השיב משה אבן העזר כז

עיקר י דסברת התוס' עיקר בזה דמסתבר להגמרא דאף לרבי הכיעור דידי' לא עדיף מקלא דפסי' וא"כ כיון דסבר בכיעור תצא וודאי דסבר גם בקד"פ תצא אף דכבר כתבתי דכיעור לרבי הוי אלים טפי דכמו ע"א אחר קוס"ת הוי מסתבר להגמרא דקד"פ הוי לרבי כמו כן והיא סברא נכונה דהא יש לתמוה על התוס' דפירשו דפשיטא להגמ' דקד"פ הוי כמו כיעור באמת קשה להגמ' מכא להגמ' פשיטות זה והיא תימה גדולה לכאורה. וצ"ל דהאי קלא דאיירינן בי' היינו שיצא הקול שזינתה עם זה הנטען ונהו דלא מחזיקינן הקול לאמת גמור מ"מ כל זמן שלא נתברר שקרותו אם אנו רוצים לומר דשקר הוא צריכים אנו לחפש בסברא מהיכן צמח הקול זה דהא וודאי בדליכא אויבים איירי דהא באיכא אויבים לא חיישינן לקלא ואם אנחנו יכולים ליתן אמתלא לקול זה מהיכן נצמח אז באמת לא מחזיקינן לי' דדלמא מחמת האמתלא נצמח הא לאו הכי לא בטלינן הקול ויש לי ראי' מפורשת לזה מגמ' דגיטין ד' פ"ט ע"א דאמר רבא ביצא עלי' שם מזנה בעיר דאין חוששין לה מ"ט פי' מ"ט לא ניחוש דלמא אמת היא דאי שקר היא מהיכן נצמח הקול ומשני דפריצות הוא דחזי לה כו' ומזה נצמח הקול של לעז הזנות א"כ הרי מפורש להדיא דמש"ה לא חיישינן לקלא משום דאיכא למיהב אמתלא לקלא הא לאו הכי לא ואף בקלא דפסיק דהיינו שיצא קול אחריו לומר שקר היא הקול כמ"ש רש"י בוודאי יש ליתן אמתלא לשני הקולות כמו שאבאר והשתא נחזי אנן דאם ביצא שם מזנה סתם הוי אמתלא דמחמת דחזו בה פריצות נקראת בשם זה בפי ההמון משא"כ ביצא הקול בדבר ברור דהיינו זינתה עם פלוני אז אתמלא זו לאו כלום הוא כמו שבארתי בעיקר החמישי וצריכים אנו ליתן אמתלא ולומר דחזו בה איזה דבר כיעור שמורה שכבר זינתה עם זה ומכיעור הנ"ל יצא הקול שזינתה עמו אף שלא ראו מעשה ניאוף והואיל ולא חזו המעשה ניאוף באמת יצא הקול אחריו לומר שקר הוא הקול הראשון וזה ברור וא"כ אף בקלא דפסי' שזינתה מ"מ אמריני' דודאי עכ"פ כיעור כי האי חזי לה דאל"כ א"א לבטל הקול וא"כ מאן דמפי' בכיעור וודאי דמפי' אף אף בקלא דפסי' כנ"ל: עיקר יא אף דליכא עדים שזינתה עמו ממש חילו' גדול יש בין באו עדים שזינתה עכ"פ אף שאין יודעים עם מי והקול הוא שזינתה עם זה ובין שהוא רק קול לחוד דזה דומה ממש לדברי הט"ז בי"ד סי' ל"ד ס"ק ד' שהבאתי לעיל בעיקר הרביעי עי"ש וה"ה הכא בדליכא עדים שזינתה אין לנו להחזיק איסור לומר שהי' המעשה ההוא כלל אבל באיכא עדים דוודאי נעשה המעשה ההיא ומה לי זה או איש אחר ומסתמא תולין הקלקלה במקולקל זה שיצא הקול עליו כמו שם בנידון הט"ז כל זמן שלא נודע שנעשה הנקב אין אנו