השיב משה אבן העזר מד

הגט א"כ וודאי ראוי לומר בדאורייתא הלך אחר המחמיר ודוק ובפרט לפי מה שבארתי דבנד"ד כ"ע מודה דכופין אותו להוציא: נתיב כה ועיין בתשובת מהר"ם מינץ סי' ק"ג שם כמה תשובות בענין איש ואשתו שהמירו דת וחזרו לדת אמת דקצת מתירין וקצת אוסרין וטעם המתירין משום שאין ריעותא אחרת רק מה שהמירו ע"ז י"ל מ"מ אינו מפקיר אשתו והיא יראה מפניו ואין ענין לכידון דידן. ועיין בתשובת מהר"מ לובלין סי' פ' והנה שם בעובדא דידי' הדבר פשוט להיתר שלא היה שם קלא כלל רק תינוקות ובת בעלה ודבר כיעור ולא כיעור ממש והבעל ג"כ לא ראה שום כיעור ומה היא חייבת במה שדפק שמעון על פתחה והנה הביא כל הסוגיות דביבמות דנטען ולא חידש בה דבר רק כתב שכדעת השאלתות העיקר כדברי הרא"ש כיון שהוא גדול האחרונים ולעיקר הדין ראוי לפסוק כרוב הפוסקים דלא תצח מן הבעל רק בעדי טומאה רק כיון שהשאלתות דבריו דברי קבלה ראוי להחמיר ולפסוק רק דמ"מ לא תצא בכיעור לחוד רק בצירוף קדל"פ ע"ש והנה כל זה דברים פשוטים הם וכבר כתבתי אני בזה במה שיש בו די בעיקר דברי הגמ' הנה מ"ש דרש"י לבועל בעל קרי וודאי דלא מסתבר כלל אך אין נפקותא לדינא דבין כך ובין כך פסק כהשאלתות וכמו שפירש הרא"ש את דבריו והנה מ"ש בדעת הרמב"ם דפירש תצא דרבי לצי"ש כבר כתב הנ"י כן ובוודאי דגם הרי"ף מודה בזה דחייב להוציא לצי"ש וכן התוס' ואין ביניהם נפקותא נדינא כלל וע"ש עוד דמפלפל בתשובת מהר"מ שהביא המרדכי שדבריו סותרין בהא דע"א בכיעור והיא קושית רמ"א והר"א בר מנוח שהבאתי לעיל בתשובת רמ"א והנה מה שתירץ מעיקרא דקאי על ע"א בטומאה לא יכול לפרש כן בתשובת מהר"מ עצמו כמ"ש הוא בעצמו ע"ד מהר"י כ"ץ מקראקא ופשוט דהא לא כתב כן דקאי על ע"ט רק לפרש דברי המרדכי קודם שראה דברי מהר"מ במיימוני עיין בתשובת רמ"א סי' י"ב הנה מה שתירץ דבצירוף רעותות אחרות אסר לה התי' זה ג"כ ברמ"א סי' י"ב וכבר כתבתי אני לעיל אבל העיקר נ"ל כמ"ש שם בראשונה וגם תירוץ זה דבצירוף ריעותות אחרות אוסרה כתבתי אני דברים הנ"ל בדרך יותר מרווח דהיינו כיון דמהימן ליה כבי תרי א"כ ברור אצלו שיש דבר כיעור אף דלא שוי' אנפשיה חד"א דמ"מ אינו יודע אם זינתה מ"מ הוי שויה אנפשיה חד"א דאם יש דבר כיעור וודאי דלא אמרינן כרבה תוספאה ודוק מ"מ נשמע מדברי מהר"מ לובלין דבקדל"פ וע"כ כופין להוציא ובע"כ לבד חייב להוציא לצי"ש ומקרי רשע אם אינו מוציאה וכן בעוברת ע"ד לא שייך חרגמ"ה כמ"ש בהדיא וחולק על מהרש"ל בתשובותיו שכתב דשייך בזה חר"ג עיין עליו ומחמת הולד שילדה לששה חדשים מיום הנשואין דהיינו הנישואין היו בי"ז בכסליו וילדה י"א סיון ומת ביום