השיב משה אבן העזר יט

כדאמרן אלא אמר שאם רצה להוציאה הבעל מפני שלבו נקפו תצא ממנו בע"כ שלא בכתובה וכעוברת ע"ד יהודית שיצאת בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה וכתב הריטב"א ז"ל אלא היא צריכה התראה להפסידה כתובתה וזו שיש דבר מכוער זו היא התראה עכ"ל הצריך לענינינו פה והכה זה וודאי דהא דנאיד הנ"י מן פירש התוס' היינו משום דלא מסתבר לי' לומר דתצא מרוכל קאמר כמ"ש לעיל במחילת כבוד קדושת תורתם זה היא דבר שאין לו שחר אך דגם פי' הנ"י לא מחוור כאשר אבאר אי"ה. ולכאורה קשה על פי' הנ"י דלענין דתהוי עוברת ע"ד הא לא בעינן כלל להך דחוגרת בסינר כלל המוזכר בדברי רבי דהא כבר נתיחדה ועוברת על דת היא אף בלא כיעור כו' כמש"ל בשם תה"ד ויש לזה ראיות ברורות מהש"ס וע"ש בתה"ד ואף שכתב הב"ש בסי' קט"ו ס"ק ך' בשם תה"ד בתשובה הנ"ל דאם מחמת משא ומתן שלה נתייחדה אז דווקא כשרגילה לעשות כן הוי עוברת ע"ד משה ולא בפעם אחת עכ"ל ולפי זה אפשר לומר בהא דרוכל אי לא דבר הכיעור ההיא ה"א דהיא נתייחדה מחמת מו"מ שהיא מוכרת תמרוקי הנשים אבל זה אינו דבמחילת כ"ת דב"ש לא דק דמבואר למעיין בתשובה זו עצמה דבנתיחד' מרצונה אף בפעם אחת הוי עוברת ע"ד רק דשם כתב ואפילו לא נתייחדה מרצונה רק שגורמת ע"י הקפות ובלבולים כמה פעמים שנחבשת בין הגוים מבלי שומר ומעיד נחשבת כמזיד להתיחד כדאמרינן בהשולח גבי הני דבני נכסי כו' ומסיק כיון דרגילה בהכי כמו שמכרו א"ע מרצונם אם שינו ושלשו א"כ הואיל וחשיב' עוברת ע"ד מצוה לגרשה ואם אינה מגרשה נקרא רשע עכ"ל הרי מבואר להדיא דלהא דנחשב האונס למזיד כיון שהיא גורמת לדבר זה בעינן כמה פעמים הא אי הוי מזיד וודאי אפילו בפעם אחת עוברת ע"ד הוה וזה ברור למעיין בתשובה זו עצמה וכל הראיות שיש כזה מהגמרא דאם נתייחדה הוי עוברת ע"ד הראיות הללו וודאי אף אם נתייחדה דרך מו"מ דאטו אם מחמת מו"מ נתיחדה לא הוי אסורה דאורייתא ועוד דא"כ אכתי מאי פריך שם בגמרא הקינוי למה לי דאצטריך שלא תתן אמתלא דברי' לומר מחמת מו"מ נתיחדה וזה ברור ופשוט ואין צריך לפנים כלל אף דעתה אין אנו מחמירין אף יר"ש להוציא את אשתו משום יחוד וכן משמע ברמ"א שלא העתיק מתה"ד רק בזה"ל אשה הרגילה להתיחד עם הכותים כו' ובאמת לא שמעינן מעולם מי שמחמיר בזה כ"כ ולא חזינן לרבנן קשישי ניכן דעבדי הכי וגם הרמ"א תרתי לריעותא נקט דרגילה להתיחד ועם כותים שהן שטופי זמה ונ"ל טעמא כי קלקולם זהו תקנתם דכיון דעכשיו אין נזהרין ביחוד ורבים דשו בי' לא מקרי עוברת ע"ד משום יחוד ודומה לזה מצינו בח"מ סי' ל"ד סעיף כ"ד בהפסולין לעדות מחמת עביר' כתב שם הש"ע וז"ל והוא שעבר על דבר שפשט בישראל שהם עבירה