השיב משה אבן העזר טז

י"ד ובב"ש סי' ד' ס"ק כ"א דהשיגו נ"כ על הב"ח אבל לענ"ד השגתם לאו כלום הוא דנעלם מהם דברי התוס' בגיטין ד' פ"ט ע"א אכלה בשוק כו' שם תחת בעלה כהן שהרי הוא אינו יודע מה דברו עלי' קודם א"כ יצא הקול כשהיא פנוי' ודו"ק ומה שתירץ הט"ז דהכא בסוטה יש עלי' רינון של ניאוף משא"כ בגיטין דאין עלי' קול רק מחמת ששחק עמה כמו שפירש רש"י שם עכ"ל התירוץ הנ"ל והוא תמוה מאוד דהא בהדיא אמר בגיטין יצא עלי' קול מזנה דהיינו קול של ניאוף ואדרבא בסוטה אמר דומה סתם והא דכתב כמ"ש רש"י שם שותא לא ידענא דרבא אמר דאין חוששין לקול ניאוף ההיא דאנן אמרינן פריצותא בעלמא דחזי לה ופירש רש"י ששחק לה או מיעך בין דדי' פירוש ולכך יצא הקול של ניאוף ההיא ואין בו ממש אבל לא שיצא הקול ששחק עמה דזה אין צריך לפנים כלל רק דיצא לה שם וקול של זנות ואכן אמרינן דאין בקול זה ממש דדילמא מעדי פריצות נצמח וזה פשוט וברור וא"כ לא מתרץ כלל דגם בהך סוטה נימא הכי ואמאי מחזקינן הכ' לקלא וא"כ לא נשאר רק התירוץ של הח"מ והב"ש הח"מ בסי' ו' ס"ק י"ד והב"ש בסי' ד' ס"ק כ"א ובסי' ו' ס"ק ח' תירצו להקושיא ההיא דשאני הכל מרננים אחריה דדיימ' טפי והוי כעדים עכ"ל ע"ש וא"כ לפ"ז מה שכתבו התוס' כאן דלא איירי רק בקד"פ דלאו קול ממש היא נשאר הקושיא מגיטין בתקפה לא ידעתי לה פשר ותמי' לי על הגדולים הללו שלא עמדו על דברי התוס' הנ"ל והנראה לי בזה דקושיא זו שמקשים הפוסקים שהגמרות סתרי אהדדי בלא דברי התוס' לק"מ ויתורץ בפשיטות דהא בלא"ה קשה לי הלא בסוטה ד' כ"ה ע"א שם איתא בעוברת על דת אי רשאי לקיימה או לא וכופין אותו לגרשה ע"ש והנה יש בזה פלוגתא בין הפוסקים דקצת סברי שנפשטה דרשאי וקצת פוסקים שלא נפשט ומספיקא לא כייפינן לי' להוציא עיין באה"ע סי' קט"ו ובב"ש שם ס"ק י"ט ע"ש והנה מ"מ כיון דאיבעי' היא בעוברת ע"ד אם כופין אותו להוציא א"כ משמע דלכנס את העוברת על דת לכתחלה וודאי אסור דכל היכי דמותר לכנוס לכתחלה פשיטא דלא תצא וזה היא פשוט וברור לפע"ד וא"כ לפ"ז ביצא עלי' שם מזנה דעכ"פ פרוצה היא דהא בזה אנו מבטלים הקול דתלינן בפריצות ונהי דלאו זונה היא מ"מ תהא אסורה משום עוברת על דת יהודית מיהו לק"מ דעוברת ע"ד לא הוי רק אם התרה בה בעלה ועברה על התראתו כדאיתא שם בסוטה ך"ה והיינו וודאי אף לענין איסור דזיל בתר טעמה שמפרש שם הש"ס דאי הדרא בה הדרא והא דרש"י פירש שם לענין כתובה היינו משום דל"מ מפרש לענין איסור דהא לא פסיקא לי' דנאסרה דהא בסמוך בעי לה וכל השקלא וטרי' באיבעי' דהתראה דהיינו כל הדחיות של הפשטות היא רק אם נימא דרצה לקיימה מקיימה עי"ש וא"כ לפ"ז בעי התראה א"כ לא הוי עוברת ע"ד בפנוי' דאין לה בעל שיתרה אותה אלו הוי לה בעל שיתרה אותה אה"נ שהיתה הדרא בה: ועוד דכל עוברת ע"ד אחת הוא משתי אלה או שמכשילתו לבעלה כמבואר בכתובות בפ' המדיר ובאה"ע סי' קט"ו וזה וודאי בא"א וק"ל או שעברה ע"ד יהודית דהיינו פריצות א"כ וודאי חמיר א"א פרוצה להיות עוברת ע"ד טפי מפנוי'. ועי"ל דעוברת על דת לא הוי רק בדאית לה אימתא דבעל וכסברת הגמרא לענין התראה שם בסוטה ד"ה דמשני התם שאני דלית לה אימתא דבעל כלל וע"ש ברש"י ולפ"ז נוכל לפרש שם תירוץ הגמרא הנ"ל בדרך נאה והוא דהגמ' מקשה דאי אמרת דעוברת על