השיב משה אבן העזר סב

להשאיל אבל מ"מ דוחק גדול לחלק כ"כ ועוד דאיך נזכר בברייתא בין כליו בתיבתו. וע"ק למה לא מפרש הגמ' להך דבין כליו דלא מושלי אינשי כמו שמפרש להא דכיס וארנקי וטבעת. וע"ק דאף למאי דמשני כיס וטבעת וארנקי לא מושלי אינשי מ"מ קשה ממתניתין דגיטין דמצאו בחפיסה ובדלוסקא אם מכירו כשר ניחוש לשאלה ואף דהתוס' כתבו שם ביבמות ליישב זה דלהך לישנא דחייש לשאלה מפרש בהמשנה דאיירי שידוע בעדים שאבדו כך דזה דוחק ועוד דאם מפרש כן בהמשנה א"כ גם בברייתא נפרש כן ועוד יש לדקדק על לשון קושית הגמ' שם ממתניתין אברייתא וז"ל המקשה אע"פ שיש סימני' בגופו ובכליו למימרא דסימנים לאו דאורייתא ורמינהו כו' ע"ש הך למימר' הוא שפת יתר דיהיה טעם המשנה מאיזה טעם שיהיה מ"מ קשה מתני' אברייתא דבמתני' נאמר דלא סמכינן על סימנים ובברייתא נאמר דסמכינן על סימנים. ונראה ליישב הכל ברווחא בס"ד ובמאי דסיימתי אפתח דהנה המקשה אסיק אדעתי' דוודאי מצד הסברא יש לחלק בין סימני' לסימני' ואף אם מסתמא המשנה מיירי בסימנים אמצעים מ"מ סי' דברייתא קשור בכיס חשיב ליה סימן מובהק כמ"ש התוס' שם בסוף ד"ה אמר רבא רק דהמקשה סובר אף דמצד הסברא יש לחלק בין סי' לסי' מ"מ לפי האמת אין לחלק בכך דממ"נ אי קי"ל דסימנים דאורייתא דילפינן משמלה א"כ אף סי' אמצעי מהני דמה שמלה מיוחדת ודאי באמצעי הוא דמובהק מאי פסקא ואי סימנים לאו דאורייתא א"כ ודאי דלא ילפינן משמלה ולית לן קרא כלל על סימנים א"כ אף מובהק מהי תיתי זו היא סברת המקשה דבאמ' האי חילוק בין מובהק לאמצעי לא כזכר לא במשנה ולא בברייתא רק דרבא חדשו בלישנא דכ"ע סימנים דרבנן כדי לקרב הפלוגתא ר' אליעזר בן מהבאי ורבנן שיהיה הפלוגתא רק בדבר אחד פרטי לא פלוגתא כללית הנוגע בכמה מקומות וזה א' מיסודי התלמוד כל מה דמצינו לקרב המחלוקת מקרבינן ונ"ל ברור דהאי חילוקא בין מובהק לשאינו מובהק אינו רק למ"ד סימני' דרבנן דלמ"ד זה נצמח החילוק וההפרש הנ"ל מברייתא דפליגי בה ר"א בן מהבאי ורבנן אבל למ"ד סימנים דאורייתא נראה דאין שום חילוק בין מובהק לשאינו מובהק דכיון שבא לכלל סימן ודאוריי' שוב אין לחלק כלל וכלל וכל אפין שוים דמה"ת לחלק כיון שלא מצינו רמז לחילוק זה למ"ד הנ"ל לא במשנה ולא בברייתא כנ"ל ברור רק הא דאנן סמכינן על סימן מובהק ולא על שאינו מובהק היינו משום דמספקא לן אי דאוריי' אי דרבנן לכך על שאינו מובהק לא סמכינן לענין איסור כלל ועל מובהק סמכינן ממ"נ דאי סימנים דאו' א"כ אף על אמצעי סומכין ואי סימנים דרבנן א"כ עכ"פ על מובהק סומכין דהכי מפרש רבא בברייתא למ"ד הנ"ל לכך לא מקשה המקשה ביבמות סתם ורמנהו דידע דודאי יש לחלק בין סימנים לסימנים מצד הסברא רק דלפי האמת אין לחלק כמ"ש מכח