השיב משה אבן העזר לב

דעיקר בקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל אף ביש לה בנים וגרע מהנטען דאומר ברי לי: נתיב ט. ואל תשיבני דאיך נימא דאמירת ברי מהני ואין הב"ד יכול לכופו רק באם שיש רגלים לדבר טובא א"ם קסה ממשנה מפורשת במס' כתובות ד' כ"ז ע"ב אמר ר' זכרי' בן הקצב המעון הזה לא זזה ידי מתוך ידה כו' אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו עכ"ל ולפמ"ש קשה דאמאי לא מהימן הא הוא אומר ברי לי ואיך כייפינן לי' להוציא. ובאמת הוי קשה לי טובא על מתני' הנ"ל מ"ש מנשאת לאחד מעדי' דביבמות דף פ"ח ע"ב דאמר לא תצא משום דברי לו מכ"ש הכא דבהיתר גמור נשאה. אחר זה ראיתי בפ"י במשנה דכתובות דף כ"ז ע"א שם ואין אדם נאמן ע"י עצמו שכתב שם וז"ל לכאורה יש לתמוה אהא דנקט האי לשנא דפסיקא דמשמע דכל היכא דבעינן עד אחד דמכשרינן קרוב או פסול אפ"ה אינו נאמן ע"י עצמו והא ליתא דהא קי"ל דבכל התורה כולה היכא דע"א נאמן באיסורין אפילו הבע"ד בעצמו נאמן ע"ש וא"כ לא שייך האי דינא רק בשבוי לחוד משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות החמירו חכמים עליו עכ"ל עי"ש דהוא כתב כן על מה דהוא עצמה אינה נאמנת א"כ לפ"ז לענין קושיא הנ"ל שהקשיתי גם כן יש לומר שהחמירו חכמים משום דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ומשום גדר וסייג נגעו בה או דהוי משום זה כמו רגלים בדבר בכאן דהא בלא"ה צ"ל כן מכח קושית הפ"י דלמה יהא חמור משאר איסורין ועוד נ"ל לתרץ קושיתי בטוב טעם ודעת בסברא ישרה בעזה"י דשבוי' נאסרת מגזירת חכמים ועיין בב"ש בסי' ד' בס"ק א' דכתב בשם מהרי"ק דמעלה היא ביוחסין וע"ש בס"ק כ"ג ול"נ דכ"ע מודו רק דעל ידי נפשות שאני דאיכא חשש טובא שמא נתרצית מחמת אימת מות אבל לאונס גם בעכו"ם לא שכיח כ"כ כמו ברצון לכך רק מעלה היא כו' והנה אף אם האמת דלא נאנסה כלל מ"מ אסורה מדרבנן עד שיתברר היתרה בב"ד דהם אמרו והם אמרו דאם יתברר בבית דין שלא נאנסה תהא מותרת ואם כן כשמעיד על ידי עצמו דאין אנו מאמינים לו כיון דנוגע הוא אף דלא מחינן בידו כיון שאומר ברי לי מ"מ הרי לא נתברר בבית דין היתרה דעדותו לאו כלום ואם כן ממילא דלא יצתה מכלל שבוי' שאסרוהו חכמים ואסורה לו וודאי מדרבנן אף אם האמת כמו שאמר שלא נאנסה: כללא דמלתא דעל שבוי' היתה תקנה בפני עצמ' לאוסרה לכהן ואם כן צריך עדות להוציאה מכלל שבוי' שתקנו חכמים לאוסרה ועדותו לאו כלום היא ונשארת בכלל התקנה אבל בזה דלא היתה תקנה לענין דתצא מהבעל או מהנטען רק דבזינתה וודאי אסורה מדאורייתא לשניהן וספק הוי כספק דאורייתא ולכתחלה לא תנשא לנטען בוודאי מפני לעז הבריות כמו בנטען על השפחה דוודאי