השיב משה אבן העזר ל

והשאילתות לרש"י ור"ת בחזרה קשה הך קושיא דלדדהו ע"כ צ"ל דמדרבנן היא דאל"כ אפילו יש לה בנים כמי דמדאוריית' וודאי אין לחל' באם יש לה בנים לאין לה בנים אבל לפמ"ש דהחילו' הנ"ל הוא דווקא בנטען אבל לא בבעל י"ל שפיר דבבעל דאוריית' הוא א"ש טפי כנ"ל ברור בס"ד אך וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה מי אנכי להכריע בין הגדולים הללו אשר קטנם עבה ממתני אך אולי אזכה להיות סניף לאריות: סליק הדרך הראשון בעזרת לא ינום ולא ישן. דרך השני נתיב א ומעתה נחזור על דברי הטור וב"י והאחרונים וכל הנוגע לענינים הללו. הנה בטור בסי' ד' וכן הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ך' כתבו בא"א שיצא עלי' הקול והכל מרככים עלי' כו' היא עצמה חוששין לה משום זונה ואם היתה פרוצה ביותר חוששין לה אף לבני' עכ"ל ע"ש והיא מגמ' דסוטה ד' ך"ז בענין ישא אדם דומה כו' נ"ל ברור דכיונו רק לחשש בעלמא ורוצה להתרחק מן הכיעור באופן דבת דומה טובה הימנה ואם היא פרוצה ביותר בת דומה ודומה שוים הם וזה נ"ל ברור בדבריהם דאל"כ הול"ל דאסורה לכהן משום זונה ובוודאי דחשש בעלמא קאמרי ונראה שגם הרב המגיד והב"י שם כוונו לזה ומה שכתבו דכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עכ"ל לא רצו לומר דלכהן אסורה מדין תורה דאם כן הכי הול"ל בהדיא דלכהן אסורה מד"ת רק דכוונתם דלישראל אף חשש ליכא מד"ת דאף אם זינתה וודאי לא נאסרה עליו רק דהחשש הוא משום כיעור דמכוער הדבר לכנוס זונה ואין רוח החכמים נוחה הימנו ואף אם בעל נפש הוא אין לחוש לעצמו מצד איסור רק מצד כיעור אבל כהן אם בעל נפש הוא חושש שמא זינתה ואסורה לו מדין תורה דזונה אסורה לו מד"ת אף כשלא נאסרה עליו משום חשש זה מ"מ אם רוצה לחוש חושש ואם כן החשש הוא מד"ת כנ"ל אבל אם נימא דכוונתם לאיסור גמור בכהן צ"ל וודאי לדעתם כמו שפרשו האחרונים דהכל מרננים אחרי' גרע טפי אבל הוא דוחק גדול והנ"ל כתבתי ובסי' ו' באשה שיצא עלי' שם מזנה כמ"ש בגמ' ככה י"ל בדברי הטור ואיירי שם מן הדין ונקט לשנא דגמ' אין חוששין ומ"ש שם הב"ח בסי' ד' כבר כתבתי דליתא ודברי מהרי"א שהביא ומבוארין גם כן בהג"הת רמ"א סי' ד' סעיף ט"ו נכונים דהא לענין חללים לא שייך רוב בעילות דאף מבעלה חללים המה אחר שכבר זנתה ואם כן לא עדיפא מזונה ואין לומר דלפ"ז מוכח דהגמ' שם בסוטה איירי בישראל דאי בכהן היאך אמר דישא בת דומה ומטעם דרוב בעילות כו' ואל ישא דומה הא מ"מ בת דומה חללה היא אם זינתה ומה מהני הטעם דרוב בעילות ואם כן לא עדיף מדומה ואם כן קשה על הני