דת לא צריכה (התראה) א"כ למה הב"ד מקנין דהא אינה שותה רק להפסידה כתובתה וא"כ קשה דהא בלא"ה מפסידה ולא מטעם קינוי וסתירה רק מטעם עוברת ע"ד וע"ז משני שאני הכא דלית לה אימתא דבעל וא"כ אין בזה מקום עוברת על דת כלל דלא הוי פריצותא יתירה כ"כ כמ"שפ רש"י כיון דלית לה אימתא דבעל וא"כ אינה מפסדת כתובתה רק מטעם קינוי וסתירה לכך קינוי בעי אבל היכא שהיא עוברת ע"ד לעולם אימא לך דבעי התראה והוא פירוש נאה בעזה"י וא"כ אם נימא כך (א"כ שכתב) [כ"ש] בפנוי לגמרי דאין בה משום עוברת ע"ד דמה היכא שיש לה בעל אמרינן כיון דלית לה אימתא דבעל לא הוי בכלל עוברת ע"ד מכ"ש היכא שאין לה בעל כלל ואף אם נימא דהך ודלמא היא רק דחוי' מ"מ כאן הוא ק"ו ב"ב של ק"ו וזה נכון אף אם נימא דלאסור לא בעי התראה וכן הסברא נוטה דכל שנאסרה עליו משום איזה דבר נאסרה בלא התראה מ"מ בעינן אימתא דבעל לענין שתהא נאסרת על הבעל דמה שהיא עוברת ע"ד בלא בעלה אין ראי' לשתהי' עוברת ע"ד תחת הבעל וא"כ לפ"ז י"ל כתירוץ הב"ח בהנך גמרות דהך דגיטין מיירי בפנוי' ואמת דכך היא וכך מורים שם דברי רש"י ותוס' והך דסוטה מיירי בא"א אבל לא מטעמא וליכא שום איסור דלקלא דזנות לא חיישינן דאימר פריצותא בעלמא הוא דחזי כמ"ש פירוש רש"י ותוס' ששחקה בשוק עם כותי ועבד כמ"ש רש"י לעיל מיני' וק"ל ומיעך לה בדד' ועי"ז יצא הקול של זנות וא"ל דמ"מ עוברת ע"ד הוי דהא כיוצא בזה הוי עוברת על דת דגרע ממשחקת עם בחורים בשוק וא"כ עכ"פ לכנסה לכתחלה אסור זה אינו דהא בפנוי' לא שייך עוברת ע"ד כמ"ש. משא"כ בסוטה דמיירי שיצא עלי' הקול כשהיתה א"א וא"כ אף אם אין חוששין לקול של זנות דאימא פריצותא בעלמא הוא דחזי לה כמו דאמרינן שם בגיטין מ"מ עוברת ע"ד מיהת הוי ואסור לכנסה לכתחלה כן נראה לי ברור. מיהו התירץ ניחא אי נימא דלענין איסור לא בעי התראה אבל אם נימא דלענין איסור כמי בעי התראה אכתי לא מתורצת הך דסוטה דאיך נאמר דהתרה בה בעלה ועברה אח"כ על התראתו ודוחק לומר דאיירי בכה"ג אך נראה בהא אם לענין איסור נמי בעי התראה פליגי רש"י ותוס' דמרש"י מוכח דלא בעינן התראה לאיסור דהא רש"י פירש האיבעי' דבעל שמחל הקינוי באת"ל דרשאי לקיימה ע"ש ואיך תלוי זה בזה הלא יכולים אנחנו לומר אף אם נימא דאין רשאי לקיימה מ"מ בעי אם יכול למחול הקינוי אף דב א"ה הוי עוברת ע"ד מ"מ אם מחל על הקינוי וא"כ לא הוי התראה ועוברת ע"ד צריכה התראה אלא וודאי מדרש"י פי' באת"ל ש"מ דס"ל דלענין איסור לא בעי התראה וא"כ קשה מאי נ"מ ביכול למחול אם נימא דאסור לקיימה וא"ל דנ"מ כענין השקאה ולא לענין איסור דהא ממאי דפשט אם מוסרין לו ב' ת"ה כו' ש"מ לא לענין איסור בעי וזה ברור בדעת רש"י. ומהתוס' בד"ה ש"מ מוכח אפכא דכתבו דגם הך האיבעי' אם יכול לקיימה נפשט דאם רצה לקיימה מקיימה אפילו התרה בה עכ"ל א"כ משמעות דבריהם דהאי בעי' בפני עצמו היא ולא באת"ל רק משום דגם בעוברת ע"ד צריכה התראה וא"כ הוי האי בעי' הנ"ל לשני צדדים האיבעי' דלעיל דבין מטעם עוברת ע"ד ובין מטעם קינוי וסתירה אצטריך הקינוי לאסור אך כיון דנפשט דיכול למחול על הקינוי א"כ ממילא נפשט דבעוברת על דת אם רצה לקיימה מקיימה דהא בעי התראה והוא יכול למחול על התראה וא"כ אם רוצה לקיימה מוחל התראה כנ"ל בדברי התוס' ומיהו