השיב משה אבן העזר יב

א"כ מכש"כ דבקדל"פ לחוד בלא כיעור אין מוציאין אף מהנטען כנ"ל בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל וז"ב: ע"ז אומר אני העני בדעה דמלבד שהקל וחומר הנ"ל אינו אמיתי די"ל דאף דהכיעור עדיף מקלא דלא פסיק מ"מ טובים השני' מן האחד דהיינו קלת דלא פסיק וגם כיעור מן כיעור לבד והכניסה דנטען נימא דהוי כיעור והרי בין כיעור א' לשני' לא מצינו שום חילוק דהכל נכנס בנדר הכיעור ומה לי אחד או שתים רצוני לומר דאם אין כאן קלא דלא פסיק אף שיש בה שתי כיעורים מ"מ לא מפקינן דלא הוי רק כיעורים לחוד בלא קדל"פ ולא מפקינן וא"כ אחר הנחה זו נסתר הך קל וחומר וכש"כ שכתבתי בביאור דברי רמב"ן הנ"ל די"ל בשלמא הא דאמרינן בנטען דנא נפקא בקלא דלא פסיק אף אם יש ע"כ היינו משום דבהנטען בלא"ה הוי כיעור בלא העדים אם כן העדי כיעור לא מעלין ולא מורידין דמה לי כיעור אחד או ב' מ"מ לא הוי רק כיעור לחוד אבל כשיש קלא דלא פסיק תצא מהנטען אף באין עדי כיעור דבנטען הוי כיעור מכח הכניסה עצמו אף בלא עדים וא"כ כי איכא גם קלא דלא פסיק דהא איכא כיעור וגם קלא דלא פסיק אצל הנטען וגם גבי בעלה אם איכא כיעור וקלא דלא פסיק תצא וא"כ כיון דנסתר הק"ו א"כ קשה אם נימא דמוכח מדרבי דבכל נטען מוציאין בלא אפסקי' אחר דהכניסה הוי כיעור אם כנסה תיכף אחר שגרשה בעלה משום החשד דהא הברייתא דמיירי באפסקי' אחר דמוקים כרבי ע"כ בלא כיעור איירי דבכיעור מה מהני דאפסקי' אחר דלא עדיף הפסק אחר מהבעל עצמו דמפקינן מיני' לרבי איו דאיירי בלא כיעור ואפ"ה בלא אפסקי' אחר מוציאין מהנטען א"ם לפי זה למאי דפסקינן הלכת' כרבי בקדל"פ ראוי לנו לומר דבקדל"פ לחוד מוציאין מהנטען אף בלא כיעור דהרי אין לכו שום הוכח' דפלגינן עלי' דרבי בסברא זו דכניסה דנטען הוי כיעור כיון דנסתר הק"ו והכש"כ הנ"ל ודו"ק: ועוד דג"ז דקדל"פ גרע מע"כ ג"כ אינו מוכרח דאף דאמרינן דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ובצירוף ע"כ חיישינן היינו משום דטובים השני' מן האחד ורבי דמפיק בע"כ לחוד אפשר דלא ס"ל האי כללא דר' אשי דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן והכלל הנ"ל הוא לפי מה דפסקינן ההלכת' וא"כ כיון דזה דע"כ עדיף מקדל"פ אינו מוכרח א"כ ממילא דנסתר הק"ו וכש"כ הנ"ל ונראה דהא דהרמב"ן ז"ל מסיק דלא כהשאלתות וכתב דיותר מחוור כמו שפירש מתחילה עיי"ש הוא משום הני טעמים שכתבתי הנה מלבד כל זה אלא אף אם נחזיק ק"ו וכש"כ זה לאמיתית דנימא דמ"מ אם קלא דלא פסיק מהני לצרף לכניסה דנטען מכש"כ דעדי כיעור מועילין לצרף לכניסה דנטען דהא עדי כיעור עדיף מקלא דלא פסיק מ"מ התירוץ זה של הרמב"ן אינו מובן לי דאיך נימא דהנך מתנית' רבי דהיינו דלרבי בכל נטען יוציא אף אם ליכא כיעור מנ"ל זאת בדרבי דהא רבי רק בכיעור איירי וא"ל דזה סברא פשוטה דכניסה דנטען הוי כמו כיעור דז"א דאיך אנו יכולין לומר דהוא סברא פשוטה הא באמת לא קיי"ל כסברא הנ"ל דהא קיי"ל דבקדל"פ וגם כיעור מוציאין מהבעל ואפ"ה אין מוציאין מהנטען בקדל"פ לחוד כמו שהוכיח הרמב"ן ז"ל מק"ו הנ"ל ולא אמרינן דכניסה דנטען הוי כמו כיעור לענין דמוציאין אותה ממנו א"כ מאין לנו לומר דרבי ס"ל סברא זו מנ"ל זאת והוא קושי' עצומה לענ"ד על הרמב"ן ז"ל דמתרץ כן ודו"ק וא"כ כיון דנסתר התירוץ הנ"ל כמ"ש א"כ נשאר הקושי' הנ"ל