אבל ראוהו עובר ע"ד שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ נפסל כיצד ראוהו קושר ומתיר בשבת צריכים להודיעו שזה חילול שבת מפני שרוב העם אין יודעים מזה וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת ובי"ט צריכי' להודיעו שהיום שבת היא כו' ע"ש הרי אף בקושר ומתיר שהיא מלאכה דאורייתא באיסור מיתות ב"ד אעפ"כ כיון דלא פשט איסורו לא נפסל לעדות וכן דנין אות' שמא שכחוהו הלכך ה"נ עכשיו שרוב הנשים אינם יודעים כלל שזה איסור ועון גדול ונחשב בעיניהם לקל שבקלות ואפשר דלא ידעי כלל מהאיסור וגם שעושין כך לפי תומן ולא משום פריצות ולאו אדעתיהו וכשוכחין הן ואפשר דשוכחין ממש הן הלכך לא מקריא נשי דידן עוברת ע"ד משום יחוד תה ברור וזה דווקא בנשי דידן שהמה רגילין לישא וליתן ורגילים עם אנשים כמ"ש בש"ע בח"מ ובאה"ע עיין בח"מ סי' ס"ב סעיף א' בהג"ה ולפיכך אין נזהרין בזה כ"כ אבל מדינא דגמ' וודאי אפילו בפעם אחת ואף עם איש ישראלי נקראת עוברת ע"ד דבזמן התלמוד היו מתנהגות בצניעות גדול וכל כבודה בת מלך פנימה כמבואר בכמה מקומות ועפ"ז מבוארין דברי הש"ס בסוטה ע"ש רק דרגילה להתיחד עם הכותים דהעתיק הרמ"א דבכה"ג אף נשי דידן נזהרות שלא להתייחד עם הכותים בלי שומר וזה עינינו הרואות שכן הוא המנהג ובאקראי לפעמים אין נזהרות כנ"ל ברור דעת רמ"א ז"ל וכ"ז ברור לפע"ד ועין בתשובת חוות יאיר ס' ס"ו וס' ע"ב ע"ש. וא"כ לפ"ז הדרא הקושיא לדוכתי' על הנ"י איך מתוקם הך דרבי וא"ל דמחמת עוברת ע"ד דיחוד בעי התראה משא"כ בכיעור וכמ"ש להדיא בשם הריטב"א זה אינו דכבר בררתי דהתראה אינו רק להפסידה כתובת' אבל לא לענין איסור וכן משמע להדיא בתשובת תה"ד הנ"ל שכתב שם וז"ל והואיל וחשיבה עוברת ע"ד מצוה לגרשה ואם אין מגרשה נקרא רשע ופשוט דאכה"ג לא תיקן הגאון כדאיתא בהג"ה במיימוני ובמרדכי בפ' המדיר בשם מהר"ם אלא דלענין להפסידה כתובתה בעי התראה כו' שם הרי מבואר להדיא מדבריו דדווקא לענין להפסידה כתובתה בעי התראה אבל לא לענין שנקרא רשע אם אינה מוציאה וע"ש שמבואר כן וכבר הוכחתי לעיל זאת בראיות ברורות וגם הריטב"א ז"ל הא כתבו לענין להפסידה כתובתה ע"ש בכ"י וגם הנ"י לא נתכוין לזה כלל מקודם שהביא דברי הריטב"א דכן מבואר מלשונו למעיין שם אך כראה דהנ"י כיון ליישב זה בצחות לשונו שכתב שאם רוצה להוציאה הבעל מפני שלבו נוקפו עכ"ל היינו לומר דאין רוצה להוציאה מחמת עוברת ע"ד דאין בה סרך איסור דאורייתא רק זהירות ומצות חכמים רק שלבו נוקפו מחשש זנות שהוא איסור דאורייתא לכך בעי הדבר מכוער כנ"ל ברור בדברי הנ"י אבל אין לומר דהנ"י נתכוין לומר דע"פ הדבר מכוער מפסדת כתובתה בלא התראה דבדברי רבי