השיב משה אבן העזר סה

סתירה נגד ס"מ שצריך ס"מ ביותר ואיתרע מחמת מיחוש שאלה בעלמא אף אי לא חיישינן מ"מ אינו בהחלט דלא מושלי אינשי ומחמת שמא איקרי והשאיל לא מקרי ס"מ ביותר לכן שפיר כתב הב"ש משא"כ נגד טב"ע שהוא בוודאי דאורייתא ולא איתרע טב"ע דאורייתא בזה שמא איקרי והשאיל כליו והא ראי' דלהך לישנא סימני' דאורייתא דמקשה ממתניתין דקתני אע"פ שיש סימני' כו' הוכרח לתרץ חיישינן לשאלה ולא משני משום דלפעמים משאיל אותם באקראי א"ו כיון דהוא מן התירה לא נגרע כח הסימני' מחמת מיחוש דלפעמים משאיל אותך באקראי לכך הוכרח לתרץ חיישינן לשאלה היינו דלאו מיחוש בעלמא וכן כמי לענין טב"ע שהוא מדאוריתא לא נגרע כחו מחמת מיחוש דלפעמים משאיל אותם וזהו כוונת התוס' לפי התירץ כליו בחיורי וסומקי כתבו מקודם ולעולם לא חיישינן לשאלה ולפ"ז הקשו ל"ל הכרת הגט אפילו אינו מכיר רק החפיסה ודליסקמא די בכך ולא רצו לתרץ משום דלפעמים מיקרי והשאיל דמשום אקראי בעלמא אין לגרוע כח סי' דאורייתא וכן נמי לענין טב"ע כנ"ל אך מלשון הב"ש שם משמע דאף טב"ע לא מהני רק בכלים דלא מישלי אינשי. אך נוסף לזה ראיתי בשו"ת ח"צ סי' קל"ד דאף אי חיישינן לשאלה היינו לשאלה דרבים אבל לשאלה דיחיד לא חיישינן דנימא שמא השאיל כליו לאיש שיש כי ג"כ סימן בגופו כמוהו להא לא חיישינן ע"ש לכן אף כשיש סימן שאינו מובהק ביותר בגופו אי מכירין כליו אין לחוש שוב לשאלה ובפרט שלדעתי דעת קלושה שהסי' שבגופו הנ"ל היא ס"מ ביותר לכן כאשר יסכים גם דעת פאר מכ"ת הרמה להיתרה דהאי איתת' עני' זו אשר שמרה נפשה נפש עגומה והוציאה כל אשר לה על הוצאות חיפוש עד אשר נמצא ובכה תבכה מאין הפוגות להתיר אותה מכבלי עיגון לזאת בקשתי שטוחה מאת הוד מכ"ת הרמה יעשה זאת לשם מצוה ולתקנות עגונות לעיין בהתרת האשה הנ"ל בכל האפשרית ולמצוה רבה יחשב הכ"ד זעירא דמן חבריא הדורש ומבקש שלומו ושלו' תורתו לנצח הק' דוד היילפרין מכונה וויין גארטין חפ"ק ליזענסק: תשובה ב"ה י"ט א' בהעלותך תקמ"ח לפ"ק: שוכן סנה. את שלומו יענה ה"ה כבוד ידידי הרב המאה"ג המופלג המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מוהר"ר דוד וויין גארטין אב"ד ור"מ ד"ק ליזענסק ני' לנצח: מכתבך הגיעני בהדי פניא דמעלי יומא טבא והייתי טרוד מאוד והיום פניתי מעט לעיין במכתבך והנה מה שמסופקין אם אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הוי ס"מ הנה מצד הסברא הוי ס"מ דנראה דלא ימצא כן א' מאלף אבל להכריע בראיות א"א כיון שהוא דבר שאין לו יסוד חזק בש"ס לומר איזה הוי ס"מ ובהתשובות הנה תורת כל א' בידו. והנה