ממ"נ לכך אמר למימרא דסימנים לאו דאורייתא פי' דלא ילפינן משמלה דאי ילפינן א"כ אף אינו מובהק כמי כמ"ש א"ו דלא ילפינן וכיון דלית ילפותא מקרא אף מובהק מהי תיתי א"כ ורמינהי וזה ברור והא דקשה דלמא מיירי שיש לו טב"ע בהכיס וארנקי כמו שהקשו התוס' ומה שמתרצים התוס' דא"כ למה נקט כיס וארנקי וכמו שפירש זקני הגאון מהרש"א דמה לי טב"ע בגופו של גט או בכיס וארנקי הא לא ארי' דודאי רבותא היא טפי טב"ע בכיס מטב"ע בגט כמו דאצטריך קרא לחמור בעדי אוכף וק"ל וא"כ לפ"ז קושית התוס' במקומו עומד ונראה דלק"מ דעיין בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק יוד דכתב דלשון גדייו משמע שידוע שהם שלו או ע"י סי' או בט"ע ע"ש ונחזי אכן דיש שינוי לשון בברייתא ובוודאי דלא דבר ריק הוא דהיינו דתני מצאו קשור בכיס וארנקי וטבעת ולא תני בכיסו וארנקו וטבעתו בלשון נוכח ואח"כ תני בתוך כ"ד או שמצאו בתוך כליו בלשון נוכח ולא תני בין כלים בלישנא דפתח ביה ומשנה מנוכח לנסתר ובוודאי דלא דבר ריק הוא וכד מעיינינן אשכחינן בה טעמא רבה והוא מדוייק מאוד דבקשור בכיס וארנקי וטבעת מדפרט הכלים הללו משמע דאיירי שידוע לו שהיה מונח הגט באחד מאותן הכלים וא"כ היא גופא סימן לכך א"צ לידע שהם שלו בט"ע וגם א"צ כלל ליתן שום סי' בהכלים הללו לכך לא נקט כיסו כו' אבל במצאו בין כליו משמע שאין ידוע לו באיזה כלי הניחו וא"כ הכלי גופא לא הוי סי' כלל לכך אמר כליו שידוע שהם שלו וזה פשוט וברור וכן זיל לאידך גיסא דבכיס וארנקי וטבעת שהם אינם כלים שבביתו בתיבתו רק נושאן עמו וא"כ המוצאן מסתמ' הוא אחר לכך לא מהני טב"ע משא"כ כלי תשמישו שבביתו ודאי דהמוצאן הוא בעצמו ח"כ סני בט"ע כנ"ל ובמתניתין דתני כליו היינו כליו של ההרוג שהוא לבוש בהן וק"ל לכך הקשה שפיר מכיס וארנקי דמוכח דסמכי' אסימני' ואין בהם טב"ע כמו שהוכחתי ולפ"ז מיושב גם הקושיא שניה של תוס' דלמ"ד סימנים דרבנן איך יתישב ברייתא אליביה דהא לבתר דחידש רבא מכח הברייתא דפליגי ר"א בן מהבאי ורבנן דאף כמ"ד סימנים דרבנן מ"מ בס"מ סמכינן עלי' מצד הסברא א"כ ממילא דל"ק עליה מתני' וברייתא אהדדי וא"צ לפרש כלל דזה פשוט להש"ס דכיס וארנקי חשיבי ס"מ כמ"ש התוס' וגם המקשה ידע מזה כמ"ש ולכך בב"מ לא מקשה מידי מהאי ברייתא למ"ד סימני' דרבנן דכבר ידע מהאי שחידש רבא כאן ביבמות ואף דהובא שם בתר הכא האי מימרא דרבא מ"מ כבר ידעו מהש"ס דיבמות ולפ"ז מקשה שפיר ואי חיישי' לשאלה בכיס וארנקי היכי מהדרינן דליכא למימר דאיירי בטב"ע ואז לא שייך חשש שאלה דהא כבר הוכחתי דלא איירי בכיס וארנקי בטב"ע וג"כ ליכא לשנויי דאיירי דיהיב סימן מובהק בהכיס והארנקי ז"א מתרי טעמי חדא דאם יהיב ביה סימנא א"כ ידוע ג"כ דהכיס