דמפרשים הסוגיא בכהן דלא קשה מידי דבכהן שרוצה לישא איירי אבל בעלה הראשון הי' ישראל וחללה אינה רק מפסולי כהונה וזה פשוט וברור ומ"ש הרמב"ם בסוף פ' י"ז מה' איסורי ביאה ואפילו הוציאה בעלה כו' נכון דהא לא קי"ל כרבי והא דמשמע מדברי הרמב"ם דאף בקדל"פ לא נאסרה לכהן מדכתב שאין נושאין אשה מאלו אלא בעדות ברורה כו' ואם כן משמע אבל בקלא לא אף שהוא קלא דלא פסיק היינו משום דאזיל לשיטתו דאין אוסרין על הבעל אלא בעדי טומאה כמ"ש בפ' ך"ד מה' אישות הלכה ט"ו וט"ז ע"ש רק דכאן וסוף פ' י"ז מה' איסורי ביאה איירי בהוציאה הבעל מרצונו וכ"כ הה"מ בסוף פ' י"ז מ"ה א"ב עי"ש ואף דסובר דמהנטען מוציאין בעדי כיעור וצ"ל משום דנטען שאני משום דבכניסתו אלומי אלמי' לקלא משא"כ כהן דאדרבא יאמרו וודאי קים לי' בקלא דליתא כנ"ל ומיהו קשה לשיטתו למה לא נאסרה לכהן בקדל"פ הא הוי קלא דקמי נשואין וכן קשה בהנטען למה לא תיאסר בקדל"פ לחוד הא אצלו הוי קלא דקמי נשואין וקושיא זו בנטען כבר הקשיתי לעיל עיי"ש בדרך הראשון בדיעה השישית. ונראה לישב דסברין בפירוש דברי רב אשי בקלא דבתר נשואין כמ"ש בדרך ראשון נתיב י"ט בעיקר השלישי וגם הם יכולים לסבור כך אף דסוברין דמהבעל לא מפקינן רק בעדי טומאה ומנטען דמכוער מאוד כניסתו תצא בקדל"פ בהדי עדי כיעור מ"מ מצי סברי כמ"ש שם דרך הראשון נתיב י"ט בעיקר ג' ואם כן קושיא זו דבנטען לק"מ וכן קושיא זו על הרמב"ם לענין איסור לכהן ג"כ לק"מ כנ"ל ברור: נתיב ב והנה בהגהת רמ"א שם בש"ע סי' ד' סעיף ט"ו כתב ומ"מ היא עצמה נאמנת כו' עי"ש משמע לכאורה דבלא נאמנות דידה מן הדין חוששין אין מזה ראי' כ"כ די"ל דהיא עצמה נאמנת לסלק החשש ואף אם נימא כוונת רמ"א דבפרוצה ביותר חוששין מן הדין מ"מ נ"ל עיקר בדעת הרמב"ם והטור כמ"ש ואף אם נודה בזה לרמ"א מ"מ י"ל דוקא בפרוצה ביותר חוששין מן הדין גם מ"ש הט"ז שם ס"ק ז' כבר כתבתי דליתא ומ"ש הב"ש שם ס"ק כ"א כבר כתבתי דנשמט ממנו התוס' שם ומ"ש הח"מ בסי' ו' ס"ק י"ד על הב"ח יפה כתב ומה שתירץ שם על הקושי' הנ"ל וכן כתב שם הב"ש ס"ק ל' כבר כתבתי שהוא דוחק ולי נראה כמ"ש בדעת הטור והרמב"ם כן הוא דעת הש"ע ומ"ש הב"ש בסי' ד' ס"ק כ"ה והרמב"ם מיירי הסוגיא דדומה בכהן לא ידעתי מנ"ל הא דהרמב"ם מסתם סתם ועיין במ"ש שם פ' י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה כ': נתיב ג ומ"ש בש"ע סי' ו' סעיף ט"ז ואפילו הוציאה בעלה כו' הם דברי הרמב"ם בסוף פ' י"ז מ"ה א"ב שהבאתי לעיל דכבר פרשתי את דבריו במה שיש בו די בעה"י לכן המחבר בש"ע אזיל גם כן לשיטתו שפוסק בסי' י"א סעיף