מ"ש מעלתו על תשובת מהר"מ לובלין וחילק בין דברים שיכול להתהוות מחמת חולה ובין דברים שהוא מן הלידה במח"כ חילוק זה לא שמיע לו כלומר לא סבירא לי דממ"נ אם דרך העולם שימצא השינוי ההיא בהרבה ב"א והוי עכ"פ מיעוט המצוי או עכ"פ לא הוי מיעוט דל"ש כלל א"כ אף אם היא מן הלידה לא הוי ס"מ ואם אין דרך השינוי הזה כבא אף בא' מאלף והוי מיעוטא דמיעוטא א"כ אף אם השינוי הזה הוא מאיזה חולה אי מקרה מ"מ כיון שאין דרך שיקרה כן אף בא' מאלף הוי ס"מ ואין שום טעם בדבר לחלק בזה דהעיקר תילה אם הוא ל"ש לגמרי אי לא וז"ב ועוד איך עלה על דעת מעלתו לומר דלא הוי ס"מ רק מה שהוא מהלידה הלא הבאה"ט באותו ס"ק שהביא השובת מהרמ"ל הנ"ל שם הביא תשובת מקור ברוך דפיו עקומה מחמת חולי הוי ס"מ הרי מפורש דאף בקלקול מחמת חולי הוי ס"מ וכן מ"ש בשם מהר"ם מפדוואה שהי' בעין כמו עדשה הוי ס"מ וזה ג"כ יכול להשתנות אחר הלידה אעפ"כ כתב דהוי ס"מ וכן צפרני אצבעותיו מקולקלים א"ו דאין לחלק בזה כלל רק המבואר בזה מדברי הפוסקים דמה דשכיח טובא לא הוי סימן כלל ומה דהוי השתנות מרוב בני אדם הוי סימן אמצע ומה דלא ימצא בא' מאלף הוי ס"מ וזה תלוי בראות עיני המורים ושיקול דעתם ונראה למהרמ"ל דרגלים הפוכות ועקומות הוי מיעוט המצוי או עכ"פ לא הוי מיעוטא דל"ש כלל לכך כתב דלא הוי ס"מ ואינך שכתבו הפוסקים דהויין ס"מ היינו משום שנראה להם שלא תמצא כן בא' מאלף וז"ב וא"כ היא כראה לשיקול דעתינו דלא ימצא אתן אחת גדולה ואחת קטנה בא' מאלף אך וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ואין לסמוך על שיקול הדעת בדורות האחרוני' וכבר כתב בתשובת נוב"י חלק אה"ע סי' כ"ט וז"ל ואם אסימני' ניקום ונסמוך שמהני אף אחר ג' ימים מי יודע אם אלו הסי' מיקרי מובהקים כי בזה רבו הדיעות מהו נקרא ס"מ ומבואר בפוסקים שאינו נקרא ס"מ אלא שלא ימצא כן בא' מאלף ואף שזה הסימן שיש לו שרונד טוף למעלה מעינו הוי רושם הגוף בצמצום מקום מ"מ כיון שלא הגיד באיזה עין אם ימיני או שמאלי מבואר בב"ש ס"ק ע"א דלא הוי ס"מ וסימן השני שיש לו פלאם אף שפרט איזה יד מ"מ זו דבר השכיח טובא ולא מיקרי ס"מ דרך כלל לסמוך אסימני' לחוד קשה הדבר מאוד עכ"ל הצריך לענינינו פה והיא הי' בעל הוראה מובהק ומפורסם כנודע א"כ נראה לענ"ד ברור באם שלא ידעו העדים רק שאזנו אחת הי' גדולה ואחת קטנה אבל אינם יודעים איזה הגדולה הי' אם הימנית או השמאלית וודאי דאין להקל ולומר דהוי ס"מ אף שנראה לאומד הדעת דהוי ס"מ אבל אם העדים יודעים או עכ"פ א' מהן יודע בוודאי שראה אותו בחייו איזה הוא גדולה ואיזה