הסוברים דבשני עדים לא שייך בדדמי ומהני טב"ע דדהו אפילו באשתהי: י. דעת הח"צ דלשאלה דיחיד לא חיישי' ואף דשדיתי בו נרגא מ"מ הגאון הנ"ל הוא עמוד גדול לצרף עכ"פ לעמודים גדולים הנ"ל. יא. מ"ש הגאון בעל נוב"י ס"ס כ"ב שם דטב"ע עם סי' אף סי' אמצע מהני אף אחר ג' ימים. מכל הלין טעמי הנני נטפל לעושי מצוה עם כת"ר והנני מסכים להיתרא להתנסבא לכל גבר די תיצביין הכ"ד הבא עה"ח יום ג' לסרר בהעלותך תקס"ח לפ"ק שינאווא: שאלה סה וז"ל השואל. משה עלה וכו': הנה חזותי' דמר לא ידענא. אך שמעתי גודל וכו' לכן אמרתי אערוך נא אמרתי אליו בנידון אשה אחת בת אחד מעשירי עם ומנכבדי ארץ אשר יושבת גלמודה זה תשע שנים שבעלה נסע למקום אחד ולא חזר ולא נודע מקומו איו ונעל דרכו ונתיבו ולא ידענו מה הי' לו אם מת או נהרג או הרחיק נדוד. וכעת בא א' שמוחזק בכשרות ישר ונאמן ואמר להאשה הנ"ל שאם תתן לו כך וכך יעיד לה בב"ד ממיתת בעלה שהוא יודע ממיתת בעלה בבירור. אבל אינו רוצה להעיד בחנם שאם היתה עני' הי' מעיד לה בחנם אבל כיון שהיא עשירה וגם אביה עשיר גדול. וממש כל הון בוז יבוזו לה באופן שיתירה מכבלי עיגון. וא"כ כיון שהוא יכול להתירה ולא אחר כי אין אתנו יודע ממיתת בעלה יותר מממנו ע"כ ראוי ליטול מנה יפה. וכשמע האשה דבריו כי נעמו ותט שכמה לסבול ככל אשר יאמר כי הוא זה. וכן אביה הטה אזנו לדברים אלו ושמחו מאד בדבריו והבטיחו לו סך מה. והשלישו הסך הנ"ל באם יועיל עדותו יתנו לו הסך הנ"ל: והעיד לפני הב"ד באופן המועיל והתירוה לינשא: ואחר זה נתוודע להב"ד ע"פ עדים ממעשה שהיה בהבטחת המעות קודם שהעיד ומנתינת המעות שנתנו לו אחר שהעיד. ושלחו הב"ד ושאלו להאשה הנ"ל אודות הדבר ולא הכחישה. רק שאמרה שח"ו שתשכיר אותו שיעיד שקר. רק שיגיד האמת הבטיחה לו שתשלם לו בעד הטובה שיעשה לה שיעיד לה באמת. ויתירה מכבלי עיגון וגם העדים שהעידו לפני הב"ד מהבטחה ומנתינה הנ"ל העידו ג"כ כמוה. וכן הוא גם הוא העד הנ"ל שהעיד על מיתת בעלה לא הכחיש שנטל שכר. רק שאמר שלא ידע שזה יזיק לעדותו. אבל ח"ו שיעיד שקר בפרט להתיר אשת איש בשביל הנאת ממון כי לא נחשד על כך. הלא הוא מוחזק בכשרות והולך בדרך ישר מנעוריו ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת. רק שאמת העיד וסבר היה שאין איסור בזה במה שיטול שכר כי בעין יפה יתנו לו. ועכשיו אם הב"ד אומרים שאין עדותו מועיל כיון שנטל שכר הוא מוכן להחזיר השכר שנטל ליד האשה ויקבל על עצמו שלא יטול שוב אף פ"א ויעיד מחדש בחנם כי סבר היה שיטול ואעפ"כ יועיל עדותו אבל אם לא יועיל עדותו רק בחנם. ח"ו לו לעגן בת ישראל ויעיד בחנם. והשתא ינהר לן עיינין אי מהני סילוק והגדה אחר הסילוק או לא. והנה הרמ"א בהגהת ש"ע חו"מ סי' כ"ד סעיף ח"י כתב בנוטל שכר להעיד שאם החזיר עדותו קיים משמע שא"צ כלל לחזור ולהעיד רק דעדותו הראשונה קיים כשמחזיר מה שנטל אך בתשו' משאת בנימין סי' צ"ח מבואר דהיינו דוקא בנוטל שכר להעיד דלא הוי נוגע בעדות כגון שהתנה בפירוש שתתן לו דבר קצוב בשכר עדותו הן יועיל הן לא יועיל דאז אינו רק קנס שקנסו חכמים שיהיה עדותו בטל משום דעבר אמימרא דרחמנא דכתיב ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתה בחנם לכך כיון דאינו רק קנס סגי בהחזרת המעות לבד ואין צריך לחזור ולהעיד דהא עדותו שהעיד בראשונה לא פסול הוא רק קנס היה רביע עלי'. משא"כ בנידון דהוי נוגע כמו בנידון דידן שלא השלישה ליתן לו רק באם