חוששין לנקב כלל משא"כ בנודע שנעשה הנקב מה לי במקום זה או במקום אחר מה"ת ניחוש זה נ"ל ברור: עיקר יב דנ"ל סברא לומר והיא דנימא דבבעל אין כופין להוציא רק ביש עדים אז י"ל הוציאה דווקא אז מוציאין מהנטען כסברת רב דגם בנטען בעינן עדים אבל אם נימא מהבעל מוציאין בקלא דלא פסק אז אין לומר הוציאה דווקא דהיינו דווקא בכה"ג דהוי קדל"פ מוציאין מהנטען הא בקלא דפסק גם מהנטען אין מוציאין דגבי נטען אין שייך לחלק בין קד"פ ובין קדל"פ דכניסה דנטען אלומי' אלומי' לקלא אף דפסק דכניסה שלו הוי קלא דלא פסק כמו דמסיק הש"ס דאלומי' אלמי' לקלא וכן אם נימא דמהבעל מוציאין בהכיעור גם כן אין לומר הוציאוה דווקא דהא כניסה דידי' הוי כיעור וכסברת הרמב"ן ז"ל וגם י"ל בהיפוך דמ"מ הא בכניסה שלו מאלים הקול ההוא משום דמכוער הוא עד מאוד מה שנשאה אחר שנחשד בה ומורה שהוא אמת ואם כן י"ל אם הי' קלא דל"פ והוציאוה עי"ז אז מכוער הדבר שנשאה וידים מוכיחות שהקול אמת אבל אם הי' רק קד"פ ולא הוציאוה רק הוציאה אין מכוער כלל מה שנשאה ולא הוי ידים מוכיחות כ"כ שאמת הדבר וגם י"ל דאף אם בקד"פ הוי אצלו כקדל"פ מ"מ כיון שלא נאסרה לבעל על ידו לא אסרוהו לנטען לומר דתצא כמ"ש לעיל בעיקר השני והכלל זה יהי' שמור בידך דיש לנטות בזה ולכאן לכאן כנ"ל. עיקר י"ג די"ל דהך חילוקא דיש לה בנים דלא מצינו רק בברייתא דאיירי בנטען ולא מצינו הך חילוקא כלל בבעל די"ל דוודאי אין לחלק בבעל בין יש לה בנים לאין לה בנים כיון דהוא לא ידע ואסור' מן הדין איך יניח לו לעשות איסור בקום ועשה מפני חשש לעז דהא באמת הבנים כשרים אף אם זינתה וודאי דהא רוב בעילות אחר הבעל רק מפני חשש לעז דעלמא שרינן לי' איסור גמור זה לא יעלה על דעת כלל דמוטב שיוציאו לעז על הבנים ואל יהי' רשע כל ימיו רק דבהנטען דהוא אומר ברי לי וא"כ יוכל להיות דלאו איסור קעביד אם יש לה בנים לא מזדקקינן לי' כדי שלא להוציא לעז על בני' ואם האמת אתו אם כן ליכא איסור כלל דהא הוא יודע האמת ואם משקר הלעיטהו לרשע וימות ועל הבנים לא יהי' לעז ממזרות כנ"ל ברור והוא סברא ישרה בעז"ה הרי לך שלש עשרה עיקרים ויסודות חזקים כראי מוצקים ועליהם נבנה בעז"ה בנין מפואר באבני שיש ומרמרא ליישב כל מה שנתקשה בסוגיא זו בבלי וירושלמי ובכל הסוגיות שיהי' הכל עולים בקנה אחד וזה החלי בעזר צורי וגואלי: נתיב ך כבר כתבתי דכמו שמקשה הכ"י על הברייתא דמאי קמ"ל דאם באו עדים אפילו ביש לה בנים תצא פשיטא ככה יש להקשות על רב במשנה אבל הנראה לי בזה דוודאי ליכא שום ה"א כלל לומר דבעדים דקאמר רב היינו שזינתה עמו