השיב משה אבן העזר כג

רבותינו הראשונים ז"ל ההורים ומורים פן ירוצו גולגלתי אם ינצחו הגולירים ואנכי לא איש דברים. לברר וללבן בבירורים ולהכריע בין רבותינו מחברי חיבורים פן ישיחו בי יושבי שערים. מי זה בא להצליל שמרים לישר הדורים ולעזוב דברי הראשונים אשר המה כעל נפש עיפה מים קרים. ולחצוב בורות נשברות מי המרים אך רעיוני הרהיבוני באמרם אם נבלת בהתנשא כבר אמורים ותורה היא והרי אנכי דן לפני רבותי בקרקע כאחד מן הנערים ודבריהם הם לראשי עטרת: ולהם אעשה משמרת. ומזקנים אתבונן מאמר המובא בהקדמת בעל המאור ז"ל בשם החכם המורה אבן גנא"ח ע"ש ואען ואומר דמלבד קושיות אלו אשר כבר הקשינו על כל אחד מהפירושים בפרטות עוד יש כהנה וכהנה קושיות כללות מה שקשה על כל הפירושים והדיעות. א' מאי דמשני הש"ס בסוגיא דידן ביבמות על קושיות רב ששת על רב ה"ה אפילו לא אפסיק אחר כו' קשה דמ"מ תקשה מהך ברייתא לרבי דאמר דמנטען לא מפקינן אלא בעדים הא וודאי דנטען לא עדיף מבעל לכ"ע וא"כ כיון דעכ"פ מוכח בהך ברייתא דבדליכא עדים איירי כמו שהוכיח רב ששת ואפ"ה קתני הוציאוה דמשמע ב"ד וא"כ כיון דמבעל מפקינן אף בלא עדים א"כ מהנטען לכש"כ. ב' קושית הנ"י בברייתא השני' דקתני ואם באו עידי טומאה כו' דמאי רבותא ותירץ דקמ"ל דלא מחזיקינן לה באנוסה ועדי בעילה עדי טומאה קרי להו עכ"ל לא מחוור לענ"ד דא"כ עיקר חסר דמעדי טומאה כא שמעינן הך דמשמע רק באופן דאיכא עדי טומאה דהיינו דנטמאה וודאי כבעל ולבועל ואף דכתב דקרי לעדי בעילה עדי טומאה מ"מ כיון דזה עיקר הרבותא נמצא העיקר חסר וה"ל לפרושי דהא מסתמא ע"ט משמע באופן דהוי טומאה ממש כמ"ש ועיין בט"ז על אה"ע סי' י"א ס"ק ו' שתמה ג"כ על הנ"י וכתב וז"ל ותמוהין דבריו דהא אפילו מהבעל מוציאין בכה"ג כדמוכח בפ"ק דכתובות שהביא הכ"י כאן וא"כ מאי אשמעינן בבועל ולא אמרוהו בבעל עכ"ל והנה מה שתירץ הט"ז שם וכן הב"ח שם בסי' הנ"ל ס"ק ח' עוד חזן למועד על זה להשתעשע בדבריהם הנעימים כשאחזיר אי"ה על כל דברי הראשונים והאחרונים ז"ל כבוצר על סלסלות ועתה לא אפנה רק על דברי הראשונים ואף לשיטת ר"מ דמפרש דעדי טומאה דברייתא היינו עדי כיעור מ"מ לא מתורצת קושית הנ"י אליבי' דקשה כמו שהקשיתי כיון דהיינו עיקר הרבותא א"כ העיקר חסר דמסתמא עדי טומאה משמע עדי טומאה ממש וכן קשה נמי קושית הט"ז דהא אליבא דר"ב ז"ל בעדי כיעור גם מהבעל מוציאין ככ"ע דהיינו אף לרב ועוד אני תמה על הנ"י מפני מה הקשה קושיא זו על הברייתא ולא הקשה כמו כן על רב דמפרש המתני' דאיירי באיכא עדים א"כ מה קמ"ל במתניתין והלא כבר משנה מפורשת היא בסוטה ד' כ"ז ע"ב דכשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל ובאמת שגם על רב