השיב משה אבן העזר יח

אחר הבעל י"ל כפשוטו דאיירי בזינתה וודאי ובאופן דליכא משום קנסא כגון אחר שנולדו לה בנים באו עדים שזינתה כמה פעמים תחת בעלה קוד' שהיו לה אלו הבנים דליכא קנסא שהבעל לא ידע מזה ואי לא הוי אמרי' רוב בעילות כו' הוי עלייהו חשש ממזרות משא"כ אם אמרינן רוב כו' כשרים הן כנ"ל ברור לישב שיטת התוס' והר"ח ז"ל: והנה באסיפת זקנים על דברי הר"ח ז"ל הנ"ל כתב וז"ל ולשמא יבאו עדים לא חיישינן דזנות לא שכיחא כדאיתא בגיטין עכ"ד והנה לא ידעתי אם הדברים הללו המה דברי ר"ח ז"ל עצמו או מדברי אסיפת זקנים שכתב זאת מדעתו על דברי ר"ח ז"ל והנה אם אינם דברי ר"ח ז"ל בעצמו כבר כתבתי הנלע"ד דהר"ח ז"ל לשיטתי' אזיל ואין צריך להוספה דבאסיפת זקנים הנ"ל ואם הוא מדברי ר"ח ז"ל בעצמו אומר אני באופן אחר דהר"ח ז"ל לשטתו דהא הקשו התוס' שם בכתובות מהא דגיטין והנה הא דמחלקים התוס' שם בין עדים לעדים והתראה הוא דחוק כמ"ש לקמן בסוף נתיב י"ב אך י"ל כתירוץ השני דלענין שלא תשב עמו באיסור כל ימיו חשו לזנות אע"ג דל"ש ע"ש בתוס' וא"כ לפ"ז הר"ח ז"ל לשטתו שם בכתובות ד' ג' ע"א בתוס' ד"ה איכא דאמרי דפוסק כלשנא קמא דרבא שם ומביא ראיה ע"ש וע"ז קשה קושית הר"י שם וצ"ל כתירוץ הר"י דהיכא דל"ש כלל לא שייך לתקן גם משום פריצות וקשה אמאי הלא בפרוצות יכול להיות שתשב עמו באיסור כל ימיו תחת הבעל השני וראוי לחוש אף למאי דל"ש טפי א"ו דסובר דאף בכה"ג לא מתקנינן בלא בוכיח לגמרי וזנות בעדים מסתבר דהוי לא שכיח לגמרי כנ"ל: נתיב י"א ומיהו ק"ל הא בהדיא מוכח בכתובות דף ל"ו ע"ב ק דהא דאמר רבא יצא לה שם מזנה אין חוששין לה היינו אף בקדל"פ דהא אמר שם על והיוצאת משום שם רע בקטנותה אין לה קנס ואמר עלי' הא בשטרא ריעי לא מגבינן בי' ומקשה עלה ה"ד אילימא דמפיק עלי' דשטרא זייפא היא דכוותי' הכא דנפיק עלה קלא דזנאי היא הא אמר רבא יצא עליה שם מזנה אין חוששין לה ומשני אלא דאתו בי תרי כו' ע"ש ואם נימא דרבא מיירי בקד"פ לא מקשה מידי דנימא דהכא איירי דיצא עלי' בקטנותה קד"פ ולכך אין לה קנס אלא וודאי דגם רבא בקדל"פ איירי וא"כ מזה נשאר קושיא עצומה גם על שיטת התוס' דסברי דבקנא דקמא נשואין חיישינן לקדל"פ אפילו לענין שאם נשאה תצא ואלו הכא אמר רבא ביצא לה שם מזנה אין חוששין ומוכח בגמרא דכתובות הנ"ל דאיירי אף בקדל"פ מיהו יש לומר דבאמת משמע להתוס' מתוך הסוגיא דיבמות דהא דמסקינן הלכה בקדל"פ היינו בקדל"פ לחוד כמ"ש וא"כ לרש"י כדאית ליה דהיינו מן הבעל דהא פי' הסוגיא לענין תצא מהבעל והם כדאית להו לענין תצא מן הבועל בקדל"פ לחוד מוציאין כדמשמע מתוך הסוגיא אבל מן הבעל אין מוציאין רק בעדי טומאה רק דהסברא מבחוץ י"ל דהיינו טעמא דפסקינן דמבועל לחוד מפקינן בקדל"פ לחוד משום דכניסה דידי' הוי דבר מכוער יותר והוי כמו כיעור בעדים ג"כ וכסברת הרמב"ן בחידושיו והרשב"א בחידושיו בסי' תקצ"ו ואף דלא רצו לפרש כן התוס' ברש"י ז"ל כמו שפי' הרמב"ן בו היינו משום לרש"י איירי הסוגיא בבעל ולבועל לא מסתבר להו דפסקי' ההלכת' לחצאין דהיינו לבעל באופן אחר ולבועל באופן אחר דלא הוי להש"ס למסתם אלא לפרש אבל התוס' דפירשו דקאי אבועל לחוד ולא מיירי בבעל כלל וודאי די"ל הסברא מבחוץ כמ"ש ובפרט