לא נרמז מענין כתובה כלל רק תצא קאמר אלא הפי' בדבריו כמ"ש: ונראה שלכך נתכוין גם הר"ן בסוף נדרים שהבאתי לעיל שכתב וז"ל דאי לאו משום ה"ט הי' ראוי בכיוצא זה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצי"ש עכ"ל נראה דנתכוין דברי נ"י כהר"ן. אבל אכתי דברי הנ"י לא נהירין לי דאם רבי לצי"ש קאמר איך מוקים הברייתא דאומר תצא מן הדין בלא אפסקי' אחר ובאין לה בנים כוותי' דרבי דלא איירי רק לצי"ש דזה וודאי אין סברא לומר דהברייתא ג"כ מיירי לצי"ש דאל"כ אפילו ביש לה בנים נמי ובאפסקי' אחר נמי וגם לא אצטריך למיקם כרבי רק דהוי לי' לשנוי' כי קאמר רב בעדים היינו לענין שכופין להוציאה מן הדין אבל הברייתא מיירי לצי"ש חלא וודאי דזה אינו וזה פשוט וא"כ איך מיקום כרבי וא"ל מדהחמיר רבי בבעל לצי"ש א"כ ממילא דבנטען כופין להוציא וכן משמע באמת לשון הנ"י אבל באמת אין זה סברא כלל ועוד דלענין לצי"ש מי פליגו רבנן עלי' דבוודאי לצי"ש כ"ע מודו והוא מבואר בהרא"ש ז"ל בסוגי' דידן וכן משמע מתוך הסוגיא וכן לפי מה דקי"ל דלא כרבי בקדל"פ אף דאיכא עדי כיעור מי נימא דאין צריך לצי"ש בעדי כיעור זה וודאי דלא עלה על הדעת כלל אלא תאמר דאף דקי"ל כוותי' מ"מ בלצי"ש. עכ"ז לא קי"ל לענין דכופין להוציא מן הנטען בכה"ג זו קשה יותר מן הראשונה דא"כ מנא ידעינן דרבי סבר דכופין בכה"ג להוציא מן הנטען דהא איהו לא מיירי רק לצי"ש ומן הבעל ואין לומר דזה סברא פשוטה כיון דהבעל חייב להוציא בבא לצי"ש להנטען כופין להוציא זה אינו דהא אכן קי"ל כוותי' בזה דחייב הבעל להוציא בבא לצי"ש ואעפ"כ אנן פסקינן דאין כופין את הנטען בכה"ג להוציא אלמא דלא תלי זה בזה וכעין קושיא זו הקשיתי על הרמב"ן כמש"ל אליבא דהשאלתות והיא קושיא עצומה לענ"ד על הנ"י ע"כ גם פירושו לא מחוור ומה שהביא הכ"י ראי' מן הירושלמי דפ' המדיר לאו ראי' היא כלל ואדרבא משמע שם לענ"ד להיפוך מדמשנ' הלשון דמקודם אמר רק יוצאות שלא בכתובה או מאבדות הכל ובזה דכיעור אמר תצא אלמא דתצא ממש קאמר ועיין בתשובת ר"מ שם בתשובת מיימוני סי' כ"ה לספר נשים ובמרדכי בסוגיא דידן שאדרבא מביא ראי' מהירושלמי לדברי השאלתות ע"ש ומה דאיתא שם בירושלמי דאמר רב ומה בכך בעיין קומי ע"ש צ"ל או דפליג אתלמוד דידן בגירסת הברייתא דכמה פעמים מצינו כך וכבר העיד אדם גדול בענקים הרשב"א ז"ל בתשובותיו סוף סי' רצ"ח שהירושלמי מעתיק היפך הסוגיא ופעמים אפילו גירסא ואפילו המשניות תמצא להם כך בהרבה מקומות עכ"ל ועיין בפני משה שם בירושלמי הנ"ל וז"ל אפשר דעל נתנה אמתלא לדברי' קאי עכ"ל ועל הפרא פרנון מפרש שם בפני משה המתנות של ארוסה מלבד מהר הכתובה עכ"ל אבל בתשובת מיימוני הנ"ל כתב