קשה קושית הנ"י כמ"ש: ג'. הלשון של האי שינויא דרבא דאמר מאי אריא כו' אלא כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי קשה דמשמע מכח דקשה מאי ארי' מוכח זה ובאמת זה אינו דהא אם נימא דגם ב"ד מפקי מבעל אף בלא עדים רק בקדל"פ וכדומה לא הוי ק"מ וק"ל רק דצ"ל דהיא סברת חוץ עכ"פ לרב דב"ד לא מפקי מבעל רק בעדים וזה וודאי דהוציאוה משמע בע"כ ולא מדעתו דהיינו דמוציאין בב"ד אין צריך כראי' כי כך פי' המלה ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים לפרש כן א"ו דעיקר הראי' הוא דגם לענין הנטען בעינן עדים להוציא ממנו דמדקתני הוציאוה גבי אם כנס הנטען יוציא משמע דוקא כה"ג דהוציאוה אבל אם הוציאה וכנס הנטען לא יוציא וזה פשוט וא"כ הכי הו"ל לרבא לומר מאי ארי' דקתני הוציאוה דבב"ד הוא וב"ד בעדים הוא דמפקי ליתני הוציאה אלא דגם מנטען בעדים הוא דמפקינן וגם הלשון מאי ארי' אין לו ביאור כאן והכי הול"ל דקתני הוציאוה דבב"ד הוא והוא דקדוק עצום לענ"ד: ד. הא ברייתא ע"כ באין עדים איירי לכ"ע וקתני הוציאוה ועיין בדברי זקני הגאון מהרש"א ז"ל שהרגיש כאן בקושיא זו ובוודאי כוונתו של זקני הגאון מהרש"א הא דתולה הקושיא כאן לא דמשום דבלא"ה הוי מפרשינן הוציאוה מעצמו דזה אין ה"א כלל וכמו דפריך לקמן בפשיטות והא הוציאוה קתני רק דנראה כוונתו דבלא זה דרבא ה"א דאף מהבעל מפקינן בלא עדים וזה פשוט ותמי' לי עליו ז"ל שלא הרגיש בקושיא שלי הראשונה אף אם הוי אמינא דמפקינן מהבעל אף בלא עדים א"כ מכש"כ דהוי קשה על רבא ומש"כ זקני הגאון הנזכר וז"ל כראה לגרוס בברייתא הוציאה ולא כמו שהוא בספרים שלפנינו במחכ"ת זה אינו דמלבד שקשה לשבש כל הספרים אלא אף אם יהבינן ליה זאת לשבש הספרים לא יתכן דא"כ דהגירסא בברייתא הוציאה אם כן איך אמר לעיל אי באיכא עדים כו' הלא הוציאה קתני דמשמע דב"ד לא מפקי כדדייק רבה בר רב נחמן לקמן לפי גרסתו בהמשנה הוציאה דאיירי בלא עדים ופשוט מיניה האי בעי' דבעו מיניה ודו"ק: ה'. קשה הא וודאי לפום מאי דקיימינן השתא בדרבא מילתא דפשיטא הוא דב"ד לא מפקי אלא בעדים מדלא אמר רבא קסבר ב"ד בעדים הוא דמפקי וא"כ קשה על רב ששת החולק על רב ממתניתין דקתני הוציאוה ואם לימא דסובר רב ששת הוציאה תני במתניתין כמו רבה בר רב נחמן לקמן מ"מ הול"ל להש"ס להקשות ורב ששת הוציאוה תנן כמו שמקשה הש"ס על רבה בר ר"נ ולשנוי' כמו דמשני שם: ו'. קשה אף אם לא נחזיק זה דאמר רבא וב"ד בעדים הוא דמפקי למשמעות אמיתי שדבר פשוט הוא לכ"ע דלא מפקינן מהבעל רק בעדים רק דנימא דלרב אמר הכי אבל החולקים על רב לא א"כ א"ש המשנה לרב ששת ולהחולקים על רב אף אם נימא דהוציאה תנן דמ"מ י"ל דמיירי בלא עדים מ"מ קשה איך מצאנו ידינו