א' דאין מוציאין מהבעל רק בעדי טומאה כהרמב"ם כמ"ש שם אם הוציאה בעלה והא דלא הגיה הרמ"א כאן כלום ושם בסי' י"א כתב וי"א דאם הי' בכאן כו' נ"ל דסמך עצמו אמאי דהגיה שם דהוא ק"ו ב"ב של ק"ו משם דמה מאם בעלה מוציאה מכ"ש שלא תנשא לכהן ואדרבא מצינו כמה פעמים בש"ס מעלה עשו ביוחסין ומכ"ש דלא גרע ובפרט גריעות כ"כ דמבעלה מוציאה ולכהן תנשא. ועוד נ"ל דמש"ה לא הגיה הרמ"א כאן כלום משום דשם בסי' י"א כתב דוקא בשניהם מוציאין דהיינו בקדל"פ וגם בעדי כיעור וכאן מיירי בעדי כיעור לבד ואף אם נימא דמ"ש בש"ע כאן בסי' ו' ואפילו הוציאה בעלה קאי על אשה זו דאיירי לעיל מיני' דיצא עלי' שם מזנה מ"מ י"ל בדעת הש"ע ורמ"א גם כן כמ"ש בש"ס דקול מזנה לאו כלום כנ"ל ועוד דאין מוכרח דאיירי הש"ע בקדל"פ ועוד דאין מוכרח דקאי על אשה זו דסמוך לי' רק י"ל דהכי פירושו דיצא על אשה שם מזכה אין חוששין וגם אם הוציאה בעלה לאיזה אשה משום שעברה כו' כן י"ל גם כן אבל העיקר י"ל דהטור והש"ע סברי בזה כמ"ש בש"ס דגיטין הנ"ל ועיין בבאר הגולה שם בסי' ו' סעיף ט"ז שכתב על הדין הנ"ל אפילו הוציאה בעלה כו' שלא ידע מאין יצא לו הדין זה והוא מהרמב"ם סוף פ' י"ז מ"ה איסורי ביאה ומ"ש עוד בבאר הגולה ושמא י"ל דדין זה דנשואה לא קאי איצא קול מזנה עכ"ל כוונתו לתירץ הב"ח סעיף ד' ולישב מ"ש הח"מ בסי' ו' ס"ק י"ד על תירץ הנ"ל מהש"ע כאן וק"ל אבל בלא"ה תירץ הב"ח איכו עולה יפה שם כמ"ש כבר בס"ד והב"ח בסי' ו' הוסיף מיא והוסיף קמחא ולא הועיל כלום להמעיין: נתיב ד ועיין בסי' י"א בטור וב"י ובוודאי דהנכון כדברי הב"י בדעת הרי"ף והרמב"ם והאמת יורה דרכו דכן מבואר להדיא בדבריהם וזה פשוט דכוונת דברי הרא"ש כמ"ש וכ"כ הרי"ף והרמב"ם כמ"ש הב"י והנה הב"ח רוח אחרת אתו ובמחילת כבודו כל דבריו בנוים על קו תהו ואבני בהו הנה מ"ש שעל כל אחד מאלו מוציאין מהבעל ולא ישאנה הנחשד ואם נשאה פירש דבדיעבד יש לחלק משמע מדבריו דגם לכחחלה אין איסור לנחשד רק בקדל"פ או בעדי כיעור שהם כע"ט לדעת הראשונים שהביא הטור והיינו בעדים דקאמר רב לדעת זה שהו' דעת ר"ת בחזרה דבריו תמוהים דוודאי לכתחלה לא ישאנה נחשד אף בקד"פ כדמוכח בברייתא באפסיק אחר דחשיב לי' כמו קד"פ. ואמת דהב"י גם כן כתב בשם הנ"י דבקלא דפסיק אף לכתחלה מותרת להנחשד מ"מ קשה דהנה הב"י בסוף סי' הנ"ל כתב בשם רבינו ירוחם ולעולם לכתחלה לא יכנוס הנחשד עי"ש משמע אף בקד"פ וכן עיקר אבל על הנ"י קשה ויש לדחוק ולומר דמ"מ בקד"פ גרע טפי מאפיק אחר אבל הוא דוחק דמנין לחלק בזה והעיקר כרבינו ירוחם וע"ז תימה גדולה על הב"ח שם