דאם כן איך קרי' לי' נטען במתניתן כמ"ש בעיקר ט' וכמ"ש ר"י גם כן והאמת יורה דרכו דהיטב אשר דיבר בזה והאמת דמאור עינינו רש"י ז"ל כיון לישב זה במתק לשונו שכתב ח"ל ובעדים הא דתנן יוציא זה חשוד כגון שבאו עדים אחר הקול הראשון כו' עכ"ל הרי דמפרש דנטען הוא באמת רק חשוד ע"י הקול רק דאיירי שאח"כ באו עדים שהקול אמת הוא שראו שזינתה עמו ומיהו גם ע"ז קשה דלמה להמשנה למנקט בכה"ג דהי' הקול ואח"כ באו עדים דאם באו עדים מאי נ"מ אם הי' הקול מקודם או לאו ועוד דעל איזה תיבה קאי רב במשנה לומר עלי' דהיינו בעדים אם על תיבת הנטען ועלה אמר רב ובעדים זה וודאי דאין לו באור כלל דאיך שייך לומר שהוא נטען בעדים אלא צ"ל דבאו עדים אח"כ ואם כן אין זה במשמע דהנטען כלל רק דהוסיף דבר חדש ואם כן יצטרך לומר דהמשנה איירי שבאו עדים אחר שהי' נטען והלשון שאמר רב בעדים אין נופל על זה המאמר והבן: ואם קאי על תיבת והוציאה ע"ז קאמר ובעדים דהיינו דהוציאוה בעדים ואם כן איך נכלל בזה שהיו העדים שזינתה עמו הא לענין יציאה מבעלה לא כ"מ מידי עם מי זינתה ואם קאי על סוף המשנה דאמר הרי זה יוצאה עלה קאמר ובעדים אם כן יצטרך למאמר שלם כיון שלא הוי ביאור המלה רק הוספה דבר חדש אין לשון זה ובעדים נופל עליו כלל וזה מבואר לכל הרגיל לדרוך על מפתן לשונות הש"ס לכך נראה לי בזה דוודאי רב קאי על הוציאוה דאמר במשנה ע"ז קאמר ובעדים דהיינו שהוציאוה בעדים דהיינו עדי זנות סתמא ובזה דווקא אם כנס הנטען יוציא אף דעלי' לא קאי רק קלא דהא נטען קרי לי' ואעפ"כ יוציא משא"כ בדליכא עדים כלל לא תצא מן הנטען אם כנסה אחר שנתגרשה או שנתארמלה וכמ"ש בעיקר אחד עשר וא"כ א"ש דקרי לי' נטען במתני' וגם טובא קמ"ל והשתא נבאר קושית ר' יסא בירושלמי על רב דמתני' מת"י משמע מת"י אחר יקיים ובשלמא אי בליכא עדים כלל איירי רק קלא א"ש דכיון דנסבה אמרינן מסתמא דייק בה דלאו זונה היא דמסתמא לא הכניס זונה לתוך ביתו ולכך אם כנסה הנטען יקיים דכבר נפסק הקול עי"ז אף דהוציאוה קתני ונטען לא עדיף לבתר הפסק מבעל גופי' ולק"מ לפי מ"ש בעיקר הראשון דוודאי עדיף ועדיף דמהבעל מוציאין מדינא כיון שיש קדל"פ כיון דהוא בעצמו אינו יודע ואסורה לו מן הדין משא"כ בהנטען דאומר ברי ואין אנו מוציאין ממנו רק מהטעם שכתבתי שם בעיקר הראשון דמכוער הדבר מאוד במה שנשאה אחר זה דהוי עלי' קדל"פ ולכך רגלים לדבר דמשקר הוא והקול הי' אמת ומ"ה אם אפסקי' אחר לקלא תו לא הוי מכוער הדבר כ"כ ולא הוי רגלים לדבר כ"כ דמשקר אבל רב דמוקים דאיכא עדי טומאה עכ"פ שזינתה רק דהקול הי' שזינתה עם זה