הלידה דהוי לימים ששה חדשים פחות שני ימים ושבעה חדשים לשיפורא וסומך על מהר"י מינץ ובפרט שמת ביום הלידה וי"ל דנפל הוא ע"ש נראה דר"ל דאם נימא דלא כהרמב"ם י"ל דנפל הוא דאפשר דיכול להיות גמר הסימנים כיון שהוא ששה חדשים וגם ז' דשיפורא וגם אם נימא כהרמב"ם דבר קיימא הוא כיון שנגמרו הסימנים מ"מ י"ל כמהר"י מינץ דשיפורי גרם וראוי להיות בר קיימא ואף אם זינתה קודם הנשואין שמא נבעלה לכשר ולכך התירה ודבריו נכונים וגם מחמת שמאמין לבתו לא אסרה כיון דהיא ג"כ לא אמרה אלא קצת כיעור ומכל הלין משמע דבנד"ד וודאי דכופין להוציא מחמת הכרה והלידה וע"כ וגם קלא דל"פ וגם שהבעל מאמין שזינתה ואף בקצת מאלו הוי דינא הכי וזה ברור: נתיב כו עיין בתשובת הגאונים בתראי סי' כ"ו והוא מהר"י הלוי שהאריך הרחיב והעמיק בפלפול בענין עוברת ע"ד אף שאין מענין זנות כלל והמציא דבר חדש מאוד בענין ומסיק להלכה ולמעשה דאם עברה ע"ד פעם אחת מצות עשה מן התורה לגרשה אף שאין כופין אותו להוציא ע"ש הטעם ואם התרה בה מקודם כופין אותו להוציא ואם עברה כמה פעמים כופין אותו להוציא אף בלא התראה ורק אם ידע זה בעדים אבל ע"י עצמו אף אם אומר פ"פ מצאתי דשוי' אנפשי' חד"א אינה אלא מצוה לגרשה אבל הב"ד אין כופין אותו דאינו נאמן אצל אשתו דאדם קרוב אצל אשתו עי"ש ומשמע מדבריו דה"ה בראה אותה שזינתה דמ"ש וזה ברור דכן הוא דעתו הנה בנידון זה לא ישרו דבריו כלל בעיני דכיון דשוי' אנפשי' חד"א דאף שאינו נאמן מ"מ יכול לאסור על עצמו וממילא דאסורה לו מדין תורה בוודאי וא"כ וודאי דלא שבקינן לי' למעבד איסורא אך אחר דאין ענין כלל לנד"ד לא רציתי להאריך בזה אבל בשאר הדברים שכתב נראים הדברים נכונים והנה לפי דבריו בלא שום דבר רק שיש עדים שבמשך חמשה שבועות נתייחד עמה בחדר אחד בלילה ודאי דכופין אותו להוציא ואין לה כתובה אף אם וודאי לא זינתה דמ"מ עוברת ע"ד היא וכמה פעמים עשתה זאת ואינה צריכה התראה ובלא"ה כתבו הפוסקים ובראשם הרמב"ם דבעדי כיעור אינה צריכה התראה רק דבעל התשובה ההיא המציא דבעשתה כן כמה פעמים כופין להוציא גם כתב בתשובה הנ"ל דמה שצריך התראה בעוברת ע"ד פעם אחת היינו לענין הכתובה אבל לא לענין איסור דבלא"ה אסורה לו רק דאין כופין להוציא וא"כ בנד"ד וודאי דכופין להוציא ובפרט בצירוף כל הני טעמים שכתבנו בס"ד הריון והלידה וקלא ועוד דכל היכא דאין לה כתובה אין בה משום חר"ג לגרשה בע"כ אף שלא ראו הכיעורים רק פעם אחת ואין כופין אותו להוציא מ"מ אם רוצה לגרשה בע"כ אין בזה משום חר"ג ומצוה לגרשה עיין היטב בדבריו וכ"כ הרשב"א בתשובה דאפילו במדת חסידות לא תיקן ר"ג עכ"ל וע"ש שכתב