דכן מסיק בגמרא התם אלמי' אלמי' לקלא משמע דמשום ה"ט מוציאין מהנטען בקדל"פ לחוד וא"כ לפ"ז לק"מ מהא דיצא שם מזנה דהתם ליכא כיעור רק קלא לחוד רק דאנן תלינן הקלא באיזה דבר פריצות כנ"ל לכאורה. אך לפ"ז הדרא לדוכתא התמי' על התוס' בסוטה דכתבו דבקדל"פ דאף אם כנס יוציא ואמאי הא התם לא מיירי בנטען רק בכהן בעלמא ומנ"ל לומר דאיירי ביש עדי כיעור אלא וודאי דמכאן מוכח דסברתם כפשוטו דבקדל"פ לחוד מוציאין בקלא דקמי נשואין וא"כ הדרא עלי' הקושיא מיצא שם מזכה דמוכח בגמרא דאיירי בקדל"פ כמ"ש ועוד קשה באמת מדאמר רב אשי קלא דבתר נשואין לא חיישינן משמע אבל בקלא דקמי נשואין חיישינן אף בקלא לחוד וכן משמע ביבמות בפ' האשה רבה ד' צ"ב ע"א דאם הוא קלא דקמי נשואין הוי חיישינן לומר דתצא וכן משמע בגיטין ד' פ"א ע"א דאמר מאי תצא תצא משני כיון דלדידי' הוי קלא דקמי נשואין אף דהתם לא הוי רק קלא לחוד סוף דבר דהסוגיו' הללו לא מתורצין שפיר אף לשיטת התוס' וכן לכל השיטות שהבאתי ואף לשיטת הרמב"ן ושאלתות שהבאתי דסברי דגם לקלא דקמי נשואין בעינן עדי כיעור בהדה או דכניסה דנטען הוי כמו עדי כיעור אבל בלא"ה לא חיישינן לקלא וא"כ קשה עלייהו כל הנך סוגיות שהבאתי דלקלא דקמי נשואין חיישינן אף בקלא לחוד ובאמת דהנך סוגיות סותרין זא"ז עם סוגי' דיצא שם מזנה ואנכי לא ידעתי להם פשר לשיטתייהו והדבר צריך אצלי תלמוד: נתיב י"ב והנה בדעת רש"י יש בו שלשה פירושים פי' התוס' ופי' הרמב"ן ופי' הרשב"א כמ"ש. ול"נ פי' חדש בדברי רש"י ז"ל והוא הכרעה בין הפירושים ויש לי ראי' ברורה מדברי רש"י בעצמו דכן הוא דעתו ז"ל כמו שאבאר דהיינו כפי' הרמב"ן ולא ממש רק קצת שינוי דהיינו דהרמב"ן סובר דדבר מכוער שיש בנטען היינו הכניסה דידי' אחר שמרננין עליו וא"כ לפ"ז גם אם מת בעלה וכנסה הנטען יוציא אבל לפעד"נ דדעת רש"י אינו כן רק דרש"י ז"ל סובר דכיעור דידי' של הכניסה דנטען הוא רק משום שהוציאה בעלה על ידו אף שלא הוציאוה ב"ד אבל אם לא הוציאה בעלה רק מת וכנסה הנטען אז לא הוי הכניסה דנטען מכוער כ"כ ולא תצא ותרווייהו בעי הוציאה בעלה וכנסה הנטען דאז הוי הדבר מכוער וסברא זו איתא גם כן בב"י על הטור אה"ע סימן י"א בשם מ"כ והוא מהריב"ם ע"ש ומנא אמינא לה דרש"י סובר כן מהא אמינא לה דהא ביבמות ד' כ"ו ע"א ברש"י ד"ה ברננה כתב וז"ל ולא דמי לנטען על אשת איש דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה מכוער הדבר עכ"ל רש"י ז"ל הרי מפורש כמ"ש ותמי' לי על כל הגדולים דשקלו וטרו אליבא דרש"י ז"ל איך לא הרגישו בדברי רש"י הנ"ל ועיין בדף ך"ה ע"ב שם בתוס' ד"ה אמר להו כו' ע"ש אבל מ"מ דעת רש"י מבואר כמ"ש וזה ברור. וא"כ זכינו לדעת חמישית בענין זה שאנו עסוקין בו ועיין שם בב"י בשם הריב"ש הנ"ל שכתב לתרץ בזה דלא תקשה מהך דיצא שם מזנה ע"ש אבל מ"מ מה יענה בהנך סוגיות שהבאתי בכתיב הסמוך דלקדל"פ לחוד חיישינן בקמי נשואין והנה ע"פ סוגיא דידן העליתי דמה שנחלקו רש"י ור"ת בריש כתובות במשנה בתולה נשאת כו' דרש"י סובר הטעם שמתוך שיצא הקול יתברר הדבר שיבאו עדים ור"ת סובר משום לא פליג כראה דלשטתייהו אזלי דהנה התוס' שם בריש כתובות בד"ה שאם לא היו לו טענת בתולים כו' עיין שם מה שתרצו לפי' רש"י ובתר