הנחשד אם כן אפילו מת"י אחר יוציא דבמאי איפסק האי אחר לקלא במה שכנסה דמאי נימא דוודאי קים לי' בקלא דליתא הא אף אם ליתא לקלא שזינתה עם זה הנטען מה לי בזה הא מ"מ זונה היא דהא איכא עדים אלא וודאי דלא חש והכניס רשעה לתוך ביתו ואם כן הקול במקומו עומד וזה פשוט וברור וכמו כן הוא קושית רב ששת מברייתא אך דהלשון של רב ששת כי אתי אחר ואפסקי' לקלא מה הוי קצת דחוק דהא לא אפסק לקלא כמ"ש ומיהו בלא"ה קשה לכל השטות והפרושים האי לשנא דרב ששת דמאי אפסקי' לקלא שייך באיכא עדים כמו שהקשה ר"ת לבד משיטת ר"ת בחזרה ור"מ דלא קשה עלי' הך ולאינך שיטות דפליגי עלי' דר"ת ע"כ צ"ל או כמ"ש דהך לקלא נקט איידי או כמ"ש דמ"מ אפסקי' לקלא דכ"ע לא ידעי מהעדים דעדים לבד קא אזלי אם כן אף לפי פירושי א"ש אם נימא כך ואדרבא לפי פירושי א"ש טפי אם נימא כך דלכל הפירושים קשה מכל מקום למה נקט הש"ס לקלא הא מלתא דפשיטא היא דאף אם נפסק הקול מההמון דלא ידעי מעדים מה בכך דמאי מהני פסיקת הקול בדאיכא עדים ואין אחר עדים כלל ופשיטא ואצ"ל היא אבל לפי פרושי א"ש דכיון שאין עדים שזינתה עמו דהא נטען קרי לי' בברייתא והוא אומר ברי לי כמ"ש רק מחמת שכניסה מכוער מאוד רגלים לדבר דהקול אמת הוא ולכך אנו מוציאין אותה מאתו א"כ במה שנשאה אחר ואפסיק לקול ההמון דלא ידעי מהעדים י"ל כיון דנפסק הקול קצת אם כן כניסתו לא הוי מכוער כ"כ ולא הוי רגלים לדבר כ"כ ולכך לא תצא אף דבאמת זה אינו דמ"מ כיון דאיכא עדים שזינתה פסיקת הקול שנפסק על שקר לא מעלה ולא מוריד כלל ומכוער הדבר שנשאה וכך הם דברי הגמ' כי אתי אחר ואפסקי' לקלא מה הוי דמה מהני פסי הקול כיון דאיכא עדים ונמצא שנפסק הקול על דבר שקר באמרם שבוודאי דייק הבעל בעת שנשאה ובאמת לא כן הוא דעל דידה איכא עדים שזינתה ושיקרא לא קאי וא"כ הקול שעלי' במקומו עומד ומכוער הדבר שנשאה ואמאי לא תצא וע"ז משני שפיר ה"ה דאפילו לא אפסק אחר י"ל ולעולם בליכא עדים איירי הברייתא רק קלא איכא והא דקתני הוציאוה לק"מ דאנן מפרשינן דהא דאמר רב ובעדים דהיינו דהוציאוה דמתני' בעדים הוא כמ"ש לאו למימרא דבלא עדים אין מוציאין מהבעל רק דמהבועל מוציאין בקלא רק רב ר"ל דהוציאוה דמתני' איירי בעדים כיון דקתני עליו אם כנס הנטען יוציא ומהנטען אין מוציאין רק בכה"ג וטעמא כמ"ש בעיקר הראשון דאצל הבעל הוי קלא דלא פסי' כמו ספ' השקו' מחמת הקול דאיתרע חזקתה אפשר דמסתבר לאיסור טפי מלהיתר אבל בנטען דאמר ברי לי לכך לא מזדקקין ליה להוציא רק בכהאי גוונא דאיכא עדי טומאה עכ"פ והקול הוא עליו אם כן כניסתו מכוער מאוד דוודאי