השיב משה אבן העזר יא

מסתברא לי' שפיר לומר כן ובהדי' כתב רבינו מאיר דעידי כיעור הוי כמו עדי טומאה ממש וכמו עד אחד אחר קינוי וסתירה וכפתח פתוח דמי ומי כהחכם יודע פשר דבר להכריע בין האריות האלו במילתא דתלי' בסברא ולא מוכח בראי' ברורה מהגמרא: וכן קושי' השלישית שכתבתי לעיל בנתיב ב' קשה ג"כ על הרמב"ן ודלא קאמר בגמ' קסבר ב"ד בעדים הוא דמפקי ש"מ דדבר פשוט הוא להגמ' דלכ"ע ב"ד לא מפקי רק בעדים והיינו עדי טומאה דהא לפי שיטה זו רב עדי טומאה קאמר וק"ל: וקושיא הרביעית שכתבתי לעיל מהא דרבה בר רב נחמן הוציאה ו קתני אפ"ה אם כנס נטען יוציא משמע בחדושי הרמב"ן שם דל"ק לדיעה זו כיון דמחלקין בין בעל לנטען א"כ משכחת שפיר דהוציאה הבעל ואם כנס נטען יוציא רק על השאילתות דלא מחלק בין בעל לנטען מקשה הרמב"ן מהא דרבה בר רב נחמן. מי' מ"מ קושיא זו קשה אף לדיעה הנ"ל כמו שאבאר דהרי הרמב"ן ז"ל כתב לקושיא זו על השאילתות ממסקנת הגמ' דמסיק ולא היא אלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל וכש"כ בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גבי' ו עכ"ל. א"כ קושיא זו ודאי דל"ק לרש"י לפי שמפרש הרמב"ן ז"ל לדברי רש"י ז"ל דבאמת יש חילוק בין נטען לבעל משום דאלומי אלמי' לקלא והוי דבר כיעור לכך תצא בקלא לחוד משא"כ בעל דבעינן עדי כיעור עם הקלא להוציאה ממנו וכן התם במה דהחזירה אינו מחלק להקל בזה ולא הוי כיעור לכך לא תצא וזה פשוט: מי' לפי מאי דהקשה הרוס' לפי מה שכתב במהדורא בתרא דכן מצא בתוס' ישנים וכן הוא בחדושי הרשב"א דמקשה ממאי דאמר ורבה בר רב נחמן מתניתין הוציאה קתני דהיינו דאפקה הבעל מדעתו אבל בעל כרחו לא מפקינן ואפ"ה קתני אם כנס נטען מוציא וקשי' להשאילתות דסובר דהבעל ובועל דין אחד להם עכ"ד הרשב"א וכן התוס' מקשין על רש"י לפי מה שפירשו הם הבעלי תוס' ז"ל בדברי רש"י מכאן לפי מ"ש במהדורא בתרא א"כ מזה קשה ג"כ על פירוש רש"י לפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל בדבריו אף דיש חילוק בין בעל לנטען לפי פירוש זה מ"מ קשה לפי זה א"כ מה הוא הראיה דמייתי רבה בר רב נחמן לעובד' דידי' מהמשנה דילן דנהי דקתני הוציאה היינו משום דליכא כיעור אבל נטען דכבר איכא כיעור ודאי דראוי להיות דתצא דהא גם גבי בעלה כה"ג דאיכא כיעור תצא רק דגבי בעלה ליכא כיעור אבל גבי בועל דאיכא כיעור כיון שנשאה ודאי דראוי להיות דתצא דודאי לא עדיף בועל מבעל והוי כמו הוציאוה וק"ל ואין לומר כיון דרבה בר רב נחמן לא אסיק אדעתי' הך סברא דאלומי אלמי' לקלא א"כ ראייתו נכונה א"כ הדרא קושיא לדוכת' דא"כ אין לחלק בין בעל לנטען וא"כ קשי' להרמב"ן והרשב"א מרבה בר רב נחמן כמו דקשה על השאילתות ואין לומר דאף אם מוציאין בקלא דפסיק וכיעור מכל מקום א"ל דהוא רק מדרבנן דאל"כ אין לחלק בין יש לו בנים לאין לו בנים אבל מדאורייתא לא מפקינן רק בעדי טומאה א"כ עכ"פ מוכח דמוציאין מדרבנן א"כ ה"כ בלא יחזור דרבנן וזו היא ראייתו של רבה בר רב נחמן דזה אינו דא"כ למה אמר הוציאה קתני הלא אף אם הוציאוה קתני וכפי מה דקיי"ל דהיינו בקלא דלא פסיק עם כיעור לרש"י והרמב"ן דקיימינן לשיטתייהו ג"כ הוי ראי' זו שפיר מהך גופ' דמוציאין מבעל הראשון שנשאה בהיתר