לא נאסרה לו ואסור לכונסה לכתחלה אבל לענין תצא מהבעל או מהנטען לא היתה שום תקנה רק דנידון בה ע"פ דין שמא זינתה ואסורה לבעל משא"כ להנטען כיון דהוא אומר ברי לי וגם היא אומרת כן אין אנו יכולים לכופו רק משום דמצד הכניסה הוי רגלים לדבר כייפינן ליה להוציא כנ"ל ולמ"ד היא סברא צחה בעזה"י: ונחזור לענינינו דאף שאיני כדאי מ"מ סניף גדול הוא להוציאה עכ"פ בקדל"פ ועדי כיעור ומכ"ש כשאין לה בנים והיותר כראה לי לפסוק דבקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל אף ביש לה בנים ומכ"ש באין לה דהא עיקר דעת גדולים דסברו כן דבקדל"פ לחוד מוציאין מהבעל הלא הם רבינו מאיר ור"ת ועוד כמה גדולים וכבר הראיתי מקום דהני הסוגיות מורים דמדאורייתא הוא ואם כן ראוי לומר בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובפרט דזה פירוש הברור בסוגיא כמו שבארתי בס"ד בדרך הראשון נתיב כ' ומשם ולהלן ואין לך פירוש שאין עלי' קושיות חזקות לבד הפירוש הזה שכתבתי שם שאין עלי' שום קושי' לפענ"ד כמ"ש. ומ"ש הב"ש בס"ק ד' בשם תשובת הר"י לבית לוי כי יש בזה צד קולא לכוף על הגט עי"ש שותא דמרן לא ידענא דאין כאן צד קולא כלל דהא וודאי אם רצה הבעל להוציאה וודאי יכול להוציאה בע"כ ואין בזה משום חרגמ"ה דהא לכ"ע רשע הוא אם אינו מוציאה אף לאותן הסוברים דאין כופין אותו להוציא מ"מ רשע יתקרי אם אינו מוציאה כמ"ש לעיל בדרך הראשון בשם תה"ד ועיין בב"י סוף סי' קט"ו בשם תשובת הרשב"א שכתב וז"ל ואפי' את"ל שהיא מידת חסידות מ"מ היאך יתקן הרב שלא ינהג במידות חסידות עכ"ל ומכ"ש באופן דרשע מתקרי וכ"כ הט"ז כאן בס"ק א' דכאן לא שייך תרגמ"ה וכ"כ הב"ש כאן בס"ק ו' וכתב שכ"כ בתשובת מהרי"א ובתשובת מהר"מ לובלין וכן הוא להדיא בהגה"ת רמ"א סי' קט"ו סעיף ד' לענין עוברת ע"ד יהודית דליכא חשש זנות ומכ"ש באיכא חשש זנות דהוא ספק איסור דאורייתא וע"ש בב"ש ס"ק י"ט וזה ברור ונכון גם מצד הסברא שלא תיקן רבינו גרשון רק באם מגרשה בע"כ והוא עושה מרצונו בזדון לבו במרד ובמעל אבל אם הוא עושה מחמת שהוא ירא לנפשו והוא גם הוא אנוס ע"פ הדיבור של ד"ת הקדושה למה ימחה בידו ר"ג וזה ברור וכמעט שאין שום חולק בדבר ועיין בדרך השלישי מש"כ בזה בס"ד וא"כ כיון דהעליתי דחרגמ"ה וודאי אין כאן א"כ וודאי ראוי לומר בדאורייתא הלך אחר המחמיר ובקדל"פ לחוד מוציאין ודווקא דליכא אויבים כמפורש בש"ס ובכל הפוסקים: נתיב י. ומיהו נ"ל דאם יש ע"כ ושאר ריעותות דהוי רגלים לדבר אף באיכא אויבים מוציאין דהא קשה לי טובא על לשון הגמ' דאמר והוא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקי לקלא עכ"ל הגמ' משמע מלשון הגמ' הנ"ל דהוא וודאי גמור דהקול