אפ"ל דגם התו' ס"ל כרש"י לענין איסור לא בעי התראה בעוברת ע"ד והא בעי' הי' באת"ל אך מקודם דנפשט האיבעי א"כ שניהם בספק עומדים דהא לאיבעי' קמא ליכא פשטות בגמ' אך מכיון דנפשוט הך בצד זה דיכול למחול א"כ ממילא נפשוט גם האיבעי' לעיל דאל"כ בלא"ה אסור' דהא בעוברת על דת אין צריכה התראה אלא ודאי דאם רוצה לקיימה מקיימה דהתראה לענין איסור לא מעלה ולא מוריד ואין להקשות מנ"ל באמת למפש' בעי' קמא מהך דר' יאשיה דלמא ר' יאשי' איירי לענין דאינו שותה דבשלמא להגמרא לק"מ דהגמרא באת"ל קאמר להאיבעי' קמא וא"כ פשט שפיר להך איבעי' אף משני ת"ח מכ"ש מהך דר' יאשי' דהפשטות הנ"ל לא תלה בהאי בעי' קמא ודוק אבל התוס' דכתבו דהאיבעי' קמא נפשט קשה כמ"ש אבל אם נפרש בתוס' כמ"ש מעיקרא דפליגי א"כ לק"מ לכך נראה לי ברור שפליגי רש"י ותוס' בזה ודברי התוס' הנ"ל רק לפי ה"א דהשת' דבין אם נפרש כפירוש הראשון דפליגי עם רש"י ודברי התוס' הנ"ל הו' רק לפי ה"א דהשתא דבין אם נפרש דפליגי עם רש"י רק דכוונה דאם רצה לקיימה יכול לקיימה כיון שיכול למחול על התראה א"כ ז"א לפי האמת דהוא אינו יכול למחול רק קודם שנעשה הסתירה דמהני הקינוי עלי' א"כ ה"נ אם נימא דנאסרת עליו אינו יכול למחול ההתראה רק קודם שעברה על התראתו וק"ל. וכן לפי מה שפרשתי דסובר כרש"י פירושו מדאמרינן בר' יאשי' דיכול למחול ש"מ דמשום עוברת עה"ד אינה נאסרת דאל"כ הוי בלא"ה עוברת על דת אך לפי האמת ז"א דהא דיכול למחול היינו קודם סתירה דאכתי לאו עוברת על הדת היא. ומיהו י"ל דלפירש זה גם לפי האמת קיימינן דברי התוס' דאף דלא יכול למחול רק קודם סתירה מ"מ ה חילה דקודם סתירה לא הוי רק לענין שאם תסתתר אח"כ לא הוי כקינוי וסתירה שתאסור משום זה וא"כ אכתי קשה הא בלא"ה תאסור אז משום עוברת על דת אלא וודאי מוכח דאם רצה לקיימה מקיימה וא"כ לפ"ז יותר כראה לומר כפי' זה כדי שיהיו דברי התוס' קיימים אף לפי האמת שמשמעות דבריהם דכתבו כן לפסק הלכה ולא לפום שעתה והא דקשה דלמא בהשקאה איירי בין לפי ה"א בין לפי האמת קשה זאת דבשלמא לרש"י א"ש הכל אף מה שאמר הגמ' משכחת לה דיש לה היתר כו' לא מבעי' גוף הפשטות הנ"ל כראה דא"ש אף בלא את"ל כלל דמ"מ הלאו דסוטה יש לה היתר דוודאי משום עוברת ע"ד לא הוי לאו ולא עשה רק מדרבנן בעלמא ואף הלשון של הגמרא דאמר בסתמא דיש לה היתר משמע לגמרי ג"כ לא ק"מ דהא באת"ל קאמר אבל התוס' דכתבו הך איבעי' קמא ופשוט ג"כ מפשטות הנ"ל ע"ז קשה טובא דאיך נפשוט דלמא להשקאה איירי. והנראה לי בזה דהתוס' לא כיונו לומר ותפשוט דהיינו הש"ס פשיט להאיבעי' קמא מהא דר' יאשיה הנ"ל רק דפירושו דאנן נפשוט הך איבעי' קמא מדברי הגמ' הנ"ל דמאי דמשמע מדברי הש"ס דהחזיקו זאת לפשטות אמיתי על האיבעי' שלהן והאיבעי' וודאי דהוי גם לענין לאסור לבעלה דכן מוכח מהפשטות מוסרין לו שני ת"ח א"כ מה פשט הש"ס דהעיקר דאם רצה לקיימה מקיימה וזה נכון כי בלא"ה כמה גדולים סוברים דהכל את"ל הלכתא היא מדשקיל וטרי הש"ס בזה הצד ש"מ דכך הלכתא וכן סובר הרמב"ם וכך מוכח בכמה מקומות אף דנראה דהתוס' לא ס"ל כן מ"מ כאן דמסיק ש"מ ונשאר קיים בזה הש"מ משמע דמחזיק לפשטות אמיתי גם התוס' מודים דהך את"ל הלכת' היא וא"כ לפ"ז בררתי דהתוס' ורש"י ס"ל דלענין איסור אין צריך התראה.