בתקפה ובפרט דבחדושי הרשב"א דהוא פירש לדברי רש"י דסובר כשהאילתות לא הזכיר כלל דיש סברא לחלק בין נטען לבעל ורבי סובר כן ומי' י"ל דאפשר דסבר להרשב"א כיון דאפסיק אחר לקלא עדיף הנטען מבעל עצמו אף דכתב הרמב"ן וזה לשונו ומי עדיף הנטען לבתר הפסק מבעל גופי' דמנסבא בהיתר גבי וקים לי' בקלא דלית' עכ"ל מ"מ י"ל דהרשב"א סובר דהבעל אם אינו מוציא אינו מפסיק לקלא בזה דהא נוגע הוא בזה דיאמרו שקשה לו להוציאה אף שאסורה לו או מחמת שלבו גס בה או מחמת שכתובתה מרובה ואינו יכול לברר בירור גמור להפסידה מכתובתה וגם אהבה מקלקלת השורה ושלשה חינות הן וזו אחת מהן חן אשה על בעלה כנודע מדברי רז"ל אבל באחר הנושאה לכתחילה אף שאינו אסורה לו מ"מ יאמרו אי לאו דקים לי' בקלא דלית' לא הי' נושאה לכתחילה להכניס רשעה לתוך ביתו להשחית את נחלתו ואין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו כן י"ל הסברא להרשב"א. וקושי' הששית מיצא לה שם מזנה מר' יוחנן בן כורי דאמר דבעינן דבר ברור כבר תירצו הרמב"ן והרשב"א דדבר ברור היינו כיעור עכ"ל וא"כ צריך לומר דיצא לה שם מזנה דאמר רבא שם היינו קלא בלא כיעור והא דאמר שם פריצות בעלמ' הוא דחזי היינו כגון אכלה בשוק וכו' דמביא הברייתא שם שאינו מורין על עצמות התועבה רק נראה שפרוצה היא ע"כ נפק עלה קלא ודבר כיעור היינו מה שמורה על עצמות התועבה כי נעשתה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מה' אשות הלכה ט"ו וזה לשונו כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה עכ"ל עיי"ש כנ"ל ברור. וקושי' השביעית שכתבתי לעיל בנתיב ב' כבר תירצו הרמב"ן והרשב"א וכבר הבאתי לעיל. וגם קושיא שלי שהקשיתי לעיל בנתיב ב' על הרמב"ן לא קשה על פירש זה של הרשב"א וגם קושיא ראשונה מקינוי וסתירה יש לדחות דאפשר לומר דקלא דל"פ וגם כיעור עדיף אף מקינוי על פי ב' וסתירה על פי שנים דהא רבינו מאיר כתב דכיעור לחוד עדיף מהן וא"ב לא כשאר מהקושית הנ"ל בנתיב ב' ג' רק קושיא השלישית ודו"ק. ועוד קשה עפ"ז מה דלא קשה על שני הפירושים הראשונים פירש התוס' בדברי רש"י ופירש הרמב"ן ז"ל בדבריו והוא למאי דאמר ואב"א הא מני רבי הול"ל ואב"א הכא במאי עסקינן דראו בה דבר מכוער ורבי היא כיון דהוא אוקימתא חדשה וכן קשה כמי בהא דקאמר והלכתא כרבי בקלא בקלא דלא פסק הו"לל והלכתא כרבי והוא דאיכא קדל"פ כיון דרבי לא איירי בקלא כלל וכמ"ש לעיל דמש"ז לא מיסתבר כלל להתוס' לפרש דאיירי בקלא עם הכיעור ע"ש. והנה עוד פירש א' י"ל בדברי רש"י מה שנ"ל בדבריו והבאתי ראי' ברורה דזה אמיתית דעת רש"י ז"ל תמצאנו בנתיב שנים עשר. נתיב ה. השטה הרביעית היא דעת רבינו תם קודם חזרה וכן היא דעת הר"י ובה"ג ורבינו חננאל המובא בתוס' לפנינו דסברי דמבעל אין מוציאין רק בעידי טומאה וכל הסוגיא ההיא דיבמות דאיירינן בה בנטען איירי ולענין דמפקינן מהנטען בקדל"פ לא פירשו התוס' דבריהם איך סברי אם היא עם כיעור או בקלא לחוד אף בלא כיעור ונ"ל דדעתם דמהנטען מוציאין בקדל"פ לחוד אף בלא כיעור ובקד"פ דווקא בעידי טומאה. ועידי כיעור לא מעלה ולא מוריד לפי ההלכתא וכמ"ש לעיל בנתיב א' איך התוס' מפרשים הסוגיא לדעת רש"י דאיירי גם בבעל כך: מפרשים הסוגי' לפי שיטתם דסברי דאיירי בבועל לחוד כנ"ל ודו"ק. דאל"כ אלא נימא דסברי התוס' דהא דמוציאין מהנטען בקד"פ היינו עם