דמהרש"ל שכתב בתשובה דשייך בכה"ג חרגמ"ה הוא יחיד ובטל במיעוטו נגד הרמב"ם והר"ן והריטב"א ור"י ורשב"א וסמ"ג והב"י והר"מ פדוואה וא"כ הרי נתבאר להדיא לית דין ולית דיין ופשוט דכופין אותו להוציא ואף היכא דיש לה כתובה כגון בעוברת ע"ד פ"א מ"מ מצוה לגרשה: ועיין בתשובת מהר"י ווי"ל סי' ח' דכתב דהיכא שנסתרה ע"פ ע"א והיא מודה בהסתירה ואינה נותנת אמתלא כדברי' על מה שנסתרה אז אסורה וגם הפסידה כתובתה אפילו בלא קינוי עכ"ל. ועיין עוד בתשובת הגאוני' בתראי' הנ"ל סי' ך"ד והוא מהב"ח בענין אומדנא ועיין בתשובת צ"צ סי' מ"ג באשה שבאתה לקבל תשובה כתב שם בתוך התשובה וז"ל עד כאן לא אמרו שתולין רוב בעילות אחר הבעל כו' אבל היכא דוודאי זינתה לא מהני הרוב עכ"ל ודבריו לא נהירין לפענ"ד ואין ענין לנד"ד לכך קצרתי: ועיין עוד שם בסי' ע"ט והנה שם לא הוי אלא ע"א בכיעור ע"ש והנה מפלפל שם ג"כ במה שסותרין דברי מהר"מ שבמיימוני שהבאתי לעיל ועי"ז גורע ומוסיף ומוחק וכותב בדברי מהר"מ ואני הנלע"ד כתבתי ועיין עוד שם מ"ש בענין אומדנא. ועיין עוד שם בסי' ע"ב הנה כתב שם וז"ל דלמא לא נולד אלא לה' חדשים ובאמת הוי נפל אע"ג דנגמרו שערו וצפרנו ובוכה בקול חזק אין בכך כלום דבן ח' כמי כפל הוי ואינו יכול להתקיים ואפ"ה ניכר שצורת הולד הוי כשל קימא ובוכה בקול חזק וחי כמה ימים עד סמוך לשלשים יום ואי משום השלמת יצירת הולד שאינו דומה ליצירת הוולד משל שמונה חדשים הא אפשר דטבע אב ואם גרמי אם הם רמי הקומה וענין זה מבואר בסוף טור אה"ע בשם תשובת הר"ד דוראן ע"ש עכ"ל הנה מה שהביא ראי' מבן ח' והוא אצלו בפשיטות גדול תמי' לי איך לא ראה השלשלת הגדולה הרמב"ם והגדולים הנמשכים אחריו שסוברים דאף בבן ח' וודאי כשגמרו שערו הוי בר קיימא וודאי דבר שבעה הוא ואשתהי ובפרט בעניני הטבע דמי לנו גדול ובקי בחכמת הטבע יותר מהרמב"ם ז"ל וא"כ וודאי אף להחולקים על הרמב"ם וסוברים דאפשר להמצא כך בבן ח' כפל מ"מ הבו דלא להוסיף עלה על הפלוגתא ההיא וראוי לומר דוודאי מודה דלחמשה או לששה אי אפשר להמצא כך ובפרט דכן מסתבר והחוש והשכל מעידין ואף אם חולקין גם על זה מ"מ ראוי לילך אחר המחמיר בדאורייתא ובפרט בדבר ערוה כמש"כ הבן לב בתשובותיו וכבר בארתי דצד קולא אין כאן מחמת חרגמ"ה והנה כן ראוי להיות אף אם יהיבנא לי' דחולקים גם בזה אבל באמת נראה ברור דאין לעשות הפרש דבריהם בדרך רחוקה כ"כ ובפרט ליחס לדעתם מה שיש בו זרות נפלא וודאי דאין לתלות בהם בוקי סרוקי מה שלא נמצא בדבריהם ומ"ש מדברי הר"ד דוראן כבר כתבתי דאין ראי' משם כלל דשם לא איירי בגמרו שערו וצפרניו רק לענין גידול אברים כך דכח