הי' קטנה ויודעין בבירור שכך הי' כשראו אותו אחר מיתה ויעידו ע"ז בתורת עדות נראה דהוי ס"מ בלי פקפוק דהוי צמצום מקום כיון דהקטנות והגדלות כולל כל האבר זה הוי צמצום מקום דידי' וכמו נקב יש בצד אות פ' דהא דבעינן צמצום מקום בהאבר גופ' היינו היכא דאין הסי' כולל כל האבר זה ודאי דאוזן אחת גדולה ואחת קטנה עכ"פ שכיח טובא לא הוי רק הא ודאי צריכה שידעו העדים שראו אותו אחר מיתה שכן הי' כפי מה שאמר העד איזה הגדולה ואיזה הקטנה דבל"ז הוי כמו מלתא דלא רמי' עלי' דהעד שלא ידע אז כשראה אותו אחר מיתה לפי שעה לדקדק בזה מיהו עדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר דאדרבא כיון שכולל כל האבר לא הוי צמצום מקום דרק בצמצום מקום פרטי באותו אבר הוי ס"מ: ומ"ש מעלתו דמה דשכיח טובא ברוב ב"א לא הוי סימן כלל דהוי כחיורי וסומקי זה פשוט וא"צ לפנים כלל גם מ"ש דהא דטלית קטן לא מושלי אינשי לא מהני אם אין בו עכ"פ סימן אמצע וכתב דכן פי' הד"מ א"צ לראי' כלל מרוב פשיטותו דמה מהני הך סברא דלא מושלי אינשי אם אין אנו יודעין שהי' שלו אך מה דמבואר מדברי מעלתו דל"צ רק סי' אמצעי לא ישרו בעיני דדילמא סי' דרבנן ולא סמכינן על סי' אמצעי דאף דליכא חשש שאלה מ"מ לא עדיף מסי' שבגוף ואף לצירוף המהר"ל מפראג צריך להיות בכליו או ס"מ או טב"ע וז"ב וכ"מ בד"מ שהביא מעלתו בסיף דבריו שכתב אבל בס"מ בבגדיו כו' משמע דוקא ס"מ והא דכתב בראש דבריו היינו דוקא בחיורי וסומקי נ"ל כך ביאור דבריו דכל מ"ש הן בראש דבריו הן בסיף כוונתו אליבא דכ"ע בלי חולק לכך בראש דבריו דמיירי מסימני' בכליו דלא מהני כתב כגון חיורי וסומקי ר"ל דזה לא מהני לכ"ע אף למ"ד סימני' דאורייתא אבל סי' אמצעי איכא למ"ד דמהני לכך נקט מה דלא מהני לכ"ע ובסוף דבריו דמיירי מסי' שבכליו דמהני נקט ס"מ דזה מהני לכ"ע במקום דליכא למיחש שמא שאל אבל סי' אמצעי למ"ד סי' דרבנן לא מהני וז"ב לדעתי בכוונת זקני הרמ"א ז"ל בד"מ דאל"כ דבריו סותרין זא"ז בתוך כ"ד ויהי' איך שיהי' זה פשוט לפי מה דקי"ל להחמיר כשתי הלשונות ודאי לא מהני סי' אמצע בכליו ואף במקום דליכא למיחוש לשאלה וזה פשוט וברור בלי פקפוק וגם בזה תמה אני על מעלתו דמה צורך להסי' כיון שהעד העיד שהכיר אותם בט"ע ובודאי דמהני כמו ס"מ הן למהרי"ט דטלית קטן לא מושלי אינשי והן לסברת מהר"ל דמצרפינן סי' אמצע שבגופו עם כליו ומתירין ממ"נ וראיתי אח"כ בסוף דברי מעלתו הרמה שכתב עוד יש סברא להיתרא מחמת כו' הכיר הטלית קטן בט"ע וכתב עוד וגם זולת סברת טלית קטן כו' יש סברא להתיר מחמת סימן אמצע שבגופו כו' לא ידעתי הבין