ורגלינו בהמשנה דידן אף לפי מה שנפסק ההלכתא דהא בירושלמי בסוגיא דידן מקשה ר' יסא על רב מהמשנה גופא כמו דמקשה רב ששת על רב בתלמודא דידן מהברייתא וז"ל הירושלמי הנטען על אשת איש רב אמר בנטען בעדים ר' יסא בעי אם בנטען בעדים תני והוציאוה מתחת ידו אף ע"פ שכנס יוצי' ומתחת ידי אחרים יקיים א"כ נטען בעדים אפילו מתחת ידי אחרים יוציא אלא כן אנן קיימין בנטען שלא בעדים והוציאוה מתחת ידי אחר יקיים עכ"ל הזהב של הירושלמי והניח הירושלמי הקושיא הנ"ל על רב ולא מתרץ כלום והנה זה הדקדוק של הירושלמי בהמשנה הוא דקדוק נאה מאוד ואמיתי דלאיזה ענין מדייק המשנה למתני מתחת ידו אם לא לדייק מינה הא מתחת יד אחר יקיי' ונ"ל הא דאקשי רב ששת בתלמודא דידן להצר מהברייתא ולא מהמשנה עצמה כהירושלמי היינו משום דניחא ליה לאקשוי' ממקום מפורש טפי דוודאי אין סברא לומר דנעלם מרב ששת ומגמ' דידן האי דיוקא שהוא מבואר וגלוי לכל יודעי דת ודין ומיהו לפי זה קשה לפי מה דמשני הברייתא הוא הדין אפילו בלא אפסק כו' מכל מקום מהמשנה קשה דהא בהמשנה ליכא למימר תירץ הנ"ל דהא לא איירי בלכתחלה רק בדיעבד ובדאיכא עדים לרב וק"ל וצריך לומר דגם בהמשנה יש לומר הוא הדין אפילו בהוציאה מתחת ידו אחר נמי תצא רק דרבותא קמ"ל דאפילו מת"י ולא אפסי' אחר לא תצא רק בהוציאוה דתנן במשנה דהיינו בעדים אבל לא בהוציאה והיינו כרב ומיהו אין מיושב שפיר דבשלמא הא דמשני הש"ס על הברייתא שפיר דהא אי לא הוי קתני מת"י אחר מסתמא הוי משמע דאיירי בלא אפסיק אחר אבל בהמשנה אי לא דייק ותני מת"י נמי מסתמא איירי בנא אפסיק אחר דמה"ת לומר דאיירי באפסקי' אתר ומיהו י"ל דאי לא הוי דייק המשנה לפרש כן אפשר דהוי אמרינן דבלא אפסיק אחר אפילו בהוציאה דהיינו שלא בעדים אם כנס הנטען יוציא ומתניתין דנקטו הוציאוה ה"א דמש"ה נקט והוציאוה דבכה"ג דהוציאוה דהיינו ע"י ב"ד בכל ענין יוציא הנטען אם כנסה אף בכנסה אחר משא"כ בהוציאה דהיינו שלא ע"פ ב"ד היינו בדליכא עדים משכחת לפעמים דאם כנס הנטען לא יוציא דהיינו בדאפסיק אחר כן הוי י"ל להכי דייק המשנה וכתב מת"י כומר דאף בכה"ג דלא אפסקי' אחר בעינן דווקא הוציאוה כנ"ל לישב המשנה אליבא דרב לדעת ש"ס דידן דלא הקשו מהמשנה גופא על רב לתמיה' קיימת אף למאי דמשנ' הברייתות דלכל התירוצם של הגמ' מ"מ מהמשנה קשה וליכא פירוק כלל אם לא כמ"ש כנ"ל וא"כ לפ"ז קשה לרב ששת דלא מפרש כן בהברייתא דרבותא קמ"ל וא"כ מכש"כ דנא מפרש כן בהמשנה דהיינו דנימא דגם לרבי ששת אשמעינן בהמשכה דגם מת"י בעינן הוציאוה למימר אם כנס הנטען יוציא ולרב ששת כדאית לי' דבאיזה ענין מוציאין מהבעל בכגון בקדל"פ וכדומה וק"ל מ"מ וודאי דלא מפרש כן רב ששת שהוא פי' רחוק טפי