במילתא דרבנן ומכש"כ מנטען ומבעל אחר החזרה באיסור ואין לומר דאם הוי אמרינן הוציאוה קתני הוי קשה מנ"ל דאיירי בכה"ג דלמא מיירי בעדי טומאה דהם לא ידעו מההלכתא דפסקינן בגמ' לכך מוכרח הגמ' לומר דהוציאה קתני וא"כ מוכרח הדבר דלא איירי בעדי טומאה ג"ז אינו דמשום זה לא הוי צריך הגמ' לומר דהוציאה קתני דאף אם הוציאוה קתני א"ש דיש לו הוכחות דלא איירי בעדי טומאה מכח הברייתות דלעיל וכמו דסובר ר' ששת אלא ודאי דמהא דתצא מן הבעל הראשון אין כאן שום הוכחא כלל דודאי במקום שעיקר התקנה מעיקרא היתה רק על זה שתצא מבעלה ודאי דיש כח ביד חכמים דהיינו היכא שהתחלת הדין ביושבת תחת בעלה שתצא אבל אין ראי' מזה לעובד' דרבה בר רב נחמן דשם התקנה היתה רק שלא להחזיר רק דרוצה לומד דממילא תצא כיון שעבר על דרבנן וזה מנ"ל אבל כשהתחלת הדין בנטען ראוי לומר דהתקנה היתה שלא ישאנה והא דתצא הוא ממילא כיון שעבר על התקנה ונשאה כנ"ל לסברא ברורה וכן צ"ל לפי מה דקיימינן עכשיו לכך הוי ראי' שפיר לעובד' דידהו א"כ לפ"ז הדרא הקושיא דאף אם הוציאה קתני אין ראי' מכאן לפירוש הרמב"ן ורש"י כמ"ש דהא בכה"ג גם גבי בעל תצא וא"כ עיקר התקנה הוי דתצא ודוק: ומי' לק"מ דכבר כתב רש"י ז"ל בסוגיא דילן בדברי רבה בר רב נחמן דסובר דבמה דהוציאה בעלה הוי רגלי' לדבר כמו כנסה נטען וא"כ לפ"ז א"ש דאם הוציאוה קתני אין ראי' די"ל בעדי כיעור מוציאין וכפי מה דקיי"ל אבל לא משום דהוציאה בעלה או משום דכנסה הנטען רק אם קתני הוציאה א"כ ע"כ בליכא עדי כיעור איירי רק דמוציאין מהנטען משום דהכניסה של הנטען או הגרושין של בעלה מחזקין הקול דשווין הן לרבה בר רב נחמן ולא מסבר לי' לחלק בין התחזקות א' לבין שני פ' א"כ גם שם דכבר הוציאה אם כנס יוציא וע"ז מסיק ולא היא וכו' וא"כ קושי' זו ל"ק על רש"י והרמב"ן וזה ברור ונכון: מי' בלא"ה לק"מ דודאי י"ל כמו דמתרצין קושיא זו להשאילתות דרבה בר רב נחמן ס"ל הכי ואנן לאו קיי"ל כוותי' וכן משמע באמת מפיר"שי בסוגין דילן דפירש בדרבה בר רב נחמן כרב דבעי עדי טומאה ולא כפי מה דקיי"ל וגם משמע מדברי רש"י דעיקר שקלא וטרי' של אלו האמוראים רבה בר רב הונא ורבה בר רב נחמן הוא אי גם בדרבנן תצא או דווקא בדאורייתא לכך על כרחך צריך לומר דסובר כרב לענין תצא מבעלה ומחלק בין בעל לבועל כיון שכנסה באיסור אבל אנן לא קיי"ל כוותי' בזה דאל"כ לא הוי מקשה רבה בר ר"ה מיד הוציאוה קתני א"ו דסובר רבה בר רב הונא כרב דבעי עדי טומאה וא"ל לפ"ז מה מקשה הגמ' ורבה בר רב נחמן נימא דרבה בר ר"כ לא סבר כרב לק"מ די"ל כמ"ש לעיל דאם הוציאוה קתני קשה מנ"ל הא דלא איירי בע"ט ומדרבנן דהא הוא רוצה עכשיו להוכיח זאת דמשום דרבנן תצא ואיך מוכח כן מתוך המשנה וא"ל כמ"ש לעיל מכח הברייתות זה אינו דהא מ"מ מתוך המשנה אינו מוכח כלל רק מכח הברייתא ומהברייתא לחוד מוכח בלא המשנה א"כ הו"ל לאתויי הברייתא ולא המשנה כנ"ל ברור בפירוש דברי רש"י: אך מ"מ י"ל דהרמב"ן עצמו סובר כמ"ש מקודם: מי' כראה דגם הרמב"ן סובר בדרבה בר רב נחמן כן דסבר כרב לענין מוציאין מבעל ומחלק בין בעל לבועל לכך לא מקשה הרמב"ן על השאילתות רק ממה דמסיק ולא היא כו' דהוא סתמ' דגמ' ואעפ"כ מתרץ דהיינו לרבה בר רב נחמן עיי"ש וא"כ ביררנו