שכתב שעל כל אחד מוציאין מהבעל כו' ואם נשאה כו' פירש דבדיעבד יש לחלק כו' עי"ש משמע להדיא מדבריו דמהבעל מוציאין אף ביש לה בנים ומהנטען ל"ת אם יש לה בנים מהבעל וזו תימה גדולה שלא נמצא כן בשום דיעה מהדיעות שיסבור בשום אופן דמהבעל מוציאין ומהנטען אין מוציאין ואם הוי מפרש הטור בנים מהנטען הוה אתי שפיר די"ל דמהבעל הוציאוה לפי שלא היו לה בנים ממנו אבל מהנטען אין מוציאין דממנו יש לה בנים אבל הטור מפרש יש לה בנים מהבעל ואיך יתכן זה דמבעל הוציאוה ולא חיישי ללעז הבנים מהבעל ומהנטען אין מוציאין דחיישינן ללעז הבנים מהבעל ובסוף דבריו כתב הב"ח עצמו וכ"ש מהבעל עיי"ש ואם כן סיים במה דלא פתח ובאמת לא על הב"ח תלונתי רק על הטור בעצמו שמשמע כו להדיא מדבריו שכתב וז"ל הוציאוה ב"ד מבעלה וע"ז כתב ואם עבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא משמע להדיא דמהבעל מוציאין הב"ד אף בכה"ג ובאמת הוא תימה גדולה הפלא ופלא על הטור ועוד קשה שסותר דברי עצמו שאחר זה כתב הטור ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל בין לנחשד אם כן משמע דגם מהבעל לא מפקינן ביש לה בנים וכן בדעת הרי"ף כתב מוציאין בין מבעל בין מנחשד אם אין לה בנים משמע קצת דגם מהבעל לא מפקינן בכה"ג אם יש לה בנים והן אמת דיש לדחות דקאי רק אנחשד וכן מהא דלעיל דכתב ומיהו ע"י עדים כו' גם כן אין ראי' כ"כ די"ל דהכי קאמר דע"י עדים בין מבעל ובין מבועל מפקינן אף ביש לה בנים ואלו באין עדים לא מפקינן רק מבעל ולא מבועל כך יש ליישב הסתירה אבל היא גופא תימה ותמי' לי על הנושאי כלי הטור איך לא הרגישו בזה וביותר תימה על הב"ח שהוא מפרש באר היטב דברי הטור באופן שמראה באצבע התימה גדולה והנה צ"ל שסובר הטור כסברתי דהחילוק שיש לה בנים הוא דווקא בנטען ולא בבעל אך להטור דמפרש בנים מהבעל קצת מנגד להסברא וכבר הוציאוה מהבעל מה יתן ומה יוסיף אם יוציאוה מהנטען מ"מ הלעז במקומו כיון שהוציאוה ב"ד מבעלה באופן שדברי הטור צריכים אצלי תלמוד: נתיב ה ומ"ש הב"י בשם מ"כ מרמב"ם מבואר דסובר תצא דרבי פירושו לצי"ש וגם מבואר דלא נאסרה על הנטען רק משום דכבר הוציאה בעלה על ידי זה וגם מבואר דעתו דאין אסורה על הנטען אף לכתחלה רק בקדל"פ וגם כיעור הא בקלא לחוד לא וגם מבואר מדבריו דבעי דווקא קול דאיתחזיק בב"ד ומ"ש והא קמי נשואין בע"כ ונראין הדברים ק"ו באיסור כרת התרתם כו'. והכי פירושו והא דאמרינן בגמ' דקלא דלא איתחזיק בב"ד לאו קלא הוא ע"כ דקמי נשואין הוא דהא איירי שם לענין שיצא על אשה פנוי' שנתקדשה דהא קלא דבתר נשואין בלא"ה אמר רב