ממה דמשני הגמ' להברייתא א"כ קשה איך יתפרש המשנה אליבי' דר"ש אף אם מפרש הוציאוה שלא בעדים רק ע"י קדל"פ וכדומה מ"מ איך קתני בהמשנה מת"י דמשמע מת"י דווקא אבל מת"י אחר לא תצא מהנטען אם כנסה מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופי' דקתני הוציאוה דמשמע בב"ד כמ"ש הרמב"ן סברא זו בקושיתו על השאלתות להאי אי בעית אימא דמשני הגמ' והבאתי דבריו לעיל בנתיבין הקודמין והוא סברא ברורה לכל בעל סברא ישרה וכן קשה להאב"א דאמר הני מתני' רבי משמע דלא רצה לפרש גם הברייתא הראשונה בתירוץ הקודם דרבות' קמ"ל ומכש"כ דלא יתפרש המשנה כמ"ש אם כן קשה מהמתני' לפי האמת דפסקינן ההלכתא אם נימא דההלכתא דאפסק הגמ' הוא בין לבעל ובין לנטען וביותר קשה לר' יסא דבירושלמי דמקשה על רב מהמתני' הלא גם בלא דברי רב מתני' גופא קשי' כמ"ש דאף אם מיירי שלא בעדים מ"מ איך יתכן לומר דאם מת"י אחר לא יוציא מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופי' דהא ר' יסא המקשה שם נקט בלשון המשנה הוציאוה ע"ש ש"מ דתני בהמתני' והוציאוה וא"ל דמפרש להמשנה כמ"ש דאם כן גם על רב לק"מ והוא קושי' עצומה לענ"ד לפי סברת הרמב"ן ז"ל הנ"ל והנה י"ל דהרמב"ן לא מקשה רק למאי דמוקים המתני' כרבי ואיירי בכיעור ולא בעי כלל (קלא) דהא בכיעור לחוד אמר תצא אם כן מקשה שפיר דוודאי לא עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופי' אבל עכשיו דאיירינן בקלא יש סברא לומר דבבעל גופא אסור כיון דאצלו היה קדל"פ ואף דאם תשהה אצלו יפסק הקול גם כן כמ"ש הרמב"ן מ"מ איך נתיר לו לשהותה משא"כ בנטען לבתר הפסק דכבר נפסק הקול ולא הוי רק קלא דפסיק לכך לא תצא דהא בכה"ג דלא הוי רק קלא דפסיק נם מן הבעל לא תצא ומיהו לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו לא משמע כן שכתב וז"ל מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופא דנסבה בהיתר וקים לי' בקלא דליתא עכ"ל ולפמש"כ הכי הול"ל להרמב"ן ז"ל דמאי מועיל ההפסק דאפסיק לקלא כיון דבכיעור תלי' מלתא לרב ואף בלא קלא כלל רק בכיעור לחוד סובר רבי דתצא אבל מש"כ הרמב"ן אין ענין כלל לזה דרב א"ו דסברת הרמב"ן דוודאי י"ל דההפסק גרע מגרע גם כח הכיעור דאמרינן מדנסבה האי וודאי קים לי' דליתא ממש בהאי כיעור וע"ז מקשה הרמב"ן על השאלתות מי עדיף מבעל דגם בבעל נימא הכי כיון דרוצה לשהותה וודאי דקים לי' דליתא ובשלמא לרש"י דכניסה דנטען היא הכיעור א"ש דההפסק מועיל דלהוי דינו כמו בבעל דלאחר ההפסק לא הוי כיעור בכניסתו אותה כ"כ דאף דבאמת אין אנו סומכין ע"ז דכנסה אחר כמו דאין אנו סומכין להתירה משום שרוצה הבעל לשהותה אף למאי דק"ל דלא כרבי ובעינן קדל"פ בהדי כיעור מ"מ אין