וז"ל מהו מיסב מן הפרא פרנון דידה פי' מורי רבינו בעי' היא דבעי לי' אי שקלה מכתובתה נדונייתה מה שהכניסה לו עכ"ל ובוודאי דלראשונים שומען ובפרט בענין פי' המלות דאינהו בקיאי טפי מינן בלשון תלמוד ירושלמי ונהירין להו שבילי דכולה תלמוד בבלי וירושלמי כשבילי דמתא ועיין בתלמוד בבלי כתובות ד' ס"ז ע"א שם גובה פרנא עיין ברש"י ותוס' ד"ה גמלים ועיין בבראשית רבה פ' י"א וז"ל כאינש דבחר פורנא דמי. ע"ש במתנת כהונה מ"ש בשם הרמב"ן ועיין עוד בפ' ס"ה שם מפרפרוני שלי ע"ש במתנת כהונה דהגירסא היא מפרא פורנין דידי וע"ש מה שפי' בזה ולא אדע למה נטה בזה מן הדרך שהוא לשון נדוניא או כתובה שכן כתב רש"י שכך כתב לה בכתובתה ועיין שם עוד בפ' פ' מוהר פרנין מתן פרא פורנין וע"ש במ"כ שכתב וז"ל הכי גריס ברמב"ן פירא פורנין ופי' בו נכסי מלוג בלשון ירושלמי עכ"ל ועיין בערוך ערך פרן שלקח לו דרך אחר בכלל הנ"ל אבל העיקר כהרמב"ן דדבריו בזה ישר הולך בכל המקומות ובמחוגה אחת יתארהו משא"כ שאר הפירושים שצריכים לשנות דבריהם בכל מקום לפי הענין היוצא מדברינו דפי' הנ"י לא מחוור כלל לענ"ד וכבודו הגדול במקומו מונח ואמת מארץ תצמח ובוודאי דר"ת ובעלי תוס' ז"ל יודעים היו לפרש כן רק דנראה ברור דהשליכו פירושו מנגד מטעם שכתבתי: נתיב יד הדיעה השישית היא דעת האלפסי והרמב"ם לפי מה שלפנינו וכת דעמה הלא המה הראשונים ז"ל אשר העלה וגם הביא הנ"י דעתם ה"ה הרא"ה והריטב"א ע"ש דמהבעל לא מפקינן רק בעדי טומאה מוסכם לדעת התוס' רק דהוסיפו להקל מדעת התו' וסברי דמהנטען לא מוציאין רק בקדל"פ ועדי כיעור ולא בקדל"פ לחוד דאלו התוס' מקילין מצד אחד ומחמירין בצד אחד דלהוציא מהבעל מקילין טפי מהשאלתות ולהוציא מהנטען מחמירין טפי מהשאלתות דהשאלתות סבר דגם מהנטען לא מפקינן רק בקדל"פ ועדי כיעור אבל הרי"ף והרמב"ם מקילין לגמרי דלענין להוציא מהבעל פסקו כהתוס' ולענין להוציא מהנטען פסקו כהשאלתות והנה וודאי על דיעה זו יש לדקדק כל מה שדקדקתי בשיטת התו' ודו"ק ומה לי להשחית הנייר והדיו חנם ולכפול הדברים הלא הכל מבואר בפלפולי בשיטת התוס' וכל הרוצה לעמוד על פלפול זה יקחנו משם רק דהא דהקשיתי בשיטת התוס' מיצא לה שם מזנה ל"ק לדעתם דגם מהנטען לא מוציאין בקלא לחוד ומבת דומה דסוטה י"ל או דנימא דמיירי שם לנשאה לכתחלה או בתירוצים אחרים שישבתי ובירור דעתם בהא דבת דומה עוד אנופף ידי בדרך השני נתיב רק דלעומת זה דקושיא זו לא יפול לשיטתם כמו על שיטת התוס' מ"מ עומדת עליהם כחומה הקושיא מגיטין ד' פ"א ע"א ומהאשה רבה ד' צ"ב ע"א דמוכח שם דלקלא לחוד חיישינן בקמי נשואין. ועוד קשה לשיטתם דאמר בגמרא והלכתא כוותי' דרבי בקדל"פ דהכי הול"ל