יצא מאויבים קשה דמנ"ל זאת דילמא באמת זינתה וקול אמת היא ואף אם לא היו האויבים כלל הי' הקול יוצא ונהי דהקול נצמח מאויבים והוא שקר מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואף אם תלינן הקול באויבים הכי הו"ל להגמ' לומר אבל באיכא אויבים איכא למימר אויבים הוא דמפקי לקלא דהוי משמעו דאנן תלינן בהכא אבל מלשון הגמ' שלפנינו משמע דמחזיקינן לוודאי גמור דאויבים היא דאפקי לקלא וקשה מנ"ל זאת ובשלמא הא דאמר אבל אפסיק מחמת יראה היא דפסיק דמשמעו גם כן דמחזקינן וודאי דמחמת ירא' פסיק שם א"ש דהא גם כן מה דאמר אבל פסיק מחמת יראה משמע גם כן דידעינן בוודאי דפסיק מחמת יראה וע"ז מסיים שפיר מחמת יראה היא דפסיק וממילא דאין בפיסוק הנ"ל כלום אבל בהא דאמר דאיכא אויבים משמעו דאייר דידעינן דאיכא אויבים אבל אף על פי כן זאת לא ידעינן אם הקול נצמח מהן אם כן הוי לי' למימר בלשון איכא למימר ואם תרצה לומר דאיך יכול לומר בלשון איכא למימר א"כ איך יתיר איסור מספק ע"ז תשיב אמרי דבאמת קשה איך יתיר באיכא אויבים משום ספק א"ו צ"ל דהוי כמו ס"ס שמא יצא הקול מאויבים ואת"ל שאינו כאויבים מ"מ שמא אינו אמת ועל פריצות וכיעור שנדמה לבריות אמרו כך ואם כן לפ"ז הדרא הקושיא דהוי להגמ' למימר בלשון איכא למימר ומיהו באמת אין זה ס"ס כלל דמה בכך שיצא מהאויבים אם אמת הוא אלא ע"כ צ"ל הכי דמחמת שנאה הוציאו הקול ולאו אמת היא ואם כן ספק א' היא אם אמת היא אם לא ודומה ממש לשם אונס חד הוא שכתבו התוס' בכתובות ד' ט' ע"א והביאו כל הפוסקים בכללי ס"ס וזה ברור ואם כן קשה טובא למה באמת מתירין באיכא אויבים א"ו דכמו שכתבתי עיקר דבקדל"פ לחוד איירי הגמ' ולכך כיון דלא כראה שום דבר שמסייע להקול מוכחא מלתא טובא דוודאי אויבים הוא דאפקי כיון דאיכא אויבים דאל כ אלא שהי' בקיל קצת ממש לא יבצר שלא יתראה ממנה כיעור ופריצות לכך מחזיקינן לוודאי גמור דהאויבים הוא דאפקי והוא סברא נכונה בעזה"י: ועוד י"ל כיון דליכא שום ריעותא כלל מלבד הקול ולא איתרע חזקת כשרות דידה בלא הקול וא"כ כיון דאיכא אויבים לא הוי הקול ריעותא כלל כל כך וא"כ היא בחזקת כשרות דידה ואמרינן דוודאי אויבים הוא דאפקי לקול ולכך אמר בגמ' שלשון וודאי אויבים אפקי לקלא ולכך לא חיישינן לה כנ"ל ברור כשמש בגמ' וא"כ לפ"ז ביש כמה ריעותות הנראה לבד הקול וא"כ כבר איתרע חזקת כשרות דידה דוודאי רשעה ופריצה היא עכ"פ ואין שום הוכחה שהקיל שקר כמ"ש בדברי הגמ' ואדרבה יש רגלים לדבר שהקול אמת נ"ל ברור שיש לצרף הני ריעותות בהדי קלא דל"פ אף באיכא אויבים לכופו להוציא דמהיכן ידעינן דאויבים הוא דמפקי לקלא כיון שיש סיוע להקול וגם איתרע חזקת כשרות דידה כנ"ל ברור. ועוד