אב ואם קא גרמו אם הם רמי הקומה עי"ש אבל שערו וצפרניו מאן דכר שמי' ועוד דכמה שינוים שיש בין דברי הר"ד דוראן לכאן כמ"ש לעיל: ואף גם זאת בתשובה הנ"ל יש לפקפק טובא כמש"ל ותמה תמה על הרב בעל צ"צ איך דוחה להלכות קביעות הנ"ל כלאחר יד בלי שום ראי' ובלי ספק שמבלי עיון בענין גמר סימני' ברמב"ם ופוסקים כתב כן משום דלפי האמת בנידון דידי' אסרה לבעלה מטעם אחר ומטעם זה לא נאסרה דמ"מ מהיכי תיתי לומר דנבעלה לפסול לה ולא יאונה לצדיק כל און ועיין עוד שם בסי' צ' ועיין בתשובת חו"י סי' ס"ו וע"ג מהיכן אתפשט קולות היחוד להמון: נתיב כז ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק ב' השייך לאה"ע סי' א' שהביא בשם הש"י דחרגמ"ה חף במקום מצוה היכא שלא פשעה כגון שהה עשר שנים ולא ילדה אבל היכא שפשעה כגון בעוברת ע"ד אין בזה חרגמ"ה דהסכים עמו ובשם תשובת מהר"מ פדוואה כתב דחרגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ לא שייך במקום מצוה וחרם דלישא אחרת שייך במקום מצוה והיא בתשובת מהר"מ פדואה סי' י"ב ועיין עוד בסי' ס"ט שכתב שבספק אשה שזינתה תחת בעלה מחמרינן ושלא להאמינה אף שיש לה חזקת כשרות כיון שמצינו שהתורה החמירה שהרי אסרה התורה סוטה שנסתרה ועשאה הכתוב כוודאי טמאה כו' שם וכ"כ התוס' בריש נדה דף ב' ע"א סוף ד"ה והלל עכ"ל ע"ש עוד והנה מ"ש מרבה תוספאה לא שייך כאן דהבעל שוי אנפשי' חד"א שאמר שנא בא עליה וזה פשוט ואף אם לא הוי אמר הסכימו כל הפוסקים דבים כיעור לא אמרינן כרבה תוספאה וזה ברור ובפרט דהוחזקה נדה. ועיין עוד שם בסי' ע"ב בסתירת היתר רביעי שם לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד ושם בסתירת היתר הששי ע"ש דהוכיח דהעיקר כהר"מ והשאלתות דבקדל"פ וע"כ מוציאין אף ביש לה בנים וג"כ הביא גמרא דסנהדרין ד' מ"א שהבאתי אבל לענין אחר ודבריו נכוני' להוכיח דלא כהסוברים דאין מוציאין מהבעל רק בעדי טומאה אבל מ"ש להוכיח עזה כהר"מ במחילת כ"ת לא דק. כי לדברי הר"מ לכ"ע מפקינן אף מהבעל בע"כ לחוד וא"כ אדרבא יש קושיא עצומה משם איך יכולים לומר לאוסרה על בעלה באנו כמו שהקשיתי לעיל לשיטת הר"מ והיא קושיא עצומה טפי מקושיתו דזה אין קושיא כ"כ דנימא דסובר כרבי ולא כמה דפסקינן הלכתא ועוד דקושיתו לא הוי רק מקושית המקשן אכתי יכולים לומר לאוסרה על בעלה שני באנו והנה על המקשה וודאי ל"ק דמ"מ הקשה שפיר לרבנן דק"ל כוותיהו ואם נימא דסובר כרבי כבר צריך לתירץ ושייך להקשות ולמשקל ולמטרי דהא המקשה שם הוא סתמא דגמרא דשקיל וטרי במקום שצריך לתירוץ אף שהתירוץ הוא מגולה במקומו ומכ"ש בכה"ג ולא שייך להקשות על המקשה