הכא כתבו תימא דהכא משמע משום חששא דזנות כו' והנה הפירוש הפשוט שעלתה ברעיוני לפרש בדברי התוס' הנ"ל מה דלא הקשו בל"ז רק על פי' רש"י דזה וודאי סברת חוץ דלא שכיח שתזנה בעדים דוודאי עוברי עבירה מסתירין שלא יראה שום אדם וא"כ לא הוי ק"מ אבל לפי פי' רש"י דפירש שיתברר הדבר ויבאו עדים קשה וודאי שפיר הא בעדים לא שכיח ולחלק בין עדים לעדים והתראה לא מסתבר להו כ"כ דמסתמא העדים מתרין אח"כ מצאתי בספר כתובה שפירש כדברי והנה לפ"ז אומר אני דרש"י לשטתו ור"ת לשטתו ול"ק על רש"י כלל קושית התוס' הנ"ל דהנה רש"י לשטתו בסוגיא דידן ביבמות ד"ד דסובר דבע"כע מפקינן איתתא מתותי בעלה לרבי ואף לרבנן דפליגי מודו בקדל"פ בצירוף עדי כיעור מוציאין א"כ י"ל דהריעותא דלא מצא לה בתולים הוי כריעותא דקדל"פ דע"כ בעינן לרבנן קדל"פ כדי שיהי' עוד ריעותא בהדי' ע"כ וגם י"ל דמתניתן כרבי דסתים למשניות וגם י"ל אולי יתעורר עי"ז קלא דל"פ והבוחר יבחר וא"כ לק"מ קושית התוס' דשם איירי לענין מיתה ובוודאי בעינן עדי טומאה ממש כמבואר בסנהדרין ובמנאפים משיראו כדרך המנאפים והא ודאי לא שכיח כדאמרן משא"כ במתני' דידן דמיירי לאסרה על בעלה דסני בעדי כיעור ופריצות י"ל דשכיח ושכיח וא"כ ל"ק קושית התוס' משא"כ ר"ת לשטתו דסובר שם ביבמות ך"ד דאף לאסור אשה על בעלה בעינן עדי טומאה ממש ע"ש א"כ לא יכול לפרש כפירוש רש"י שיתברר ויבאו עדים דהוי קשה שפיר מהא דגיטין כקושית התוס' דמוכח דזנות בעדים לא שכיח ולא שייך למעבד תקנות לכך צ"ל משום לא פלוג כנ"ל. ועוד בדבר אחר כ"ל דאזיל ר"ת לשטתו דהנה הפ"י פי' שם בכתובות לקושית התוס' הנ"ל דלא הקשו בל"ז דאם הוי אמרינן דהתקנה באשת כהן לא הוי ק"מ קושית התוס' דהוי מ"ל דזנות ברצון לא שכיח אבל באונס שכיח ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה אבל על פירש"י דפי' דעיקר התקנה בכל הנשים קשה שפיר דהא לא נאסרו לבעליהן באונס עכ"ל וא"כ לפי"ז על ר"ת קשה למה לו לומר דעיקר התקנה באשת כהן ופחות מג' שנים וא"כ עדיין קשה קושית התוס' הנ"ל בפחות מ"ב וצריך לחלק בין בעדים בין שלא בעדים כמ"ש לעיל יותר טוב הי' לו לומר דעיקר התקנה באשת כהן לחוד ובאינך משום לא פלוג כיון דבל"ז צ"ל הך דלא פלוג וא"כ לא הוי קשה כלל קושית התוס' כ"ש הפ"י כאן ומיהו לק"מ דהא יש להבין מה בין אונס לרצון הא אדרבא מסתבר האונס לא שכיח טפי ואי דלא שכיח בת ישראל תזנה ברצון גם לא שכיח שבר ישראל שאנוס לארוסה אלא וודאי צ"ל דאונס שכיח מעבד ונכרי שפרוצין בעריות אבל זנות בבת ישראל ברצון ל"ש כצ"ל לדברי הפ"י הנ"ל ע"כ לפ"ז לא מתורץ לר"ת גם באשת כהן דהא ר"ת לשטתו דסובר שם בכתובות דף ג' ע"ב דביאת נכרי דבהמה ולא נאסרה גם לבעלה כהן וע"כ צריך לחילוק בין בעדים ובין שלא בעדים כמ"ש ממילא דהתקנה שפיר אף באשת ישראל בפחותה מג' כנ"ל. ובחידושי לכתובות הארכתי ת"ל בפלפול עצום בחריפות דפי' רש"י ור"ת שם בקנה אחד עולים והגמרא שם נתכוין לשניהם ואין כאן מקומו: נתיב י"ג והנה הנ"י דסובר ג"כ כדעת התוס' דמבעל לא מפקינן לכ"ע רק בעדי טומאה ומפרש להא דרבי דתצא מהבעל קאמר בבא לצי"ש אבל לא שאסורה לו מן הדין וז"ל ומיהו אפילו כי רבי אמר תצא מהבעל לא בע"כ אמר דב"ד לא מפקי אלא בדבר ברור