דמה"ת בכה"ג לחשדי' לישראל שיוציאו לעז על א"א בחנם על לא דבר רק משום שנאה דלא יעשה כן בישראל וודאי דיותר מסתבר לתלות הקלקלה במקולקלת שנולדו בה כמה ריעותות כנ"ל ברור: ואף גם אם בקלא לחוד דמפורש שם בש"ס דבאיכא אויבים דלא חיישינן לקלא יש להבין דא"כ כל אדם יאמר שיש לה אויבים ומה הוא הסוג של אויבים ובאיזה בחינה מן האיבה נקראים אויבים דאי משום טינא בלב כל דהוא א"כ אין לך שאין לו אויבים ובמה יבורר הדבר זה הרי דברים מסורים ללב והאדם יראה לעינים ואיך יהי' דברי רז"ל ח"ו כעיר פרוצה אין חומה בלי שיעור מוגבל א"ו דהתורה עני' במקום זה ועשירה במקום אחר וילמד סתום מן המפורש במקום אחר דמלשון הרמב"ם בפ' כ"ב מה' סנהדרין עם הש"ע חו"מ סי' ז' סעיף ז' וז"ל ולא למי ששונאו אע"פ שאינו מאויב לו משמע דאויב הוא טפי משונא והכא אויבים אתמר בגמ' והנה מוכח בסנהדרין במשנה ד' כ"ז ע"ב דכל שלא דיבר עמו ג' ימים באיבה אויב הוא אף דשונא תנן מ"מ הא מפיק לי' בגמ' שם ד' כ"ט ע"א מקרא דכתיב והוא לא אויב לו ע"ש אלמא דהאי אויב מקרי והרמב"ם דכתב אע"פ שאין אויב לו היינו משום דלא בעי לענין פסול דיינים שונא כה"ג אלא אף בפחות מהכי נפסל עי"ש בכ"מ וזה ברור והנה לפ"ז מסתמא מחזיקינן לקלא עד שיברר בב"ד דהי' לו אז בעת שיצא הקול אויבים כה"ג ואויב א' לא סגי דהא אויבים אמר בגמ' ולא אמר אלא אי איכא אויב והדבר מסתבר דמאדם א' לא נפק קול כי האי ובפרט משונא דלא משתמע מילי'. וגם נ"ל ברור דבעינן שונא לנחשדת אבל לא שונא של אבי' דהבו דלא לוסיף עלה דמה"ת נימא דבשביל שהוא שונא של אבי' יוציא עלי' קלא כי האי אבות יאכלו בוסר כו' דאם נימא אויבים לקרובים א"כ אין לדבר סוף ודומה לזה כתב הרמ"א בתשובה סי' י"ב לענין קבלת עדות שלא בפני' ובשביל שאבי' אלם דא"כ אין לך משפחה שאין בה מוכס עכ"ל ובוודאי דהגמ' נתכוון על אלו דאיירינן בי' הנחשד והנחשדת שיש להם אויבים ועיין בהאלפסי שכתב להדיא והיכא דאיכא אויבים לנטען וזה ברור בעיני דלא כתב כן רק משום דאיירי בתצא מן הנטען עי"ש ונראה ברור דמוכח מדבריו דאין מתירין להנטען משום אויבים דידה מדנקט אויבים לנטען דהיכא משום איבה מוציאים לעז עלי' וישפכו דם נקי חנם אלא דלענין היתר לנטען בעינן אויבים לדידי' דאף אם אין אויבים לדידה אמרינן דעלי' הלעז אמת אבל לא עם זה הנטען והם מחמת שנאה סבבו הקול על השונא להם וכאן מצא בע"ח כו' וכל שקר שאין אמת בתחלתו אין מתקיימת בסופה כן נראה ברור מדברי הרב האלפסי ואם כן פשיטא דה"ה להיפך דאין מתירין לבעל משום אויבים דנטען דהיכא משום איבה דידיה יוציאו לעז עליה על לא חמס בכפה א"ו דאויבים דידה בעינן ובאויבים לבעל אני מסופק ויש לנטות לכאן ולכאן