דקושי' זו ל"ק על הרמב"ן ורש"י ז"ל ולא נשאר רק קושיא א' ג' מהקושיות דלעיל שכתבתי בנתיב ב' על פירוש רש"י לפי מה שמפרשין התוס' כדבריו: מיהו עוד קושיא חדשה יש לי להקשות על פי' הרמב"ן הנ"ל דהגמ' הו"ל להקשות על הא דפסקינן והלכתא כו' והא הוציאוה קתני ר"ל דאיך נימא דמנטען מפקינן בקלא דלא פסיק לחוד משא"כ בבעל א"כ איך קתני הוציאוה דהיינו ע"י ב"ד דהיינו בקדל"פ עם עדי כיעור כמו דקיי"ל ועל זה תנן אם כנס הנטען יוציא משמע דוקא בכה"ג הלא אף בהוציאה דהיינו בקדל"פ לחוד דאין ב"ד מוציאין אם כנס הנטען יוציא דלגבי הנטען הוי קדל"פ מדבר כיעור כמו שאמרנו והוי ליה להגמ' לפרש דלפי מה דקיי"ל צריך לומר דהוציאה תכן ומשמעות הגמ' דלא נצרך פלפול זה רק לשקל' וטרי' דרבה בר רב הונא ורבה בר ר' נחמן משא"כ להתוס' אליבא דרש"י ל"ק קושיא זו דהא אינו מחלק לפי מה דקיי"ל בין בעל לנטען א"כ א"ש דהוציאוה תנן דהא משמע בגמ' דהי' פשוט להם הגרסא הוציאוה רק דהתרצן חידש דרבה בר ר"נ הוציאה קתני. והנה תמי' לי על כל הגדולים שלא הביאו להא דהרמב"ן ז"ל ולא מצאתי לאחד מהפוסקים שהביאו דבריו וגם הרשב"א ז"ל תלמידו נושא כליו בכל מקום ג"כ לא הביא בחדושיו לדברי הרמב"ן הנ"ל מי' הרשב"א בתשובות סי' תקצ"ו כתב וז"ל ויש מן הקדושים שאמרו בכל כיוצא בזה אפילו אם כנס מוציא לפי שזה חיזק הקול כשנשאה ואין לך עדי דבר מכוער יותר מזה שעמד וכנס אחר ששמע הבריות ומרננים אחריו עכ"ל והיינו דברי הרמב"ן ז"ל והב"י באה"ע סימן י"א הביא לתשובה זו סתום כהלכתא בלא טעמא עיי"ש: נתיב ד. הדיעה השלישי' היא דעת רש"י ז"ל לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל בדבריו דהיינו דסבר לי' כהשאילתות דבין מבעל ובין מבועל לא מפקינן רק בקלא דלא פסיק וגם בכיעור ולרבי בכיעור מפקינין אפילו בקלא דפסיק עיין ברשב"א בחידושיו וגם על פירוש זה ק' קושיא הראשונה של תוס' מקינוי וסתירה לפי מה שכתב שם הרשב"א ז"ל לקושיא זו שהבאתי לעיל בנתיב גימל אך קושי' הב' מקלא דבתר נשואין לא קשה די"ל דהיינו בלא כיעור וכיעור עדיף מקלא דלא פסיק והא דאמרינן דלרבי אפילו בקלא דפסיק הוי מפקינן היינו עם הכיעור וקושי' הג' מלשון הגמ' וב"ד בעדים הוא דמפקי' הוא בתקפה גם על הדיעה ההיא וקושי' הד' כבר תרצה הרשב"א ז"ל שם וכבר הבאתי לתירוצו וקושי' החמישית שהבאתי לעיל דהוא אשר הקשה הרמב"ן ז"ל על דעת השאילתות ומה שתירץ הנ"ל דגריס הך מתניתי' ליכא למימר כן לרש"י כמ"ש לעיל וא"כ אם נימא דרש"י סובר כהשאילתות קשה על רש"י ז"ל קושיא ההיא ותירוץ השני שתירץ הרמב"ן ז"ל שם דלרבי בכל נטען יוציא היינו אף דליכא דבר כיעור דכניסה דידי' הוה דבר כיעור **(הג"ה ובאפסקה אחר שוב לא הוי כיער ודוק:)** אלא מיהו אנן קיי"ל במסקנא דבקלא דלא פסיק בדבר המכוער כרבי דאפילו מבעל מפקינן ובקלא דפסיק כרב דבעי עדי טומאה אבל בעדי כיעור לא תצא אפילו מנטען מכש"כ בקלא דלא פסיק בלא דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שווין עכ"ל פירוש לדבריו דנימא דמסתבר לן דהכיעור עדיף מקלא דלא פסיק דכן צריך לומר לשיטה זו כדי שלא תקשה לן מהא דקלא דבתר נשואין דלא חיישינן וא"כ לפי זה כיון דפסקינן והלכתא דבכיעור בקלא דפסיק אין מוציאין אף מהנטען