הכיעור א"ם וודאי אף לדעת רש"י פירושו כך דמ"ש כיון דמסתבר להו להתוס' לפרש כך למה לא נפרש כן לדעת רש"י וא"כ לא מקשו מידי קושיות א"ב שהקשו על פי' רש"י כמ"ש לעיל שם בנתיב א'. ואף אם נדחוק דכוונת התוס' בקושיתם הראשונה לדברי הרשב"א בחידושיו דכתב דהקושיא הנ"ל מקינוי וסתירה קשה אף להשאלתות דלא מסתבר לי' לומר דכיעור עדיף מקינוי וסתירה דעפ"עא ומכש"כ מקינוי וסתירה דע"פ שנים דאיכא למ"ד דיכול למחול על הקינוי כמו שהבאתי דבריו לעיל בנתיב ג' מלבד שזה הוא דוחק לומר כן בדברי תוס' דעיקר חסר מדבריהם לפי זה ולא הוי להו למסתם אלא לפרש אלא אף נסבל לחץ ודוחק זה מ"מ הקושיא השני וודאי דלא קשה וגם הוכחתי דלא עדיף הכיעור דרבי מקדל"פ דהא אמרינן לרבי מפקינן בקד"פ אין לדברים הללו פירוש והבנה כלל לפי זה אלא וודאי כמ"ש היא העיקר ודו"ק: נתיב ו. והנה לכאורה דיעה זו מסולקת מכל מכשול ואבני הקושיות דכל הקושיות שבע הנה בנתיב ב' כולם לא קשים לפי שיטת הקדושים הללו רק קושיא שלי שכתבתי לעיל בנתיב ג' על הרמב"ן עומדת ביתר שאת ועוז על דברי האלו דה"ל להגמרא להקשות על מה דפסק והלכתא כו' והא הוציאוה קתני א"כ נשמע להדיא דאף מהנטען אין מוציאין רק בעידי טומאה דהא אכתי לא אסיק הגמרא אדעתי' כלל דהוציאה קתני במתניתן. ולכאורה קשה על דברי תוס' האלו דאיך כתבו דכיעור דרבי עדיף מקלא דפסיק לפי מה שהוכיחו ע"ש הלא במס' כתובות ד' י"ג ע"א משני שם הגמרא מעלה עשו ביוחסין ורצה לומר דלענין יוחסין אוסרין על היחוד ע"ש וא"כ לפי זה כ"ש ביחוד של כיעור כגון האי דרבי דאוסרין לענין יוחסין וק"ו בן בכו של ק"ו בקלא דעדיף מכיעור דרבי לפי דעת התוס' וכ"ש בקלא דלא פסק ואילו בגיטין דף פ"ט ע"א איתמר אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ע"ש דלענין יוחסין איירי וא"כ קשה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דעל היחוד אוסרין ולקלא אין חוששין אתמהה. ומיהו לא קשה מידי לא מבעי' למאי שכתבו התוס' שם בכתובות ד' הנ"ל בדיבור המתחיל ואין אוסרין ושם באותו הדיבור לכך נראה כו' ע"ש וכן כתבו התוס' בקידושין ד' פ"א ע"א ד"ה מלקין שם באותו הדיבור ונ"ל דלעולם איירי ליוחסין כו' ע"ש א"כ לפ"ז לא קשה מידי דנבעלה שאני וק"ל אלא אפילו לתירוץ הראשון של התוס' שם בכתובות ד' הנ"ל בדיבור הנ"ל דלא מיירי בנבעלה מ"מ לא קשה דהתירוץ של הגמרא היא רק לר' יהושיע אבל אנן הא קי"ל כר"ג ור"א ואף לר"י התירוץ הנ"ל הוא רק לזעירי ואנן הא קי"ל כרב אסי ואף אם התירוץ הנ"ל הי' גם לר' אסי הא לרב אסי וודאי בנבעלה איירי וא"כ לא קשה מידי וע"ש בגיטין ד' פ"ט ע"א בתוס' ד"ה בעולה ודו"ק. ומיהו קשה דלפי מש"כ התוס' בכאן לחלק בקלא דלא פסיק בין קמי נישואין ובין לאחר נישואין דהיינו כיון דכבר נשאת מקילין וכתבו דקלא עדיף מכיעור וא"כ לפ"ז כ"ש בכיעור דיש לחלק בין קמי נשואין לבתר נשואין ומכ"ש ביחוד דיש לחלק כן ולומר דמקמי נשואין לא חיישינן וא"כ לפ"ז קשה מה מקשה הגמרא שם כתובות ד' י"ג מר' יהושיע דאיירי מקמי נשואין להכשירה לכהונה על רב דאיירי באשת איש ובתר נשואין הוא ולמה לן לחדש: מעלה עשו ביוחסין בזה. ומיהו למאי שכתבו התוס' שם בכתובות ד"ה מעלה עשו כו' בשם הר"י דשליטין ע"ש לק"מ קושיא זו דהא רב נמי איירי בקמי נישואין וכן לפמש"כ התוס' שם בקידושין ד' נמי ל"ק קושיא זו דהא רב יוחסין