שלו א"כ הדרא הקושיא ג"כ למה משנה הלשון א"ו דאיירי דלא יהיב שוב סי' רק דהכיס גופא סי' להגט כמ"ש התוס' ומקשה שפיר מחשש שאלה וכמש"ל וזה נכון ועוד אף אם יפרש דאיירי דיהיב ס"מ מ"מ הלא כתבתי דלמ"ד סימנים דאורייתא אין לחלק בין מובהק לאינו מובהק והן אמת דלא נצרכתי לסברא הנ"ל דמ"ד סימנים דאו' אין מחלק בין מובהק לאינו מובהק רק דנ"ל כן מצד הסברא מוצץ מחרכי הש"ס דגם במובהק יש חשש רחוק דלמא איתרמי משא"כ בט"ע דאין חשש כלל ועיין בש"ך חו"מ סי' רס"ז ס"ק ז' תמצא סעד לדברי הן מ"ש דסי' מובהק הוא רק מצד הסברא הן מ"ש דלמ"ד סימנים דאו' אין לחלק בין מובהק לאינו מובהק רק דעיקר החשיבות מס"מ הוא משום דמועיל לכ"ע אף למ"ד סי' דרבנן וע"ש בש"ך סי' רצ"ז ס"ק א' אבל ממצאן בין כליו לא מקשה מידי דהא שם איירי דיש לו טב"ע בהן כאשר הוכחתי וביש לו טב"ע אין לחוש לשאלה כאשר הוכחתי וכתבתי וא"כ מיושב ג"כ קושית התוס' דלא מקשה על חשש שאלה ממשנה דחפיסה ודלוסקמא כיון דתנן שם בהדיא אם מכירו דהיינו בטב"ע דסתם הכרה ודאי היינו טב"ע א"כ לק"מ מחשש שאלה וזה ברור ונכון בס"ד וכבר כתבתי ובררתי דאף אם לא נפרש כן בהש"ס כמ"ש מ"מ לא קשיא על דידי כלל מכאן וממילא דראיותי בצורות כחומה בעזה"י: והנה אחר שבררנו בראיות ברורות וחזקות מהש"ס דלענין טב"ע ליכא חששא דשאלה אף שיודע אני בעצמי מיעוט ערכי שאין אנכי כדאי לסמוך עלי ועל ראיותי ובפרט דיצאתי לידון בדבר החדש שלא נזכר בפוסקים ואף שלפע"ד הוא ברור כשמש ומוכרח מהש"ס מ"מ מאן ספין ומאן רקיע ומי יודע להכריע מ"מ הוא סעד גדול לסמוך על הגאון מהר"ל דהיכא דיש גם סי' אמצעי בגופו בהדי ט"ע דבגדים דמהני להתיר ובפרט בצירוף עוד שאר היתרים שהבאתי ובפרט דלשון הש"ס משמע דאף למ"ד סימנים דאורייתא לא חיישינן לשאלה להאב"א וכן כתבו התוס' וכו' דיש לכו עמודים גדולים לסמוך עליהם יש לצרף גם ראיותינו והוכחתינו מהש"ס להתיר וכח דהתירא עדיף: ועוד יש לצדד להתיר דהא קורבא דאורייתא וא"כ ודאי סמכינן עלי' דהא משמע בגמ' דאם אמרינן סימני' דאורייתא סמכינן עלי' לענין היתר אשת איש ואם כן הוא הדין לענין קורבא דהוי דאורייתא וא"כ לכאורה יש להתיר ע"י חיפוש באותו עיר הקרוב' אל החלל אם לא נאבד אדם משם עיין באה"ע סי' י"ז בח"מ ס"ק מ"ז שכתב בשם תשובת הב"י להתיר ע"י חיפוש בנידון דידי' אך דכתב בדיקה זו קשה דמאימת מתחילין דלמא מזמן רב יצא יהודי א' מסופיאה ונהרג ע"ש ועיין בש"ע שם סעיף י"ט וע"ש בב"ש ס"ח ס"ב וא"כ בנידון דידן בדיקה זו אינו קשה דהא הבגדים שעליו ניכרים בט"ע רק דחיישינן לשאלה דהיינו שמא שאלן לאדם אחר ואותו אחר הוא הנמצא בהן א"כ אין לחוש רק מזמן שהלך ולא נראו הבגדים הללו עד זמן שנמצא וא"כ הוי זמן מועט