התחדשות סברא שיש בזה ודקארי לה מה קארי לה ומה מסופק בזה הלא ודאי טב"ע מהני כמו ס"מ הן לצירוף דמהר"ל הן למהרי"ט כענין טלית קטן. ומ"ש מעלתו לצדד מחמת ס"ס כעין ס"ס שכתב בבאה"ט תולה באשלי רברבי אם אמרינן ס"ס באיתחזק איסורא דכאן איתחזיק איסורא דא"א ועיין ביו"ד סי' ק"י בפוסקים ובכרו"פ וכבר הבאתי בתשובה אחת סמוכין דלא אמרינן ס"ס באיתחזיק איסור' דא"א וגם תולה בהפלוגתא שבין הש"כ והמ"י והכרו"פ בשם אונס חד הוא אי הוי מטעם איתהפיך או לא וגם בהא דחסרון ידיעה אי אמרינן דהוי חסרון ידיעה אף שאינו ידועה לכל העולם עתה או לא ג"כ תולה בפלוגתא דאשלי רברבי דהא דהט"ז בסי' פ"א איננו מוסכם והט"ז בעצמו כתב דבמחלוקת שנוי' בין הרא"ש והרשב"א רק דכתב עוד שם דמהרשב"א בה' נדה משמע ג"כ כן ועיין בט"ז סי' נ"ג ס"ק ח' דלא ברירא לי' להט"ז הך סברא ועיין במ"י כלל פ"ה ס"ק מ"ח וכלל פ"ז ס"ק ל"ג וס"ק י"ג ועיין בכרו"פ בסי' ק"י בספיק' דגמ' ע"ש וכאן ודאי נראה דבזמן הש"ס שהי' דעתם רחבה לא היו מסתפקים כלל והיו יודעים אי הוי סימן מובהק או לא מיהו הלא בש"ס מצינו פלוגתא בשומא אי הוי סימן מובהק אי לא כמבואר ביבמות ק"ך ריש ע"ב והיותר נראה דבאמת גם לנו נראה בבירור דהוי ס"מ רק דאנו מחמירין א"כ לא הוי ספק דחסרון ידיעה דהוי כעין שכתב הב"ח סי' פ"א ס"ק ה' לענין סירכא הביאו המ"י בכלל פ"ה ס"ק מ"ח מ"מ קשה לסמוך על הסי' בזה משו' הטעמים שכתבתי לעיל ועיין בחלקת מחוקק בסיף סי' י"ז בהעתק תשובת מהר"י בן לב חלק ראשון דין ל"ה: ומ"ש מעלתו דסתירת הב"ש לא שייך לנגד טב"ע זה אינו דזה פשוט דסברת הב"ש הוא דמאן דאמר סימנים דרבנן אף דאין הכרח לדידיה דחיישינן לשאלה מכל מקום ממילא חיישינן לדידיה לשאלה מצד הסברא דכמו דחיישינן לחשש רחוק דאיתרמי בסימנים כאלו ה"נ חיישי' לחשש שאלה דאף בס"מ דליכא חשש דאיתרמי בסימנים מ"מ חשש דשאלה חשש מעליא הוי כמו חשש דאיתרמי בסימנים א"כ ממילא דהמובהק בכלים הוי כאינו מובהק בגופו דהא יש חשש לשאלה כמו באינו מובהק בגופו דאיכא חשש דאיתרמי בסי' ואין ראיה מהא שכתבו התוס' לשנוי' בחיורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה דהא הך קאי למ"ד סימנים דאורייתא וא"כ לא חיישינן לחשש דאיתרמי בסי' א"כ ודאי למ"ד הנ"ל ראוי לומר דלא חיישינן לשאלה כ"ז שאין הוכחה מחמת הכרח איזה קושיא משא"כ למ"ד סי' דרבנן דאף בלא הכרח קושיא ראוי לומר בדידיה דחיישינן לשאלה וזה ברור בכוונת הב"ש ודברים של טעם הם דאלת"ה אין ריח וטעם בדברי הב"ש במ"ש דכיון דחיישינן לשאלה שוב לא הוי ס"מ דבמה נגרע הסי' מערכו מש"ה דחיישינן