והבדיקה קל' ובפרט בעיר קטנה ואנשים בה מעט אך דז"א דהא קיי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב כמבואר בב"מ ד' ך"ג ע"ב וא"כ ראוי למיזל בתר רובא דעלמא ולכאורה מ"ש דהא קיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב יש לדחות ולומר דז"א רק באם שאין ידוע לנו המצויין כאן מהיכן כגון ביוני שובך וכדומה רק דניזל בתר קורבא לזה אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב משא"כ אם ידעינן בודאי דרוב ישראלים המצויין כאן הוא מעיר הסמוכה כגון שאינו דרך ומעבר רבים למקומות אחרים אז בלא קורבה כלל הוי רוב דרוב המצויין כאן היא מעיר הסמוכה כמו דאמרינן באבידה אף אם אשכח בשדה בדרך אם המצויין בכאן רוב ישראלים חייב להכריז והבן וכן ההיפך ברוב נכרים וז"ב אך בכאן אין לומר כן ממ"נ דאי בלא חיפוש מה מועיל אי אמרינן דהוא מעיר הסמוכה א"ו ע"י חיפוש מעת שראינו אותו בבגדיו כמ"ש א"כ החיפוש הזה מגרע כח הרוב דהא כיון דנחפש אין כל העיר נכנס בספק כלל רק זה האיש לבד עם רובא דעלמא וזה האיש לבד איננו רוב המצוי כאן לנגד המצויין ממקומות אחרים בעולם וז"ב דמה שאינו נכנס בספק איננו מצטרף להרוב ואף שהוא מושכל מצד עצמו יש ראי' לסברא זו מהרשב"א מ"ש בשני קדירות ויש בא' כדי לבטלו ודו"ק. אך נראה דבנד"ד לא הוי רק קרוב ולא רוב דהא ודאי דלא עדיף חשש שאלה מודאי שאלה דהיינו אם נודע לנו שהשאיל לאיזה אדם אותן הבגדים ולא נודע אם החזירן או לא וא"כ אין כאן רוב דעלמא דאין לספק רק על המשאיל או על השואל וכן בחשש שאלה הלא צ"ל מקודם שמא השאיל לאחד ואח"כ שמא זה השואל נהרג וא"כ הספק השני הוא רק על שני בני אדם דהיינו זה ששאל וזה שהשאיל וראוי לנו למיזל שפיר בתר הקורבא וכן ספק שאלה דהא הספק השני מתחיל אחר הספק הראשון ובעכ"ר צ"ל בספק השני שמא זה ששאל ממנו נהרג כאן ובפרט דיש ג"כ סי' אמצעי בגופו א"כ הו"ל קורבא דמוכח ולדעת כמה גדולים קורבה דמוכח הוי כרוב אך דיש לדחות זה דאם השאיל לו הבגדים א"כ כבר היו שניהם במקום א': ועוד יש לצדד להתיר דנראה דהא דאמרינן דחיישינן לשאלה היינו לדעת ר' אליעזר בכתובות דף ע"ה ע"ב דמשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אבל לרבא דמסיק שם דאמרינן כאן נמצא כאן הי' וכוותי' קי"ל באה"ע סי' קי"ז וכן הוא בש"ע סי' תס"ז בא"ח לענין איסור אפילו לקולא וא"כ ה"נ איך ניחוש לשאלה הלא ראוי לומר כאן נמצאו הבגדים על ההרוג כאן היו ולא שאולין מאדם אחר ולא נראה לחלק בין אדם למקום דהא בהי' בה מומין שם בכתובות ודאי דג"כ לא איירי דוקא בעומדת בבית הבעל או בבית האב רק כיון דנשאת אף שהיא בבית האב על הבעל להביא ראי' וכן להיפוך אם לא נשאת אף שהיא בבית הבעל וכ"כ בהדיא הח"מ